פרשת צו תשל"א - כהן
א. "והרים את הדשן"
A. "And he shall take up the ashes"
"וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן"

"and he shall take up the ashes"

ירושלמי שבת פרק ב' ח"ג:
אמר רבי לוי: כתיב "ולבש הכהן מִדו בד והרים את הדשן" (ויקרא ו) אלא שאין גדולה בפלטין של מלך.

Talmud Yerushalmi, Shabbat 2:3:

Rabbi Levi said, "And the priest shall wear a linen garment... and he shall take up the ashes!?" Rather, there is no greatness in the palace of a king.

הסבר את הרעיון הכלול בדברים אלה.

Explain the idea embodied in these words.

ב. שינוי בגדים
B. The Change of Clothes
"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים"

"And he shall put off his garments, and put on other garments"

מניין לשינוי בגדים מן התורה? (תורה תמימה: מניין שדרך הכבוד לפני המקום לשנות בגדים מיוחדים, כשמכינים עצמן למצווה מכובדת, כגון לתפילה או לקבלת שבת ויום טוב ושמחת מצווה וכדומה?), שנאמר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים", ותנא דבי ר' ישמעאל: למדך תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדרה לרבו - אל ימזוג בהן כוס לרבו.
From where is it derived that changing clothes is a display of honor? As it is stated: “And he will remove his garments and will don other garments, and he will bring the ashes outside of the camp to a pure location” (Leviticus 6:4). The school of Rabbi Yishmael taught: The Torah taught you etiquette. The clothes in which one prepared food for his master, one does not wear to pour his master wine. Since cooking makes one’s clothes dirty, he should wear fresh clothes when serving his master.
רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי. (רש"י: נותן אנפילאות חשובים ברגליו ואחר כך מתפלל). אמר: "היכון לקראת ה' אלוקיך" (עמוס ד').

Since the verse: “Prepare to greet your God, Israel,” was cited with regard to the obligation to prepare and adorn oneself before prayer, the Gemara cites that indeed Rava bar Rav Huna would don expensive socks and pray and he said he would do this as it is written (Amos 4:12), “Prepare to greet your God, Israel.”

אם יש לו להחליף - יחליף (רש"י: מי שיש לו בגדים לבד מאותם שלבש בחול - יחליפם בשבת), ואם אין לו להחליף - ישלשל בבגדיו. (רש"י: ישלשל כלפי מטה שייראו ארוכים, והוא מידת עשירים היושבים בביתם). מתקיף לה רב ספרא: והא מתחזיא כרמות רוחא, כיוון דכל יומא לא קעביד, והאידנא הוא דקא עביד? לא מתחזי כרמות רוחא, שנאמר (ישעיה נ"ח) "וכיבדתו מעשות דרכיך", "וכבדתו" - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול.

If one has new garments into which he could change on Shabbat, he will change into those garments; and if one does not have garments into which he could change, he lets his garments hang down before Shabbat to beautify himself in deference to Shabbat as it used to be the custom of wealthy people to wear their clothes loosely. Rav Safra strongly objects to this: Doesn’t this appear as haughtiness? The Gemara answers: Since every day he does not do so, and now in honor of Shabbat he is doing so, it does not appear as haughtiness. Rather it is apparent that he is acting in deference to Shabbat. On a related note, the Gemara cites what we learned with regard to the following passage: “If you keep your feet from breaking, from pursuing your affairs on My holy day, and you call Shabbat a delight, the Lord’s holy day honorable, and you honor it by not going your own way, from attending to your affairs and speaking idle words” (Isaiah 58:13). The Rabbis derived from the words “and you honor it” that your dress on Shabbat should not be like your dress during the week.

1. הסבר מהו היסוד הפסיכולוגי לדין זה של שינוי בגדים לדבר מצווה!

1. Explain the psychological foundation for this law of changing clothes [to do] a commandment.

למה הוצרכו לדברי קבלה (הכוונה לשני המקומות האחרונים בגמרא) – בעוד שכאן מפורש רמז בתורה (ויקרא ו' ד'): "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים"?

