פרשת ראה תש"כ - מעשר שני
א. מעשר שני
הרמב"ן, פותח דבריו על פסוקינו ד"ה עשר תעשר, במילים:
גם זו מצוה שיבאר, כי אמר (ויקרא כ"ז ל') "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'". ואמר (שם ל"א) "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו".
1. הסבר, מהן ההוכחות שגם פסוקנו מדבר באותו מעשר שבו מדבר הפסוק ההוא?
2. מעשר שני שבו מדברים פסוקינו מוזכר בעוד מקום בפרשת ראה. מצא את המקום והוכח שהכוונה למעשר שני דווקא!
3. כמה חוקרים תמהו על כך, שלא מוזכר מעשר ראשון (=מעשר לוי) בספר דברים. לדעת ר' דוד הופמן (בפירוש לספר דברים) יש בפרשיות עקב-ראה רמז גם למעשר ראשון. היכן?
4. התוכל למצוא סיבה לכך, למה לא הוזכר מעשר שני באמנה שכרתו עולי בבל בנחמיה פרק י' פסוקים ל"ו-ל"ז?
ב. בטעם המצווה
מקשה אברבנאל:
מה תועלת בהפרש המעשר הזה משאר תבואות, אחרי שזו וזו יאכלו הבעלים?
וזו תשובתו:
דע לך שיש בזה תועלת עצומה והיא: בהפרישך אותו המעשר והוליכך אותו לירושלים לאכלו שם לשם מצוה לפני ה', תלמד ליראה את ה' ותקנה התכונה הטובה הזאת, והיתה למידת היראה בעשותך הדברים ההם לשם מצוה ולהתלמד בקיום הצווים האלוהיים, שבזה ההרגל יקנה בנפשו את ההכנעה לה' יתברך.
השווה טעם זה לטעמי מצוות מעשר שני שהובאו ממפרשים שונים בגיליון ראה תשי"ט, והסבר מה ההבדל העקרוני בין הטעמים ההם לבין הטעם הזה!
ג. סמיכות הפרשות
"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ"
Thou shalt surely tithe all the increase of thy seed, that which is brought forth in the field year by year.
ד"ה עשר תעשר: ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר.
This passage, in turn, is connected to the passage You must set aside the tithe because Scripture has informed us that one may not eat a ritually impure bird, nor a ritually impure beast, nor a beast that has died by itself — thereby concluding the discussion of meat . With respect to grain , on the other hand, there is a consecrated portion which may not be eaten except in the appropriate place.
1. הסבר את המילים המסומנות בקו.
2. השווה פירושו זה לדברי רש"י עשר תעשר (ד1). מה ההבדל העקרוני ביניהם?
ד. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה עשר תעשר: מה ענין זה אצל זה (=אצל הפסוק הקודם לו)? אמר להם הקב"ה לישראל: לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי-אמותיהן. שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי כשהוא סמוך להתבשל, אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן, שנאמר (מלכים ב' י"ט כ"ו) "ושדפה לפני קמה" – וכן לענין ביכורים.
THOU SHALT TRULY TITHE [ALL THE INCREASE OF THY SEED] — What has this matter to do with that? (Why are they placed in juxtaposition)? But the Holy One, blessed be He, says in effect to Israel: “Do not compel Me to blast by heat the tender kernels of the grain, whilst they are yet in their mother’s womb (i.e. in the husks), for if you do not tithe your products as is proper, when they are near ripening I shall bring forth the east wind and it will blast them”, as it is said, (2 Kings 19:26) “[Therefore … they were] as the corn blasted before it be grown up” (Midrash Tanchuma, Re'eh 17). A similar reason may be given for בכורים (for its juxtaposition to לא תבשל גדי (Exodus 34:26).
הסבר, למה אין רש"י מביא מדרש זה במקומו הראשון, בשמות כ"ג י"ט – שהוא מזכירו בסוף דבריו – ולא במקומו השני – שמות ל"ד-כ"ו, ולא הביאו אלא במקומנו?
ד"ה כי יברכך: שתהא התבואה מרובה לשאת.
כי יברכך WHEN [THE LORD THY GOD] HATH BLESSED THEE — so that your produce will be too much to carry [as far as Jerusalem].
א. מה קשה לו?
ולמה לא יפרשו שיהיה דבק עם "כי ירחק ממך המקום" הסמוך לו, ויהיה פירושו: כי יברכך לכבוש כל כך ארצות לשבת בם עד שירחק ממך המקום.
ענה לשאלתו!
ד"ה בכל אשר תאוה נפשך: כלל.
And thou shalt bestow the money for whatsoever thy soul desireth, for oxen, or for sheep, or for wine, or for strong drink, or for whatsoever thy soul asketh of thee; and thou shalt eat there before the LORD thy God, and thou shalt rejoice, thou and thy household.
