הפטרה ראשונה בין שבתות בין המצרים - ירמיהו א-ב. (עיין גם גליון פרשת שמות תשי"ט)
ירמיהו פרק ב פסוקים ב'-ג':
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה
כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם...
| א. שאלות בדברי נצי"ב |
"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם"
Wherefore say: Behold, I give unto him My covenant of peace;
ד"ה את בריתי שלום: בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל שטבע המעשה שעשה פנחס, להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם גם אחר כן. אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה העניין לפוקת הלב.
My covenant [of] peace. Pinchas was promised he would not become an agitated and angry person, for the nature of the act he did — killing a person with his hands — leaves a strong impression. However, since he did it for the sake of Heaven he received the blessing that he would always be in peace and serenity.
ועיין כיוצא בזה בספר דברים ביוצאי עיר הנדחת.
ד"ה ונתן לך רחמים וריחמך: דמעשה עיר הנדחת גורם כמה רעות בישראל: האחת שההורג נפש נעשה אכזר מטבעו... ואם נהרוג עיר שלמה בעל כורחנו עלינו להוביל אנשים רבים להורג ולהיות אכזרים... ועל זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו "ונתן לך רחמים" – מידת הרחמים!
And grant you mercy. The actions of the idolatrous city lead to three evils amongst Yisroel: 1. Anyone who kills another becomes cruel by nature. The court appoints a special agent to execute an individual who is liable to the death penalty. But a complete city will certainly create people who are murderers and cruel. 2. Everyone in that city will have had relatives in other cities, and it will increase hatred amongst the Jews. 3. It shrinks the Jewish population and leaves areas uninhabited. Therefore the Torah promises that all who perform the mitzvah of executing this city, without gaining any benefit from the spoils, will remove Hashem’s anger, and will bring Hashem’s attribute of mercy.
1. מהו הקושי בעניננו שרצה לישב?
2. מהו המושג "שלום" כאן, לפי פירושו?
3. מהו הדמיון בין עניננו לבין עיר הנדחת, לפי דעתו?
4. מהו הסמך הלשוני לפירושו בפסוק עיר הנדחת?
| ב. שאלות ודיוקים ברש"י |
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי"
’Phinehas, the son of Eleazar, the son of Aaron the priest, hath turned My wrath away from the children of Israel, in that he was very jealous for My sake among them, so that I consumed not the children of Israel in My jealousy.
ד"ה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן: לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן.
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן PHINEAS THE SON OF ELEAZAR THE SON OF AARON THE PRIEST — Because the tribes spoke disparagingly of him, saying, “Have you seen this grandson of Puti the father of whose mother used to fatten (פטם) calves for idolatrous sacrifices (see Exodus 6:25 that Eleazar his father had married a daughter of Putiel who is identified with Jethro; see Rashi on that verse and Exodus 18:1), and he has dared to slay a prince of one of Israel’s tribes!”, therefore Scripture comes and connects his genealogy with Aaron (Sanhedrin 82b).
א. מניין שהיה פנחס נכדו של יתרו?
ב. למה לא פירש רש"י דבריו אלה למעלה כ"ה פסוק ז' "וירא פנחס בן אליעזר בן אהרן הכהן", שגם שם ייחסו הכתוב אחר אהרן. מה קושי מצא בפסוקנו שאינו שם?
ד"ה בקנאו את קנאתי: בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר.
בקנאו את קנאתי means “when he executed my vengeance” (more lit., when he avenged my avenging) — when he displayed the anger that I should have displayed. The expression קנאה always denotes glowing with anger to execute vengeance for a thing; in O. F. emportment (cf. Rashi on 11:29).
באר יצחק, מפרש דבריו אלה:
פועל "קנא" לפי הוראתו האחת מורה על הרגשת החימה בגלל איזו פעולה הנוגעת לזכות המקנא. והנה בלתי ספק כי הרגשה זו, במה שגרר אחריו חטא זנות ישראל עם בנות מואב, והוא ההיצמד אחרי בעל פעור, לא הרגיש בה פנחס לבדו, וכל גדולי הדור ובפרט משה נשתתפו עמו בהרגשה זו. זכות פנחס היה המעשה הנמשך מהרגשה זו, והוא פעל הנקימה. והנה כבר ביארתי פעמים רבות כי מדרך לשון הקודש לכנות הפועל בשם הסיבה שעל ידה בא הפועל ההוא. ולפי זה צריך לפרש גם כן שפועל "קנא" הנזכר כאן איננו על הרגשת הלב בלבד, כמו "כי ה' אלוקיך אל קנא", רק בא כאן על פועל הנקימה. כינה הפועל על שם סיבתו, שהוא הקנאה, כי שתים הללו – הנקמה וסיבתה, שהיא הקנאה – גרמו זכותו של פנחס.
