שאלה ב רק למתקדמים!
| א. "ויזבח לאלוקי אביו יצחק" |
"וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק"
And Israel took his journey with all that he had, and came to Beer-sheba, and offered sacrifices unto the God of his father Isaac.
מה קשה כאן, ואיך מתרצים את הקושי רש"י, רשב"ם, ספורנו? (להבנת דברי ספורנו עיין כ"ו ב').
ד"ה אביו יצחק: חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם.
לאלהי אביו יצחק TO THE GOD OF HIS FATHER, ISAAC — The duty of honouring one’s father is more imperative than that of honouring one’s grandfather (Genesis Rabbah 94:5); therefore the sacrifices are associated with the name of Isaac and not with that of Abraham.
ד"ה לאלהי אביו יצחק: שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו הקב"ה כמה שנאמר בפרשת אלה תולדות יצחק ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו.
לאלוקי אביו יצחק, He had become this because Yitzchok had previously built an altar there to this G’d when G’d had appeared to him there as we know from 26,25 where Yitzchok was reported offering sacrifices there as had done his father Avraham.
ד"ה לאלהי אביו יצחק: שאמר ליצחק אל תרד מצרימה.
להבנת דברי ספורנו הנ"ל עיין פרק כ"ו פסוק ב':
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ"
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ"
And the LORD appeared unto him, and said: ‘Go not down unto Egypt; dwell in the land which I shall tell thee of.
| ב. "אנכי ארד עמך מצרימה" |
"אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה"
I will go down with thee into Egypt; and I will also surely bring thee up again; and Joseph shall put his hand upon thine eyes.’
שונה תרגום אונקלוס לפסוק זה מבכל מקום אחר שנאמרה בו ירידה לגבי הקב"ה.
ועמד על כך הרמב"ם, מורה נבוכים חלק א' פרק כ"ז (הפירושים בסוגריים לקוחים מתוך פירושו של יהודה אבן שמואל למורה נבוכים):
אונקלוס הגר שלם מאוד בלשון העברית והארמית וכבר שם השתדלותו בסילוק ההגשמה וכל תואר יתארהו הכתוב, שיביא אל הגשמות, יפרשהו כפי עניינו. וכל מה שימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים עניין התנועה – הגלות והראות אור נברא – (=וכל פעם שהוא מוצא שם מהשמות הללו – ירד, עלה, הלך – המורים על תנועה, יבאר את מושג התנועה כאן במובן התגלות אור עליון) כלומר שכינה או השגחה. והנה תרגם "וירד ה'" (שמות י"ט כ') ואתגלי ה' ולא אמר "ונחת ה'"; ארדה נא ואראה (בראשית י"ח כ"א) אתגלי כען ואדון – וזה נמשך בפירושו. (=וזהו דרכו של אונקלוס תמיד) אלא שהוא תרגם אנכי ארד עמך מצרימה – אנא אחות עמך למצרים וזה דבר מופלא מאוד (=שדווקא במקום יחיד זה תרגם "ירד" כמשמעו, ואף על פי שהוא מיוחס לאלוקים) יורה על שלמות זה האדון (אונקלוס) וטוב פירושו והבנתו הדברים כפי מה שהם (=שאין בו מקריות ושהוא מבין דברי הכתוב לא כפי מה שהם נראים אלא כפי מה שהם באמת). ופתח לנו בזה התרגום ענין גדול מענייני הנבואה והוא: כי תחילת זה הסיפור אמר: "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה..." וכאשר כלל תחילת המאמר היותו במראות הלילה לא הרחיק אונקלוס שיספר המאמר אשר נאמר במראות הלילה בלשונו. (=לא נמנע מלתרגם הדברים ככתבם) והוא – האמת. כי זה סיפור מה שנאמר; לא סיפור ענין שקרה, כמו וירד ה' על הר סיני, אשר הוא סיפור מה שהתחדש בדברים הנמצאים (=שזה סיפור מה שקרה כמאורע חיצוני) ולזה כינה אותו בהראות (=ומשום כך ביאר אונקלוס את הפועל "ירד" בסיפור זה במילת התגלות) והרחיק ממנו מה שיורה על מציאות התנועה.