Why was there a need for words of the tradition (meaning to the last two sources above in the Talmud), when there is an explicit indication in the Torah here - "And he shall put off his garments, and put on other garments?"

מה כוונתו ב"דברי קבלה"?

What does he mean by "words of the tradition?"

כיצד אפשר ליישב קושייתו?

How is it possible to resolve his difficulty?

3. השווה לדברי הגמרא שבת קי"ד את דברי הירש בגיליון צו תשי"ד שאלה א. מה ההבדל ביניהם בטעם שינוי הבגדים של כהן בזמן הוצאת הדשן?

3. Compare the words of the Talmud in Shabbat 114 (above) to the words of Hirsch in the worksheet from 1954, Question A. What is the difference between them regarding the reason for the change in the clothing of the priest at the time of removing the ashes?

ג. שאלות ודיוקים ברש"י
C. Questions and Inferences in Rashi
ד"ה צו את אהרן: אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.
צו את אהרן COMMAND AARON — The expression “Command …!” always implies urging on to carry out a command, implying too, that it comes into force at once, and is binding upon future generations (cf. Rashi on this passage in Kiddushin 29a). R. Simeon said: Especially must Scripture urge on the fulfilment of the commands in a case where monetary loss is involved (Sifra, Tzav, Chapter 1 1; Kiddushin 29a).
א. מה קשה לו?

A. What is his difficulty?

ב. מהו חסרון כיס שנגרם על ידי מצווה זו?

B. What is the monetary loss that is caused by this commandment?

ג. מקשים: למה נאמר כאן: "אמר ר' שמעון", ולא נאמר: "ר' שמעון אומר"?

C. It is asked, why it says, "R. Simeon said," here; and not "R. Simeon says?"

והשווה ברש"י-

And compare to Rashi:

ד"ה ונתן פדיון נפשו: דמי ניזק דברי רבי ישמעאל, ר' עקיבא אומר: דמי מזיק (ב"ק כז).

ונתן פדיון נפשו HE SHALL GIVE THE RANSOM OF HIS SOUL — the value of the injured person; this is the view of R. Ishmael; R. Akiba says that it means the value of the person who caused the injury (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 21:30).

ד"ה חמישה בקר: אמר ר' יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של בריות - שור שהולך ברגליו, ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו - משלם ה'. שה שנשאו על כתפו - משלם ד', הואיל ונתבזה בו. אמר ר' מאיר: בוא וראה כמה גדולה כוחה של מלאכה - שור שביטלוֹ ממלאכתו - ה', שה שלא ביטלו ממלאכתו - ד'.

חמשה בקר וגו׳ [HE SHALL PAY] FIVE OF THE HERD etc. — Rabban Jochanan ben Zaccai said, “The Omnipresent has much consideration for the honour of His creatures: when an ox — an animal that can walk by itself — has been stolen and sold or slaughtered, in which case the thief had not to degrade himself by carrying it on his shoulder, he has to pay fivefold restitution. In the case of a lamb, however, which he had to carry on his shoulder, he has to pay only the fourfold, because he was forced to degrade himself by carrying it”. Rabbi Meir said, “Come and see how great is the virtue of labour: In the case of the theft of an ox which he (the thief) withdrew from its labour, thereby causing a loss to its owner, he has to repay five oxen, in the case of a lamb which he has not withdrawn from its labour — only four (Bava Kamma 79b).

ד"ה אם שכיר הוא: אם השור אינו שאול אלא שכיר, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו אם כשומר חינם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל שוכר כיצד משלם - רבי מאיר אומר: כשומר חינם, רבי יהודה אומר: כשומר שכר.

