פרשת דברים תש"ג - מסעות ישראל במדבר
עצה טובה: קרא דברי כלי יקר ד"ה רב לכם סב את ההר הזה!
א. פסקאות מוסגרות בפרקנו
לפי דעת מפרשים רבים יש בפרק ב' שתי פסקאות מוסגרות (פסוקים שיש להבינם כאילו נכתבו בסוגריים). סמן אותן והסבר מה תפקידן בפרק זה!
ב. איסור מלחמה עם עשו עמון מואב
אברבנאל:
למה נתן ה' שלא יתגרו מלחמה עם עשו עמון מואב, באמרו "כי ירושה וכו'" וה' לא לבד לשלוש אומות אלה נתן ארצותם ירושה לשבת בם, כי אל כל שאר האומות נתן ירושה ארצותם והפסוק אמר בפירוש (דברים ל"ב ח') בהנחל עליון גויים... יצב גבולות עמים, ואם לכל העמים הציב והנחיל ארצותם והיו ירושתם, מה היתה הסיבה שאסר לישראל אלה והתיר להם שאר ארצות משבעה העמים, כי לכולם נתנה ההשגחה האלוקית, ארצות לשבת בהן. ואם נאמר: ברשעת הגויים האלה ה' מורישם – כמו שמשה אמרו (דברים ט' ה'), הנה בני עשו ובני עמון ומואב גם כן היו רעים לה' מאד, ואין ספק שבחוק האמונה האמתית ויראת האלוקים כולם היו שוים?
נסה לענות לשאלה זו!
ג. שאלות במפרשים
ד"ה ונשמרתם מאד: ומהו השמירה - אל תתגרו בם.
ונשמרתם מאד TAKE YE GOOD HEED TO YOURSELVES — And what is this "taking heed”? What follows: אל תתגרו בם CONTEND NOT WITH THEM.
מה קשה לרש"י?
ד"ה עד מדרך כף רגל: אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות. ומדרש אגדה: עד שיבוא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים שנאמר (זכריה י"ד) ועמדו רגליו וגו'.
עד מדרך כף רגל — This means, Even מדרך כף רגל, as much as to say: even only treading with the feet (a single step). The text means, I do not permit you to pass into their land without their permission. — A Midrashic explanation is: I shall not give you of their land until there come the day of the treading of the sole of foot upon the Mount of Olives (the Messianic period), as it is said, (Zechariah 14:4) "And his feet shall stand [in that day upon the Mount of Olives etc.]”.
מה קשה לרש"י? מה בין שני פירושיו?
ד"ה אכל תשברו: אם תתאוו לאכול מפירות ארצם, לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם, וזה טעם "מאתם". וגם מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם.
מה קשה לרמב"ן?
ד"ה ואת תתגר: לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים לפיכך כתיב (במדבר כ"ב) ויגר מואב מפני העם, שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם - שום גירוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב.
ואל תתגר בם וגו׳ AND DO NOT CONTEND WITH THEM [IN WAR] — As regards Moab He forbade them (the Israelites) only war against them, but they may frighten them, appearing before them when equipped for war; therefore it is written, (Numbers 22:3) "And Moab was afraid because of the people", because they took plunder and loot from them. But about the children of Ammon it is said, (v. 19) “Do not contend with them" — no provocation of any kind, — as a reward for the modesty shown by their ancestress, Lot's younger daughter, who did not publicly divulge regarding her father's conduct, as his elder daughter did, who called her son's name “Moab" (i.e. born of the father) (Bava Kamma 38b; see Rashi on Genesis 19:37).
מה קשה לרש"י?
ד. פירוש המילה "ידע"
"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה"
For the LORD thy God hath blessed thee in all the work of thy hand; He hath known thy walking through this great wilderness; these forty years the LORD thy God hath been with thee; thou hast lacked nothing.’
מה פירוש המילה "ידע" בפסוקנו?