אונקלוס הגר שלם מאוד בלשון העברית והארמית וכבר שם השתדלותו בסילוק ההגשמה וכל תואר יתארהו הכתוב, שיביא אל הגשמות, יפרשהו כפי עניינו. וכל מה שימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים עניין התנועה – הגלות והראות אור נברא – (=וכל פעם שהוא מוצא שם מהשמות הללו – ירד, עלה, הלך – המורים על תנועה, יבאר את מושג התנועה כאן במובן התגלות אור עליון) כלומר שכינה או השגחה. והנה תרגם "וירד ה'" (שמות י"ט כ') ואתגלי ה' ולא אמר "ונחת ה'"; ארדה נא ואראה (בראשית י"ח כ"א) אתגלי כען ואדון – וזה נמשך בפירושו. (=וזהו דרכו של אונקלוס תמיד) אלא שהוא תרגם אנכי ארד עמך מצרימה – אנא אחות עמך למצרים וזה דבר מופלא מאוד (=שדווקא במקום יחיד זה תרגם "ירד" כמשמעו, ואף על פי שהוא מיוחס לאלוקים) יורה על שלמות זה האדון (אונקלוס) וטוב פירושו והבנתו הדברים כפי מה שהם (=שאין בו מקריות ושהוא מבין דברי הכתוב לא כפי מה שהם נראים אלא כפי מה שהם באמת). ופתח לנו בזה התרגום ענין גדול מענייני הנבואה והוא: כי תחילת זה הסיפור אמר: "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה..." וכאשר כלל תחילת המאמר היותו במראות הלילה לא הרחיק אונקלוס שיספר המאמר אשר נאמר במראות הלילה בלשונו. (=לא נמנע מלתרגם הדברים ככתבם) והוא – האמת. כי זה סיפור מה שנאמר; לא סיפור ענין שקרה, כמו וירד ה' על הר סיני, אשר הוא סיפור מה שהתחדש בדברים הנמצאים (=שזה סיפור מה שקרה כמאורע חיצוני) ולזה כינה אותו בהראות (=ומשום כך ביאר אונקלוס את הפועל "ירד" בסיפור זה במילת התגלות) והרחיק ממנו מה שיורה על מציאות התנועה.
*
1. מה היא פליאת הרמב"ם, וכיצד הוא מישב אותה?
*
2. במה סותר הרמב"ן (להלן) את דברי הרמב"ם?
ד"ה ויזבח זבחים: ...וכתב הרב בפרק כ"ז בחלק הראשון במורה הנבוכים כי תרגום אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, אנא איחות עמך ואנא אסקינך. ונפלא הרב בזה על דעת אונקלוס, ואמר כי אונקלוס שם כל מאודו להרחיק הגשמות בכל סיפור אשר בתורה, וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה מהאל, ומתרגם וירד ה' (שמות י"ט כ') ואיתגלי ה', ארדה נא ואראה (לעיל י"ח כ"א) איתגלי כען ואיחזי, ואם כן למה תרגם כאן אנא איחות. ופירש הרב כי בעבור שאמר בתחילת הענין ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, לא היה קשה לאונקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה, כי הוא סיפור אמירה לא סיפור מעשה שהיה, כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום או במראה הלילה, ובין מה שיאמר במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר בדבר מוחלט, ויהי דבר ה' אלי לאמר, או ויאמר ה' אלי לאמר, אלו דבריו. וכן אמר (הרמב"ם במורה נבוכים א' מ"ז) שהרחיק אונקלוס השמיעה בכל מקום וישים פירושה הגעת הדבר ההוא לבורא או קיבול תפלה, ויתרגם שמיע קדם ה' (לעיל כ"ט ל"ג), וקבלא אקביל קבילתיה (שמות כ"ב כ"ב). ואם כן הדבר כדברי הרב, למה יברח אונקלוס מן התנועה, וירחיק השמיעה גם כן, מיראתו שתורה על גשמות, ולא יברח מן האמירה והדיבור ולא מן הקריאה בשום מקום בין בחלום בין במראה בין במאמר מוחלט, כי בכולם יתרגם ואמר ה', ומליל ה', וקרא ה' למשה, והיא גם היא תורה על גשמות, והיה לו לתרגם ויתאמר מן קדם ה', או ואמר יקרא דה', או ויתרעי ה', כפי הראוי בענין כמו שפירש הרב בדיבור ובאמירה (מורה נבוכים א' ס"ד)... והנה ביעקב כתוב בתחילת הענין ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' (לעיל כ"ח י"ב), ופחד אונקלוס ממנו ותרגם והא יקרא דה' מעתד עלוהי, ולא תרגם והא ה', בעבור שהוא בחלום, ותרגם והנה אנכי עמך (שם ט"ו) והא מימרי בסעדך, ולא אמר והא אנא עמך, כמו שתרגם אנא אחות עמך, ואף על פי שהוא סיפור דבר, שנאמר בחלום כמוהו בשוה. ותרגם ואנכי אהיה עם פיך (שמות ד' י"ב) ואנא אהי עם פומך, ואמר בויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות (שם ג' י"ב) ארי יהא מימרי עמך. ועוד נזהר אונקלוס בחלומות ותרגם ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (לעיל כ' ג'), ויבא אלהים אל לבן בחלום (לעיל ל"א כ"ד), ואתא מימר מן קדם ה'... אבל מה שאמר כאן אנא אחות עמך, רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא שירה ג') גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיה מ"ט ל"ח) ושמתי כסאי בעילם...