ד"ה בבקר בצאן וביין ובשכר: פרט.
And thou shalt bestow the money for whatsoever thy soul desireth, for oxen, or for sheep, or for wine, or for strong drink, or for whatsoever thy soul asketh of thee; and thou shalt eat there before the LORD thy God, and thou shalt rejoice, thou and thy household.
ד"ה ובכל אשר תאוה נפשך: חזר וכלל: מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו'.
בכל אשר תאוה נפשך [AND THOU SHALT GIVE THAT MONEY] FOR WHATSOEVER THY SOUL LONGETH AFTER — this is a general statement,
דברי רש"י אלה לקוחים מברייתא די"ג מידות דר' ישמעאל מידה ו':
"כלל ופרט וכלל, וסוף דבריו: אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ, אף כל ולד ולדות הארץ".
ובכל אשר תאוה נפשך OR FOR WHATEVER THY SOUL DESIRES — Scripture again includes them in a general statement. [The rule is that when a verse expresses a כְּלָל, a פְּרָט, and then a כְּלָל again, as in this case, we apply the characteristics of the פְּרָט to the whole matter. Therefore,] just as the particulars mentioned have the characteristic of being products (ולד) of things themselves produced by the earth during the week of Creation, and are fitted to be food for man, etc. [So, too, the money must be expended only on things of this character] (Eruvin 27b).
א. הסבר, האם באו המילים האחרונות "ובכל אשר תאוה נפשך" להרחיב את היקף הדברים שבהם מותר להוציא את הכסף, או לצמצמו?
**
ב. כיצד זה קוראים חז"ל לבקר ולצאן בשם "ולדות הארץ" (במקור אמר: "גידולי קרקע")?
ד"ה והלוי לא תעזבנו: מליתן לו מעשר ראשון.
והלוי … לא תעזבנו AND THE LEVITE [THAT IS WITHIN THY GATES;] THOU SHALT NOT FORSAKE HIM by not giving him the “First Tithe” (מעשר ראשון).
בעל ספר הזכרון, על רש"י:
לפי שהיה נראה "ושמחת אתה וביתך והלוי" לא תעזבנו מהשמחה ההיא, כלומר מלאכול עמך במעשר שני.
And thou shalt bestow the money for whatsoever thy soul desireth, for oxen, or for sheep, or for wine, or for strong drink, or for whatsoever thy soul asketh of thee; and thou shalt eat there before the LORD thy God, and thou shalt rejoice, thou and thy household. And the Levite that is within thy gates, thou shalt not forsake him; for he hath no portion nor inheritance with thee.
הסבר למה אינו מפרש באמת כן, ולמה מכניס הנה עניין מעשר ראשון?
ה. תירוצו של העשיר
"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ"
And if the way be too long for thee, so that thou art not able to carry it, because the place is too far from thee, which the LORD thy God shall choose to set His name there, when the LORD thy God shall bless thee;
...כי כמקרה בני האדם בכל דורותינו תספר תורתנו: שהיה לקרוא לקצת עשירי עם בימים ההם: כי אם יאמרו לאיש בעל עשרת אלפי דינר זהב ונושא ונותן בם: "למה לא תקבע עתים לתורה כראובן שכל נכסיו לא יגיעו עד מאה דינרים ולומד ושונה בכל יום?" אז יתרץ העשיר: "לא בדעת דיבר, כי הלא ראובן בשעה אחת מספיק לו לטפל בעסקו, אך אנכי כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי הלואי כל היום וכל הלילה יספיק לי לשאת ולתת בממוני, כי לפעמים לאכול אין לי פנאי, ומה גם לעסוק בתורה?!... נמצא כי לפי רוב הטיבו יתברך את האדם ימעט מהחזיק לו טובה, ואין זה כי אם שהונו אשר נתן לו ה' הוא הסיבה שיוסר מלבו חשק בית ה' וקדושת המקום, אשר בחר ה' לשכן שמו בו והולך ונשמט מיראתו וכו'...
1. מהם הקשיים בסגנון פסוקנו שהביאו לדרוש מה שדרש?
2. במה מתנגד פירושו (דרושו) לפירוש רש"י ד"ה כי יברכך (ד,2)?
ו. "המקום אשר יבחר ה'"
השווה:
"כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם"
And if the way be too long for thee, so that thou art not able to carry it, because the place is too far from thee, which the LORD thy God shall choose to set His name there, when the LORD thy God shall bless thee;
"... וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ"
then shalt thou turn it into money, and bind up the money in thy hand, and shalt go unto the place which the LORD thy God shall choose.
נסה למצוא סיבת השינוי בין שני הפסוקים!