| א. דין החובל |
"לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל"
No man shall take the mill or the upper millstone to pledge; for he taketh a man’s life to pledge.
ד"ה לא יחבל: אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש (ב"מ קי"ג).
לא יחבל NO MAN SHALL TAKE [THE LOWER OR THE UPPER MILLSTONE] AS PLEDGE — i.e. if one comes to demand a pledge through the court for his debt he should not take as a pledge anything by which food is prepared (Bava Metzia 113b, 115a).
ד"ה אם חבל תחבל: כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע (חבול תחבול כפל לך בחבלה עד כמה פעמים, אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב).
אם חבל תחבל IF THOU TAKE TO PLEDGE — The root חבל never signifies “taking a pledge” at the time when the loan is transacted, but it means taking the goods of the debtor when the date of payment arrives and he does not pay (Bava Metzia 114b). [חבל תחבל — Scripture bids you take the pledge repeatedly — even many times (that is, repeatedly to defer the time of payment). The Holy One, blessed be He, says as it were: “How much do you owe Me! See, your soul ascends night by night to Me and renders account of its doing and so becomes My debtor, and should be kept as a pledge; and yet I return it to you every morning. Thus, too, you should do: take the pledge and restore it, take it again and again restore it!”) (Midrash Tanchuma, Mishpatim 16)].
רמב"ם, הלכות לווה ומלוה פרק נ', הלכה ב':
... המלוה את חברו, בין שהלווהו על המשכון, בין שמשכנו אחר ההלואה, בידו או על פי בית דין, לא יחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש, כגון הריחים והעריבות של עץ ויורות שמבשלים בהם וסכין של שחיטה וכיוצא בהן, שנאמר "כי נפש הוא חובל", ואם חבל – מחזיר בעל כרחו.
... המלוה את חברו, בין שהלווהו על המשכון, בין שמשכנו אחר ההלואה, בידו או על פי בית דין, לא יחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש, כגון הריחים והעריבות של עץ ויורות שמבשלים בהם וסכין של שחיטה וכיוצא בהן, שנאמר "כי נפש הוא חובל", ואם חבל – מחזיר בעל כרחו.
*
במה שונה דין זה לפי הרמב"ם מדעת רש"י? נמק את דברי רש"י!
| ב. נגע הצרעת וזכירת מרים |
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"
Take heed in the plague of leprosy, that thou observe diligently, and do according to all that the priests the Levites shall teach you, as I commanded them, so ye shall observe to do.
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים: אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצוות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ' ח'), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם י"ג ג'), זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כ"ה י"ז), כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצוות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דיברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל.
ולשון ספרא (בחקותי פרשה א' ב' ג'), כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כ"ו י"ד) הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך? כשהוא אומר שמור - הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר: זכור אל תשכח וגו'. וכן הוא אומר: זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך? כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (פסוק ח') - הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר: זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך? כשהוא אומר לא תשכח - הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך.
ופירושה, כי אצלם השמר בנגע הצרעת - מנגע הצרעת, לשמר מאד, שלא תבואך, ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, שתהא מזכיר זה בפה תמיד.
ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא סיפור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע, שהוא שקול כשפיכות דמים, לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוון להזיק ולהבזות, בין שאין מתכוון להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצוות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו.
ד"ה השמר בנגע הצרעת: שאפילו מלך כעוזיה לא יכבדוהו אלא יסגר שבעת הימים וישלחוהו ובדד ישב.
השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות, even if the person smitten with this disease is a king, as Uzziah, King of Yehudah, he will not be given preferential treatment and has to be ostracised and isolated just as any commoner afflicted with the same disease.
ד"ה ככל אשר יורו אתכם: שהרי תזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שאף על פי שהיתה נביאה ואחות משה - לא חלקו לה כבוד, אלא תסגר שבעת ימים.
ככל אשר יורו אתכם, for you are to remember what happened to Miriam, certainly a highly placed person, who, in spite of being a prophetess, and the leader of all the Israelite women, and Moses’ own sister, was not accorded preferential treatment in this regard. She was segregated for seven days, as we know from Numbers 12,14.
ד"ה בדרך בצאתכם ממצרים: שאף על פי שהיו טרודים ללכת, העם לא נסע עד האסף מרים. וכל שכן שאר בני אדם.
בדרך בצאתכם ממצרים, even though segregating her at that time meant that the whole nation would have to remain in an inhospitable desert for an extra seven days, the people did not complain about this. Other, less distinguished people, will certainly not be treated better than was Miriam if they should become afflicted in a similar manner.
1. מה הקשר בין שני פסוקים אלה לפי רמב"ן ולפי רשב"ם?
2. בניגוד לרמב"ם, שלא מנה זכירה זו במניין המצוות (וכן גם ספר החינוך ההולך בעקבותיו), מנה הרמב"ן דיבור זה בין מצוות עשה. מה נימוקיו?
| ג. "בחוץ תעמוד" |
"כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה"
When thou dost lend thy neighbour any manner of loan, thou shalt not go into his house to fetch his pledge.