*
בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם: גלו למצרים – שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א' ב') "הנגלה נגלית לבית אביך בהיותם במצרים", גלו לבבל – שכינה עמהם שנאמר (ירמיהו מ"ט) ושמתי כסאי בעילם"; ואף כשעתידין להגאל – שכינה עמהם שנאמר (דברים ל') "ושב ה' אלוקיך את שבותך" – והשיב לא נאמר אלא "ושב", מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות.
*
§ It is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Come and see how beloved the Jewish people are before the Holy One, Blessed be He. As every place they were exiled, the Divine Presence went with them. They were exiled to Egypt, and the Divine Presence went with them, as it is stated: “Did I reveal myself to the house of your father when they were in Egypt?” (I Samuel 2:27). They were exiled to Babylonia, and the Divine Presence went with them, as it is stated: “For your sake I have sent to Babylonia” (Isaiah 43:14). So too, when, in the future, they will be redeemed, the Divine Presence will be with them, as it is stated: “Then the Lord your God will return with your captivity” (Deuteronomy 30:3). It does not state: He will bring back, i.e., He will cause the Jewish people to return, but rather it says: “He will return,” which teaches that the Holy One, Blessed be He, will return together with them from among the various exiles.
מה הרעיון הצפון במאמר זה, ובמה הוא מבאר את הפליאה שבתרגום אונקלוס?
| ג. בחשבון שבעים נפש |
"כָּל הַנֶּפֶשׁ...שִׁבְעִים"
כל הנפש הבאה ליעקב EVERY SOUL THAT WAS COMING WITH JACOB — every soul that left Canaan to go to Egypt The word הבאה, here, is not a perfect tense, but a participle with a relative present sense — just as (Ester 2:4) “In the evening she (באה) was coming” and (Genesis 29:7) “and, behold, Rachel his daughter is coming (באה)” and therefore the accent is on the last syllable, on the א, because when they left, coming from the land of Canaan, they were only sixty-six. But at the second mention of this word (Genesis 46:27) — “every soul of the house of Jacob, which came (הבאה) into Egypt were seventy” — it is a perfect tense and therefore it is accented on the last but one syllable, on the ב. The reason is, that when they came there, they were seventy, for they found Joseph and his two sons there, and Jochebed was added to their number “between the walls”. According to the view of the Rabbi (i. e. R. Jehudah, cf. Genesis Rabbah 84) who stated that with each of Jacob’s sons a twin-sister was born, we must say that these died before they (Jacob and his family) went down to Egypt, because they are not enumerated here. In Vayikra Rabbah 4:6 I found the following: When he left Canaan (cf. Genesis 36:6) Esau’s family consisted of only six (himself and his five sons), and Scripture calls them “the souls of his house” (in the plural) and this is because they worshipped many gods (each serving a different god and having as it were, a different soul or religious feeling). But the family of Jacob when he came to Egypt consisted of seventy and Scripture calls them “soul”, in the singular, because they all served One God.
1. שני קשיים ישנם בפסוקים אלה בחשבון היורדים מצרימה. אילו הם?
ד"ה ובני דן חושם: ...יש אומר כי מספר שבעים בעבור שהוא סך חשבון כי ששים ותשע היו. וזה המפרש טעה בעבור שמצאנו כל נפש בניו ובנותיו שלושים ושלש. והם שלושים ושתים ובדרש כי יוכבד נולדה בין החומות. גם זה תמה למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמהם שהולידה משה והיא בת ק"ל שנה. ולמה הזכיר דבר שרה שהייתה בת תשעים. ולא די לנו זה הצער עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה וכי אחיה חי כך וכך שנים דרך אגדה או דברי יחיד.
The sons of Don [were] Chushim. Note the plural — “sons.” He may have had another son who died.
והנכון בעיני שיעקב בחשבון וממנו יחל כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלושים ושלוש. והראיה על זה שאמר בתחילה יעקב ובניו. ואם טען טוען ויאמר כי הנה כתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, דע כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים. כאשר אמר אשר יולד לו בפדן ארם ולא נולד לו בנימין שם. כי גם בזו הפרשה שנים עדים: האחד שאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל, כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב. והעד השני: כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ומנשה ואפרים לא באו אל מצרים כי שהם היו ושם נולדו וכתוב אחריו בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ואלה שניהם לא ירדו גם כן זה כתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון כי נפש יש לו והוא העיקר.