ה. "וידבר ה' אלי" - בלשון חיבה - שאלות ברש"י
"וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר"
that the LORD spoke unto me saying:
ד"ה וידבר ה' אלי: אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו וידבר אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל.
ויהי כאשר תמו וגו׳ וידבר ה' אלי וגו׳ SO IT CAME TO PASS WHEN [ALL THE MEN OF WAR] HAD COME TO AN END … THAT THE LORD SPOKE TO ME etc. — But from when the spies were sent forth until now, the word וידבר is not mentioned in this section, but ויאמר, to teach you that during these entire thirty eight years during which the Israelites were lying under God’s censure, the Divine speech was not directed towards him in an expression of affection, face to face, and with tranquility of mind — to teach you that the Shechinah rests upon the prophets only for Israel’s sake (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 2 13; Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:1; cf. Rashi on Leviticus 1:1 towards end).
באיזו פרובלימה כללית נוגע רש"י כאן?
ו. מעלת השלום - שאלות ברש"י
"וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן... דִּבְרֵי שָׁלוֹם"
And I sent messengers out of the wilderness of Kedemoth unto Sihon king of Heshbon with words of peace, saying:
עיין רש"י, במדבר פרק כ"א פסוק כ"ב:
ד"ה אעברה בארצך: אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום - ביקשו מהם שלום.
ממדבר קדמות [AND I SENT MESSENGERS] FROM THE WILDERNESS OF KEDEMOTH — Although the Omnipresent had not commanded me to proclaim peace unto Sihon I learnt to do so from what happened in the wilderness of Sinai, i.e. from an incident that relates to the Torah which pre-existed (קדמה) the world. For when the Holy One, blessed be He, was about to give it (the Torah) to Israel, he took it round to Esau and Ishmael. It was manifest before Him that they would not accept it, but yet He opened unto them with peace. Similarly I first approached Sihon with words of peace. — Another explanation of ממדבר קדמות: Moses said to God, "I learnt this from what Thou didst say in the wilderness — from Thee Who wast in existence before (קדמת) the world. Thou couldst have sent one flash of lightning to bum up the Egyptians, but Thou didst send me from the wilderness to Pharaoh, to say gently, (Exodus 5:1) "Let my people go” (Yalkut Shimoni on Torah 764:27).
ועיין גם רש"י, למקומנו:
אף על פי שלא ציווני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום. אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.
ממדבר קדמות [AND I SENT MESSENGERS] FROM THE WILDERNESS OF KEDEMOTH — Although the Omnipresent had not commanded me to proclaim peace unto Sihon I learnt to do so from what happened in the wilderness of Sinai, i.e. from an incident that relates to the Torah which pre-existed (קדמה) the world. For when the Holy One, blessed be He, was about to give it (the Torah) to Israel, he took it round to Esau and Ishmael. It was manifest before Him that they would not accept it, but yet He opened unto them with peace. Similarly I first approached Sihon with words of peace. — Another explanation of ממדבר קדמות: Moses said to God, "I learnt this from what Thou didst say in the wilderness — from Thee Who wast in existence before (קדמת) the world. Thou couldst have sent one flash of lightning to bum up the Egyptians, but Thou didst send me from the wilderness to Pharaoh, to say gently, (Exodus 5:1) "Let my people go” (Yalkut Shimoni on Torah 764:27).
ועיין גם רש"י, למקומנו:
דבר אחר: ממדבר קדמות: ממך למדתי שקדמת לעולם. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי במתון.