פועל "קנא" לפי הוראתו האחת מורה על הרגשת החימה בגלל איזו פעולה הנוגעת לזכות המקנא. והנה בלתי ספק כי הרגשה זו, במה שגרר אחריו חטא זנות ישראל עם בנות מואב, והוא ההיצמד אחרי בעל פעור, לא הרגיש בה פנחס לבדו, וכל גדולי הדור ובפרט משה נשתתפו עמו בהרגשה זו. זכות פנחס היה המעשה הנמשך מהרגשה זו, והוא פעל הנקימה. והנה כבר ביארתי פעמים רבות כי מדרך לשון הקודש לכנות הפועל בשם הסיבה שעל ידה בא הפועל ההוא. ולפי זה צריך לפרש גם כן שפועל "קנא" הנזכר כאן איננו על הרגשת הלב בלבד, כמו "כי ה' אלוקיך אל קנא", רק בא כאן על פועל הנקימה. כינה הפועל על שם סיבתו, שהוא הקנאה, כי שתים הללו – הנקמה וסיבתה, שהיא הקנאה – גרמו זכותו של פנחס.
א. הסבר לפי דבריו אלה, למה מפרש רש"י כאן "בקנאתו" באמצעות שני פעלים "בנקמו את נקמתי, בקצפו את קצפי"?
**
ב. הידועה לך דוגמא במקרא, ששם יכנה העברי את הפעולה בשם הסיבה שגרמה לאותה הפעולה?
ג. מה פירוש מילת "מתחרה" בדברי רש"י?
**
ד. ד. מה ראה רש"י שלא הסתפק בפירוש הפסוק, אלא הוסיף עליו עוד "כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר"?
**
ד"ה את בריתי שלום: שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פרש לו הקדוש ברוך הוא שלומותיו.
**
את בריתי שלום [I GIVE TO HIM] MY COVENANT — PEACE — This means: I give him my covenant that it should be to him as a covenant of peace; just like a man who shows gratitude and friendliness to one who has done him a kindness. So here, too, the Holy One, blessed be He, expressed to him His peaceful feelings towards him.
למה היה לו לרש"י להוסיף "שתהא לו" אחר שהכתוב אומר "הנני נותן לך"?
Wherefore say: Behold, I give unto him My covenant of peace;
ענה לשאלתו.
| ג. שאלות בדברי |
ר' יוסף קרא, מפרש פסוק זה:
את שכחת חסד שעשיתי לך מנעוריך שגאלתי אתכם מתחת סבלות מצרים והולכתי אתכם במדבר וספקתי צרכיהם במדבר ארבעים שנה, והריני מזכיר לך חסד שעשיתי לך מנעוריך כשהלכת אחרי, "במדבר בארץ לא זרועה", וקראתיך "קדש", כמו שנאמר (שמות י"ט) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", וזהו "קודש ישראל לה' " כלומר: באותו פרק זמן כניתי להם השם הזה. ושמא תאמר: מה הנאה יש בו? מה טיבו של שם זה לקרות אתכם "קודש"? דבר גדול הוא לכם! אלו לא חללתם את שמכם בעברות הייתם כקודש – מה קודש כל הנהנה ממנו חייב אשם – אף ישראל "כל אוכליו יאשמו".
את שכחת חסד שעשיתי לך מנעוריך שגאלתי אתכם מתחת סבלות מצרים והולכתי אתכם במדבר וספקתי צרכיהם במדבר ארבעים שנה, והריני מזכיר לך חסד שעשיתי לך מנעוריך כשהלכת אחרי, "במדבר בארץ לא זרועה", וקראתיך "קדש", כמו שנאמר (שמות י"ט) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", וזהו "קודש ישראל לה' " כלומר: באותו פרק זמן כניתי להם השם הזה. ושמא תאמר: מה הנאה יש בו? מה טיבו של שם זה לקרות אתכם "קודש"? דבר גדול הוא לכם! אלו לא חללתם את שמכם בעברות הייתם כקודש – מה קודש כל הנהנה ממנו חייב אשם – אף ישראל "כל אוכליו יאשמו".
האם מסכים פירושו עם פירוש רד"ק או עם פירוש שד"ל או בחר לו דרך אחרת?
| ד. השוואת מפרשים |
רש"י:
אם הייתם שבים אלי, תאוותי לרחם עליכם, כי זכרתי חסד נעוריך ואהבת כלולות חופתך שהכללתיך לחופה (ולשון הכנסה הוא). ומה הוא חסד נעוריך? לכתך אחרי שלוחי, משה ואהרן: מארץ נושבת יצאתם למדבר, ואין צידה, כי האמנתם בי.
אם הייתם שבים אלי, תאוותי לרחם עליכם, כי זכרתי חסד נעוריך ואהבת כלולות חופתך שהכללתיך לחופה (ולשון הכנסה הוא). ומה הוא חסד נעוריך? לכתך אחרי שלוחי, משה ואהרן: מארץ נושבת יצאתם למדבר, ואין צידה, כי האמנתם בי.