אם שכיר הוא IF IT BE HIRED — i. e. if the ox has not been borrowed but hired, בא בשכרו THEN IT CAME FOR ITS HIRE into the hand of this hirer and not by way of loan. For he does not get the entire benefit of the transaction since he is using it only because he has paid hire for it and consequently the owner benefits also; therefore the law applicable to a borrower does not apply in his case — that he should be held liable for loss by accident. Scripture, however, does not state explicity what his (the hirer’s) law actually is — whether he has to be treated as the gratuitous bailee (שומר חנם) or as the bailee for payment (שומר שכר), and therefore the Sages in Israel differ in their opinion as to how the hirer (שוכר) has to make restitution. R. Meir says he is responsible only as a gratuitous bailee; R. Judah says, even as a bailee for payment (Bava Metzia 80b).

ד"ה וירא אליו: לבקר את החולה (ב"מ פו) אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו.

וירא אליו AND THE LORD APPEARED UNTO HIM to visit the sick man. R. Hama the son of Hanina said: it was the third day after his circumcision and the Holy One, blessed be He, came and enquired after the state of his health (Bava Metzia 86b)

ד"ה כי עתה ידעתי: אמר ר' אבא: אמר לו אברהם: אפרש לפניך את שיחתי - אתמול אמרת לי "כי ביצחק ייקרא לך זרע", וחזרת ואמרת "קח נא את בנך". עכשיו אתה אומר לי "אל תשלח ידך אל הנער"? אמר לו הקדוש ברוך הוא "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה" (תהלים פ"ט)- כשאמרתי לך "קח" - "מוצא שפתי לא אשנה" - לא אמרתי לך "שחטהו", אלא "העלהו" - אסקתיה אחתיה.

כי עתה ידעתי FOR NOW I KNOW—R. Aba said: Abraham said to God, “I will lay my complaint before you. Yesterday (on an earlier occasion) you told me, (Genesis 21:12) “In Isaac shall seed be called to thee”, and then again you said, (Genesis 21:2) “Take now thy son”. Now you tell me, “Lay not thy hand upon the lad”! The Holy One, blessed be He, said to him, in the words of Psalms 99:35, “My covenant will I not profane, nor alter that which is gone out of My lips”. When I told you, “Take thy son”, I was not altering that which went out from My lips, namely, My promise that you would have descendants through Isaac. I did not tell you “Slay him” but bring him up to the mountain. You have brought him up — take him down again” (Genesis Rabbah 56:8).

ד"ה הצאן ובקר: (ספרי) זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש, ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר: "שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים הצאן ובקר" וגו' - הכל כמשמעו מי יספיק להם כעניין שנאמר (ויקרא כה) "ומצא כדי גאולתו". ואיזו קשה - זו או (במדבר כ) "שמעו נא המורים"? - אלא לפי שלא אמר ברבים, חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי. לפיכך לא חסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר: חס ושלום! לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך. מי שכתוב בו (שם יב) "בכל ביתי נאמן הוא", יאמר אין המקום מספיק לנו? אלא כך אמר "שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן" לחודש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו? "הצאן ובקר יישחט להם", כדי שייהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם? וכי שבחך הוא זה? אומרים לו לחמור: טול כור שעורים ונחתוך ראשך? השיבו הקדוש ברוך הוא: ואם לא אתן - יאמרו שקצרה ידי. הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם? יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת.