ממדבר קדמות [AND I SENT MESSENGERS] FROM THE WILDERNESS OF KEDEMOTH — Although the Omnipresent had not commanded me to proclaim peace unto Sihon I learnt to do so from what happened in the wilderness of Sinai, i.e. from an incident that relates to the Torah which pre-existed (קדמה) the world. For when the Holy One, blessed be He, was about to give it (the Torah) to Israel, he took it round to Esau and Ishmael. It was manifest before Him that they would not accept it, but yet He opened unto them with peace. Similarly I first approached Sihon with words of peace. — Another explanation of ממדבר קדמות: Moses said to God, "I learnt this from what Thou didst say in the wilderness — from Thee Who wast in existence before (קדמת) the world. Thou couldst have sent one flash of lightning to bum up the Egyptians, but Thou didst send me from the wilderness to Pharaoh, to say gently, (Exodus 5:1) "Let my people go” (Yalkut Shimoni on Torah 764:27).
השווה דבריו לתנחומא חקת:
זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ד): סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. לא פקדה התורה לרדוף אחרי המצוות, אלא (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך, (שמות כ"ג) כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שנאך, (דברים כ"ד) כי תקצר קצירך ושכחת עמר... לגר ליתום ולאלמנה יהיה; כי תבצר כרמך... לגר ליתום ולאלמנה יהיה...; כולם אם באו לידך, אתה מצווה עליה – ולא לרדוף אחריה. והשלום – "בקש שלום" במקומך, "ורדפהו" – במקום אחר. וכן עשו ישראל, אף על פי שאמר להם הקב"ה (דברים ב' כ"ד) החל רש והתגר בו מלחמה, רדפו את השלום שנאמר: ואשלח מלאכים... אל סיחון... דברי שלום.
מה בין דברי רש"י לדברי המקור שממנו לוקחו?
ז. בביאור הפסוק "כאשר עשו לי" וכו'
"כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו... וְהַמּוֹאָבִים..."
as the children of Esau that dwell in Seir, and the Moabites that dwell in Ar, did unto me; until I shall pass over the Jordan into the land which the LORD our God giveth us.’ .
פסוק זה נראה כסותר שני מקומות בתורה. מה הן הסתירות, ומה הדרכים ליישובן?
ד"ה כאשר עשו לי בני עשו: לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים.
כאשר עשו לי בגי עשו AS THE CHILDREN OF ESAU DID TO ME — This does not refer to passing through their land (רק אעברה ברגלי) for Edom refused this, (cf. Numbers 20:18) but to the matter of selling food and water (also mentioned in the preceding verse).
ד"ה עד אשר אעבור את הירדן: מוסב על אעברה בארצך.
עד אשר אעבר את הירדן UNTIL I SHALL PASS OVER THE JORDAN — This is to be connected with "Let me pass through thy land” (v. 27).
ד"ה היושבים בשעיר: לא אלה הם אותן אדום שיצאו בחרב לקראת ישראל, שהרי באלה כתיב: כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר, אבל אדום לא מכרו כלום דכתיב בהם ויט ישראל מעליו. וזה פירוש רבינו. אבל לי הצעיר אין נראין דבריו בזה, כי בני עשו היושבים בשעיר הם אדום כי לא מצינו להם יישוב כי אם בהר שעיר (כי אם במקום ובכל קריה). ומה שקשה לרבינו כאשר עשו לי בני עשו אינו עונה כי אם במכר כמו שאמור בענין: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' אבל אוכל תכרו מאתם בכסף ואכלתם. וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם. וכן עשיתם כמו שציוה הקב"ה כמו שנאמר: כאשר עשו לי בני עשו, דרך סיבתם אל הר שעיר שלח משה אלך מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו אל ארץ ישראל ולדבר הזה לא שמע אליהם שלא רצה שיכנסו כולם יחד בארצו פן ישחיתו את הארץ ולפיכך ויט ישראל מעליו. אבל מכל מקום היו קונים משלהם דרך הליכתם למה שהיו צריכים, וזהו האמת והישר.
היושבים בשעיר, these were not the same Edomites who had come out with drawn swords when the Israelites had wanted to traverse their territory (Numbers 20). The Edomites mentioned in verse 29 of our chapter had at least sold food and drink to the Israelites.