The sons of Don [were] Chushim. Note the plural — “sons.” He may have had another son who died.
באר את הביטויים בדבריו:
"בעבור שהוא סך החשבון"
"ולא די לנו בזה הצער"
"לא חשש להוציא אחד משבעים"
ד"ה שלשים ושלש: ...והנה פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו, אני צריך לענות אליו. ואומר, כי על כל פנים יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה, כי היא בת לוי עצמו, לא מתיחסת אליו, כמו שכתוב (במדבר כ"ו נ"ט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים. ועוד כתוב (שמות ו' כ') את יוכבד דודתו. והנה אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו, והיתה לידתה אחר רדתו למצרים מעט, הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו. ואם נאמר שנולדה לו אחר שבתו במצרים ימים רבים, והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה, והוא יהיה בן מאה שנה, כי ברדתו היה בן מ"ג שנים, והנה יהיו בזה שני פלאים, שיהיה הוא זקן כאברהם אשר הזכיר הכתוב (לעיל י"ז י"ז) הלבן מאה שנה יולד, וכתיב (לעיל י"ח י"ב) ואדני זקן, ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע"ג, ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי, הנה יהיה פלא גדול משל אברהם. אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים, וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (במדבר כ"ה י"ב) וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם. ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפילות דוד מלכנו וכל תפילותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שינוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל י"ז א'), ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו' ב', ויקרא כ"ו י"א)...
כיצד מתרץ הרמב"ן את קושייתנו? מה ההבדל העקרוני בינו לבין ראב"ע?
באר את ביטויו:
"פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו"
"וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה"
לאיזו מן הדעות הנ"ל יש להביא ראיה מן-
"וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ"
And Gid῾on had seventy sons begotten of his body: for he had many wives.
"וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא"
And he went to his father’s house at ῾Ofra, and slew his brothers, the sons of Yerubba῾al, seventy persons, upon one stone: yet Yotam the youngest son of Yerubba῾al was left; for he hid him-self.
| ד. פגישת יוסף ויעקב |
"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד"
And Joseph made ready his chariot, and went up to meet Israel his father, to Goshen; and he presented himself unto him, and fell on his neck, and wept on his neck a good while.
ד"ה ויאסר יוסף מרכבתו: הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו.
ויאסר יוסף מרכבתו AND JOSEPH MADE READY (literally, bound, harnessed) HIS CHARIOT — He himself harnessed the horses to the chariot being eager to show honour to his father (Genesis Rabbah 95:8; Mechilta to בשלח).
על ידי ציווי כמו ויבן שלמה את הבית (מלכים א' ו' י"ד).
מה בין רש"י לבין ראב"ע, והיכן מצאנו ברש"י פירוש דומה לזה?
ד"ה וירא אליו: יוסף נראה אל אביו.
וירא אליו AND HE APPEARED BEFORE HIM — Joseph appeared before his father.
ד"ה ויבך על צואריו עוד: לשון הרבות בכיה וכן (איוב ל"ד כ"ג) כי לא על איש ישים עוד, לשון ריבוי הוא, אינו שם עליו עלילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.
ויבך על צואריו עוד AND WEPT ON HIS NECK A GOOD WHILE — The phrase ויבך עוד signifies weeping copiously. So, too, עוד has the same meaning in (Job 34:23) “For He doth not place upon a man עוד” — which means something more than is proper: God does not place on him accusations additional to his sins (the sins he has really committed) Here, also, he wept greatly and continuously — more than is usual. Jacob, however, did not fall upon Joseph’s neck nor did he kiss him. Our Rabbis say: the reason was that he was reciting the Shema (renewing his allegiance to God immediately on settling in a new land).
ד"ה וירא אליו: יוסף נראה אל אביו. ויבך על צואריו עוד, לשון הרביית בכיה, אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף בנו ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע, לשון רש"י. ולא ידעתי טעם 'בוירא אליו', כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו. ועוד, כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו, ככתוב (להלן מ"ח י"ב) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו, והשעה הזו ראויה יותר להשתחות לו. וכן כל 'עוד' בכתוב תוספת על עיקר הוא, איננו כמו הרבה, לא על איש ישים עוד (איוב ל"ד כ"ג), שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר.
והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך. ואל תחוש בעבור אמרו ויאמר ישראל, כי ממנו ידבר ויחזור ויזכיר שמו, וכן (לעיל מ"א מ"ח-נ') ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים וגו' וליוסף יולד שני בנים. וכן במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא.
מה קשה לרש"י? מה בינו לבין הרמב"ן? הבא נימוקים לדעת רש"י ולדעת הרמב"ן.