הצאן והבקר ישחט SHALL THE FLOCKS AND HERDS BE SLAUGHTERED [FOR THEM TO SUFFICE THEM?] — This is one of those four things (Biblical passages) which R. Akiba interpreted in a certain way but R. Simeon did not interpret them similarly. Rabbi Akiba says: שש מאות אלף רגלי ... ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר — all this is to be taken literally and the words ומצא להם should be rendered by “would it suffice for them?”, in the same sense as we find this word used in (Leviticus 25:26) “and he have sufficient (ומצא כדי) for redeeming it" (ומצא להם is taken as the equivalent of ומצא כדי להם). Now — R. Akiba continued — which case was worse? This or that when Moses exclaimed, (Numbers 20:10) Hear now, ye rebels!?” Obviously this case here was worse, only because he did not utter his doubt in public, Scripture (God) showed some regard for him and did not punish him, whilst that sin at Meriba took place in public, therefore Scripture does not show any regard for him. Rabbi Simeon [however] says: “God forbid!” — “Such an idea never entered the mind of that righteous man! He of whom Scripture writes, (Numbers 12:7) ‘He is faithful in all my house’ — would he have said, ‘The Omnipresent cannot supply sufficient for us!’ But what he said was this: ‘[the people, amongst whom I am, are] six hundred thousand footmen; and Thou hast said, I will give them flesh, for a whole month — and then You want to kill a nation so great as this is?! Shall the flocks and the herds be slaughtered for them that they (the people) should immediately be killed, and this eating should be their last (lit., should satisfy them for ever: ומצא להם)?! Is this Your praise? Do people say to an ass, take (eat) this Kor of barley and then we will cut off thy head!’? The Holy One, blessed be He, thereupon said to him, ‘But if I do not give them flesh, they will say that My hand has waxed short; would it be pleasing to you that the hand of the Lord should appear in their eyes to have waxed short? — Let them and a hundred like them perish but let not My hand appear to them to have waxed short even for a single moment’!” (Tosefta Sotah 6:4)

ד"ה והרים את הדשן: היה חותה מלוא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנו במזרחו של כבש.

והרים את הדשן AND HE SHALL TAKE UP THE ASHES — He raked a full pan of ashes from the innermost consumed mass of ashes and deposited them at the cast side of the כבש (the ramp leading up to the altar) (Sifra, Tzav, Chapter 1 4 Yoma 20a; cf. Jerusalem Talmud Yoma 2:1).

מהיכן למד שמקום תרומת הדשן הייתה במזרחו של כבש, והלוא בפסוקנו נאמר רק "אצל המזבח" ולא נאמר לאיזה צד?

From where did he derive that the place of the raised ashes was to the east side of the ramp; does our verse not only state, "next to the altar," without stating to which side?

ד"ה הדשן אשר תאכל האש את העולה: ועשאתה דשן מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח.
העולה‎ את ‎‏ אשר תאכל האש‎הדשן ‎ [HE SHALL TAKE OUT] THOSE ASHES INTO WHICH THE FIRE HATH CONSUMED THE BURNT OFFERING — and thus has made it into ashes; from those ashes he shall take out a תרומה, a portion, ושמו אצל המזבח AND PUT IT BESIDE THE ALTAR.
מה קשה לו?

What is his difficulty?

ד"ה אש תמיד: אש שנאמר בה "תמיד" היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה (שמות כ"ז) "להעלות נר תמיד", אף היא מעל המזבח החיצון תוקד.

אש תמיד — The redundant word תמיד (because it could have written לא תכבה המזבח ‎אש תוקד על‎ ; for this, too, would imply that it must be continually burning since it states that it must never go out) intimates: The fire about the use of which the expression תמיד is used, viz., that by which the lamps of the Candelabrum were kindled, with reference to which it is said, (Exodus 27:20) “to light the lamps continually (תמיד), this, too should be ignited from the fire on the outer altar (Yoma 45b).

א. מה קשה לו?

A. What is his difficulty?


ב. מה ראה רש"י להביא כפירוש לפסוקנו את הדברים האלה ממסכת יומא ולא הביא את הדרש: "'אש תמיד' – אפילו בשבת" (ירושלמי יומא פרק ד' הלכה ו') ? ועיין רש"י ויקרא י"ט כ"ו, גיליון אחרי-מות קדושים תש"ה ב. ועיין גיליון כי תשא תש"ה ב- 3.


B. Why did Rashi see fit to cite these words from Tractate Yoma as the explanation of our verse; and not the [following] homily - "'a constant fire,' even on Shabbat" (Talmud Yerushalmi, Yoma 4:6)? And see Rashi on Leviticus 19:26, in the Achrei Mot-Kedoshim worksheet from 1945, B. See also the worksheet on Ki Tissa from 1945 in Section 3.