ד"ה כאשר עשו לי בני עשו: יש מפרשים כי פירושו על אוכל בכסף תשברני. אם כן הוא מה יעשו עם יושבי ער שהם מואבים, והכתוב אמר על דבר אשר לא קדמו אתכם והוצרכו לפרוש זה בעבור שאמר מלך אדום לא תעבור בי. ולפי דעתי שפירושו על טעם: בדרך בדרך נלך, כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך. וכן כתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שעברו דרך מדינתו כי משם היה מקום ארץ כנען קרוב ולכן עברו על ער כי כן כתוב ורבים אמרו הם לא קדמו רק ישראל קנו מהם.
as the children of Es̀av did for me Some commentators relate this phrase to “you will sell me food for money” [: 28], but if this be so, how can they reconcile it with the inhabitants of Ar, who are Moabites, and of whom Scripture says “because they did not approach you …” [23: 5]? They feel constrained to give this interpretation, though, because the king of Edom said, “you shall not pass through me” [Numbers 20: 18]. In my opinion, the phrase refers back to the request that we go along the main highway, as the children of Es̀av did for me — i.e., they let them go around Mount S̀eir along the main highway. Scripture accordingly related, “You are to pass along the border of your kinsmen, the Children of Es̀av, who dwell in S̀eir” [: 4]. However, the king of Edom did not let them pass through by way of his territory (from which point they would have been close to the land of Canaan), so they went on to Ar — as it is written [: 18]. Many others have proposed that, although “they did not approach you” [23: 5], nevertheless Israel did purchase from the Moabites.
רמב"ן, פרק כ"ג פסוק ה':
ד"ה על דבר אשר לא קדמו: מצינו (לעיל ב' כ"ח-כ"ט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם. וזה הבל, כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות. ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב, והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף, והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו, ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי. ורבי אברהם אמר (לעיל ב' כ"ט) כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים, על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כ"ז), אבל לא מכרו להם לחם ומים. כי הם עברו בהר שעיר ובער, רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה, והוא מה שאמר (במדבר כ' י"ח) לא תעבר בי. גם זה הבל, כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך, וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כ"א), הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום. וכן כתוב (שם כ"א ד') ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום, כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום, ולא באו בארץ אדום עצמה כלל. ויפתח אמר בביאור (שופטים י"א ט"ז-י"ח) כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה, וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש, וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב, הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב. ואילו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים, כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכור להם לחם ומים.
רמב"ן, פרק כ"ג פסוק ה':
והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית י"ד ט"ז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם י"ט כ"ט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קידם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב' י"ח-י"ט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער, וקרבת מול בני עמון. והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק י"ט) אל תצורם ואל תתגר בם, והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים", אבל לא הזכיר עמון, שלא קידמו אותם. והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים. ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו. ורבותינו דרשו (יבמות ע"ו ב') עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ, וכן הזכירו בירושלמי (שם פרק ח' הלכה ג') ובמגילת רות רבתי (ד' ח'), מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור.
רלב"ג:
אלה דברי משה. ופירושו: כמו שעשו לי בני עשו והמואבים שלא נתנוני לעבר בגבולם עד אשר אעבור את הירדן, כן לא אבה סיחון העבירנו. ויהיה וא"ו "ולא אבה" ללא עניין.
רכסים לבקעה:
והמואבים היושבים בער שקנינו מידם אוכל ומים ומכל מקום נתעבו מבוא בקהל ה' על אשר לא קדמו אותם, לא הוציאו להם מנפשם אוכל ומים, שכנראה היה זה מימי קדם חוק לעמים, לקדם פני העייפים בלחם ומים, כמו שנאמר (בראשית י"ד) ומלכי צדק הוציא לחם ויין וגדעון (שופטים ח') הרג אנשי סוכות על שמאנו לתת לאנשיו העיפים לחם, והמואבים לא עשו כן, עד שהוצרכו ישראל להוציא מהם במחיר.