שליח בית דין שבא למשכנו, לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ והלה מוציא לו את המשכון, שנאמר "בחוץ תעמד והאיש וכו'".
The Gemara responds: This issue is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: An agent of the court who comes to take collateral from a debtor may not enter his house to take the collateral from him. Rather, the agent stands outside and the other, i.e., the debtor, brings out the collateral to him, as it is stated: “You shall stand outside, and the man to whom you lend shall bring forth the collateral” (Deuteronomy 24:11). According to this tanna, the agent of the court has the same status as the creditor.
1. העתק את פסוק י"א בסימני פיסוק כפי שדרשוהו חז"ל!
2. הבא דוגמאות מן המקרא לשימוש דומה לזה במילת "אשר".
| ד. משכון עני ושכר עני |
"וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב..."
And if he be a poor man, thou shalt not sleep with his pledge;
"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן"
Thou shalt not oppress a hired servant that is poor and needy, whether he be of thy brethren, or of thy strangers that are in thy land within thy gates.
1. מהו רעיון המדרש?
2. כיצד מפרש המדרש את הפסוק באיכה בניגוד לפשט?
| ה. "לא תשכב בעבוטו" |
"וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ"
And if he be a poor man, thou shalt not sleep with his pledge;
ד"ה לא תשכב בעבוטו: לא תשכב ועבוטו אצלך.
לא תשכב בעבוטו, you must no lie down to sleep while still retaining his indispensable (for him) pawn.
למה לו לפרש כך, ואולי אינו אלא "בעבוטו" ממש?
| ו. "כבוא השמש" - בכסות לילה |
"הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ"
thou shalt surely restore to him the pledge when the sun goeth down, that he may sleep in his garment, and bless thee; and it shall be righteousness unto thee before the LORD thy God.
ד"ה כבוא השמש: (ב"מ קי"ד) אם כסות לילה הוא. ואם כסות יום - החזירהו בבוקר. וכבר כתיב בואלה המשפטים (שמות כ"ב) עד בא השמש תשיבנו לו - כל היום תשיבנו לו, וכבוא השמש תקחנו.
כבוא השמש [THOU SHALT RESTORE HIM THE PLEDGE] WHEN THE SUN GOETH DOWN — if it be a night garment; whilst if it be a garment worn during the day restore it to him in the morning. This, indeed, has already been written in the section beginning with the words ואלה המשפטים (Exodus 22:25) “Restore it unto him till the going down of the sun” which means: restore it unto him for the whole day and at nightfall you may take it again [till the daybreak of the next morning] (Bava Metzia 114b; cf. Rashi on Exodus 22.25.2 and Note thereon).
השווה רש"י, שמות פרק כ"ב פסוק כ"ה:
ד"ה עד בוא השמש: כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בוקר של מחר. ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה (מכילתא).
ד"ה עד בוא השמש: כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בוקר של מחר. ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה (מכילתא).
עד בא השמש תשיבנו לו RESTORE IT UNTO HIM TILL THE GOING DOWN OF THE SUN — Restore it unto him for the whole day until the sun-set, and at night-fall you may take it again till the day-break of the next morning. Scripture speaks here of garment which is worn during the day and which is not required during the night (Bava Metzia 114b).
מניין לחז"ל שבמקומנו בכסות לילה מדבר ובמשפטים בכסות יום!
| ז. תועלת המשכון |
"הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה'אֱ-לֹהֶיךָ"
thou shalt surely restore to him the pledge when the sun goeth down, that he may sleep in his garment, and bless thee; and it shall be righteousness unto thee before the LORD thy God.
ד"ה אם חבל תחבל: ...אמר הגאון: מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה? והוא השיב: בעבור שירא שלא ילוה מאחר ויתנהו לו חבול תחתיו.
רמב"ם, הלכות מלוה ולווה פרק ג' הל"ה:
אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותו בעת שאינו צריך לו, מה יועיל המשכון? כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, אלא יפרע מן המשכון אחר מות הלווה.
אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותו בעת שאינו צריך לו, מה יועיל המשכון? כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, אלא יפרע מן המשכון אחר מות הלווה.
**
1. על שאלה אחת עונים כאן רב סעדיה גאון והרמב"ם. מה ההבדל בין תשובותיהם?
**
2. התוכל לתת תשובה נוספת לשאלה ההיא?
| ח. "עני ואביון" - ידבר הכתוב בהווה |
"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ"
Thou shalt not oppress a hired servant that is poor and needy, whether he be of thy brethren, or of thy strangers that are in thy land within thy gates.
ד"ה לא תעשק: ידבר הכתוב בהווה, שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם. וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כ"ב כ"ד), וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (להלן פסוק י"ט), שהם העניים ברוב. וכן בהרבה מקומות ידבר בהווה, כמו לא תחסם שור בדישו (להלן כ"ה ד'), לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (לעיל כ"ב י').
ובספרי (תצא קמ"ה) אמרו, אם כן למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם.