רד"ק:
אף על פי שאני מביא עליך רעה בעבור מעשיך הרעים, לא אעשה אותך כלה, כי זכרתי לך חסד נעוריך, ועניין "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" כמו שתרגם יונתן: דכרנא לכון טובות יומי קדם, רחמת אבהתכון דהימנו במימרי (זכרתי לכם טובות ימי קדם, אהבת אבותיכם שהאמינו בדברי).
אף על פי שאני מביא עליך רעה בעבור מעשיך הרעים, לא אעשה אותך כלה, כי זכרתי לך חסד נעוריך, ועניין "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" כמו שתרגם יונתן: דכרנא לכון טובות יומי קדם, רחמת אבהתכון דהימנו במימרי (זכרתי לכם טובות ימי קדם, אהבת אבותיכם שהאמינו בדברי).
שד"ל:
"החסד" הוא באוהב ו"החן" בנאהב.
"החסד" הוא באוהב ו"החן" בנאהב.
(עיין בראשית ל"ט כ"א "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר").
וכאן הכוונה: זכרתי לך החסד והדבקות שהייתי דבק בך בימי נעוריך ואהבתי אותך בימי כלולותיך, ולפיכך אף אם אענשך, הנה חסדי מאתך לא ימוש, וקודש ישראל לה'. – ומכל מקום הנני מוכרח להוכיח אתכם על פניכם ולומר לכם: "מה מצאו אבותיכם בי עוול". כי דבקות האדם באל לא תיקרא חסד, ואף על פי שהאוהב את ה' נקרא "חסידו", מכל מקום לשון "חסד" לא תימצא רק בין אדם לאדם או מהאל לאדם, ורק בדורות האחרונים (בנחמיה ובדברי הימים) אולי נקראו מעשי חסידות שבין אדם למקום בשם חסידים.
וכאן הכוונה: זכרתי לך החסד והדבקות שהייתי דבק בך בימי נעוריך ואהבתי אותך בימי כלולותיך, ולפיכך אף אם אענשך, הנה חסדי מאתך לא ימוש, וקודש ישראל לה'. – ומכל מקום הנני מוכרח להוכיח אתכם על פניכם ולומר לכם: "מה מצאו אבותיכם בי עוול". כי דבקות האדם באל לא תיקרא חסד, ואף על פי שהאוהב את ה' נקרא "חסידו", מכל מקום לשון "חסד" לא תימצא רק בין אדם לאדם או מהאל לאדם, ורק בדורות האחרונים (בנחמיה ובדברי הימים) אולי נקראו מעשי חסידות שבין אדם למקום בשם חסידים.
1. מה ההבדל שבין פירושיהם של רש" ורד"ק למלים "חסד נעוריך אהבת כלולותיך" לבין פירושו של שד"ל?
2. הסבר, מה הן המעלות והחולשות של כל אחת משתי הדעות? (מבחינת מבנה הפסוק, המשך הפרק וכדומה).
3. האם עומד הושע ו' ו': "כי חסד חפצתי ולא זבח", בסתירה לדברי שד"ל?
"וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד"
’From afar the LORD appeared unto me.’ ’Yea, I have loved thee with an everlasting love; Therefore with affection have I drawn thee.
היש מפסוק זה סיוע, לדברי שד"ל, אם לא?
| ה. "קדש...ראשית..." |
"קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"
Israel is the LORD’S hallowed portion, His first-fruits of the increase; all that devour him shall be held guilty, evil shall come upon them, saith the LORD.
להבנת המושגים "קודש" ו"ראשית":
וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ
There shall no acommon man eat of the holy thing; a tenant of a priest, or a hired servant, shall not eat of the holy thing.
ד"ה לא יאכל קדש: בתרומה הכתוב מדבר...).
לא יאכל קדש [THERE SHALL] NO [LAYMAN] EAT OF THE HOLY THINGS — Scripture is speaking here of the heave-offering (i. e., the word קדש means here תרומה only, and not any holy food) because the whole section (cf. Rashi on v. 7 and 9) is speaking of this.
וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ:
And if a man eat of the holy thing through error, then he shall put the fifth part thereof unto it, and shall give unto the priest the holy thing.
(רש"י:
ד"ה כי יאכל קדש: תרומה).
ד"ה כי יאכל קדש: תרומה).
"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ"
The first-fruits of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the first of the fleece of thy sheep, shalt thou give him.
1. מה המובן שבו משתמש הנביא כאן במושגים ההלכתיים "קודש" ו"ראשית"? מי מסומל ב"תבואתו" של ה'?
2. עמוס ו׳:א׳
"הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם"
Woe to them that are at ease in Zion, And to them that are secure in the mountain of Samaria, The notable men of the first of the nations, To whom the house of Israel come!
מה ההבדל בין הוראת כינוי זה שניתן לישראל כ"ראשית" בעמוס, לבין ההוראה שניתנה לו כאן בירמיהו?