מה השאלה שעליה הוא עונה, ומה ההבדל בין תשובתו לתשובת הספרי המובאת בדבריו?
| ט. "ביומו תתן שכרו" |
"בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ"
In the same day thou shalt give him his hire, neither shall the sun go down upon it; for he is poor, and setteth his heart upon it: lest he cry against thee unto the LORD and it be sin in thee.
ד"ה עד בקר: בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה חמה, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כ"ד) ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר (ב"מ ק"י), לפיכך זמן גיבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות.
עד בקר UNTIL THE MORNING — Scripture speaks here of a person hired for day-work (שכיר יום) whose departure from work is at sunset. The time for drawing his wages is therefore the whole night (and the law is not infringed provided he pays it before the moment of day break). In another passage (Deuteronomy 24:14) it states, "the sun shall not go down upon it (the man's wages)”. There, however, it is speaking of one hired for night-work (שכיר לילה) the end of whose period of work is at day break, therefore the time for drawing his wages is the whole day (but it must be done before sunset). The reason why he has the whole night or whole day to pay the wages is because the Torah gives the employer the time of one "Ona" (one half of the astronomical day; cf. for the meaning of the word Niddah 65b) to endeavour to obtain the money he requires for paying the wages (Bava Metzia 110b).
ד"ה ביומו תתן: על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא י"ט י"ג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, כי דרך הכתובים לדבר בהווה, והמנהג לשכור הפועל ביום אחד, ולערב הוא יוצא טרם בא השמש. ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא כְּרוּבֵּי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו.
ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, הכוונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בוקר וימות הוא ברעב בלילה. וכן כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב (שמות כ"ב כ"ו), יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין.
ורבותינו פירשו (ב"מ ק"י ע"ב) כי הכתוב בתורה "עד בקר" בשכיר יום, ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה, והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות. והוא האמת בקבלה, והנאות בטעם נכון.
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו ועובר בד' אזהרות ועשה: עובר משום "בל תעשוק" (ויקרא י"ט) ומשום "בל תגזול" (ויקרא י"ט) ומשום "לא תלין פעולת שכיר" (ויקרא י"ט) ומשום "לא תבוא עליו השמש" (דברים כ"ד) ומשום "ביומו תתן שכרו". איזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, ועליו נאמר "לא תלין פעולת שכיר..." ושכיר לילה גובה כל היום, ועליו נאמר "ביומו תתן שכרו...".
Anyone who detains the wages of a hired man is as if he took his life, as it is written: "His life depends on it" (15). — — When are wages due? A hireling for the day collects his wages all night, and about him it is written: "You shall not detain overnight the wages of your day laborer until morning" (Leviticus 19:13). A hireling for the night collects all day, and about him it is written: "You must pay him his wages on the same day" (Deuteronomy 24:15). A hireling by the hour during the day collects all day; a hireling by the hour during the night collects all that night ; a hireling by the week, by the month, by the year, by a seven-year period, collects all day if his term ends in the daytime; if his term ends in the night, he collects all that night.
מה ההבדל בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ן, ומה נימוקי כל אחד?
| י. בביאור הביטוי "נושא את נפשו" |
"וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"
In the same day thou shalt give him his hire, neither shall the sun go down upon it; for he is poor, and setteth his heart upon it: lest he cry against thee unto the LORD and it be sin in thee.
אל השכר הזה הוא נושא את נפשו, למות עלה בכבש ונתלה באילן.
ואליו הוא נשא את נפשו means, for the sake of this hire he exposes his life even unto death: he climbs up a steep staircase or hangs on to a high tree to do his work (Sifrei Devarim 279:3; Bava Metzia 112a).
מתאוה נפשו כדי לאכול שכרו. וכמוהו: חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשם. מתאוים הכהנים לאכול חטאות שיובילו אל עונם.
ואליו הוא נושא את נפשו, for his very soul is in dire need of it (so that he can buy food to sustain himself). He had put himself at risk working (instead of begging) in order to receive his wages. We find a verse with a similar message in Hoseah 4,8 חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו (נפשם). “The priests are dependent on the meat from the sin offerings, so that they actually hope for the people to sin so that they will be provided with such meat by being instrumental in obtaining expiation for the sinners.”
1. מה פירוש הביטוי לפי רש"י ולפי רשב"ם?
למי משניהם יש להביא סיוע מן הפסוקים הבאים?
"וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לָגוּר שָׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלָשׁוּב אֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֵמָּה מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב לָשֶׁבֶת שָׁם כִּי לֹא יָשׁוּבוּ כִּי אִם פְּלֵטִים"
so that none of the remnant of Judah, that are gone into the land of Egypt to sojourn there, shall escape or remain, that they should return into the land of Judah, to which they have a desire to return to dwell there; for none shall return save such as shall escape.’
"וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם"
And thou, son of man, shall it not be in the day when I take from them their stronghold, the joy of their glory, the desire of their eyes, and the yearning of their soul, their sons and their daughters,