| א. בטעם חזרת הפרטים במלאכת המשכן |
שאלה כללית הנוגעת לפרקים ל"ו-ל"ז-ל"ח שואל אברבנאל:
הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו, והוקשה הדבר ביותר בסדר הזה שאמר משה לישראל "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו... את המשכן את אהלו וגו'" (ל"ה י' והלאה) וזכר שם כל הדברים שציוה ה' לעשותם, ואחר כך זכר העשיה בפרט כל דבר ודבר בפני עצמו והיה מספיק שיאמר הכתוב: ויעשו... כאשר ציוה ה' את משה כן עשו. ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם?
הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו, והוקשה הדבר ביותר בסדר הזה שאמר משה לישראל "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו... את המשכן את אהלו וגו'" (ל"ה י' והלאה) וזכר שם כל הדברים שציוה ה' לעשותם, ואחר כך זכר העשיה בפרט כל דבר ודבר בפני עצמו והיה מספיק שיאמר הכתוב: ויעשו... כאשר ציוה ה' את משה כן עשו. ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם?
ד"ה ויעשו כל חכם לב: הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחלה (לעיל כ"ה י' - כ"ח מ"ג) אמר ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן (לעיל ל"א ז'-י"א) הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, עד ככל אשר צויתיך יעשו.
והטעם בזה, שציוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקודש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה. ובשעת המעשה (לעיל ל"ה י"א-כ') הזכיר אותה תחילה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל ל"א ו'-י"א) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה. עשו המשכן עשר יריעות, אורך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר.
והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כ"ה י', כ"ח מ"ג) ובמעשה (ל"ו ח', ל"ט מ"ב), אבל קצרו להם כאילו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם. ואחר כן (בפסוקים ל"ו ח', ל"ט מ"ב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כ"ה י' -כ"ח מ"ג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו'.
והיה מספיק בכל הענין (לעיל ל"ה ו'-כ') שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו, ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (להלן ל"ט מ"ג). אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל ל"ה י"א-כ') כל המלאכה בכלל, כי נתכוון בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות.
ואמר ויעש יריעות עזים (פסוק י"ד), ויעש את הקרשים (פסוק כ'), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים. והזכיר בארון ויעש בצלאל (להלן ל"ז א'), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (לעיל ל"א ג'), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (להלן ל"ז י'), ויעש את המנורה (שם י"ז).
ועל דעת רבי אברהם (שם א') ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקודש. ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (להלן ל"ח ט'). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן.
ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (להלן ל"ט ל"ג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל.
והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן ל"ט: א' ה' ז' כ"א כ"ו כ"ט ל"א). והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (להלן ל"ח כ"ב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שינוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נ"ה ע"א). ועל הכלל כל זה דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא.
...And after it finished the overview and the particulars, it mentioned the bringing [of the Tabernacle] to Moses more generally and stated (Exodus 39:33), "Then they brought the Tabernacle to Moses, with the Tent and all its furnishings, etc.," to tell of their wisdom; as they brought everything to him in order. For none of them brought their work in front of him until all of the work was completed, as it is stated (39:32), "Thus was completed all the work of the Tabernacle of the Tent of Meeting." And after it was finished, they all gathered, and showed it to him in order: They first said to him, "Our master, this is the tent and these are its vessels"; and afterwards, "This is the ark and these are its poles"; and so [forth, with] everything. And note that it did not mention regarding the Tabernacle and all of its vessels, "as the Lord commanded Moses," whereas in [Parshat Pukudei], with the priestly garments, it mentions it with each and every thing (Exodus 39:1,5, 7, 21, 26,29 and 31). And the reason is because it grouped all of the work of the Tabernacle in the verse that is stated at the end (39:22), "Now Bezalel, son of Uri son of Hur, of the tribe of Judah, had made all that the Lord had commanded Moses." But maybe it was because of the change in the order, as mentioned by our Rabbis (Berakhot 55a). And in general, all of this is the way of love and appreciation, to say that God desired this work. And [so] He mentions it in His Torah several times, to increase the reward of those involved with it. [This is] like the matter of that which they said in the midrash, "The conversation of the fathers' servants is nicer in front of the Holy One, blessed be He, than the Torah of the children; as behold the section about Eliezer (the servant of Abraham) is two or three pages."
טעם אשר החזיר הכתוב כל הפרטים ולא הספיק לומר ויעש כאשר ציוה ה' את משה, על דרך אומרם ז"ל בכפל פרשת אליעזר עבד אברהם, כי מתוך שחביבה עליו נכתבה שתי פעמים, כמו כן עשה הכתוב בעניין מעשה המשכן, כי חביב עליו ולזה נכתב ב' פעמים.
ויעשו, They constructed, etc. The reason that the Torah troubled itself to repeat all these details instead of summarising them by saying: "he did in accordance with all that G'd had commanded him," may be explained in the same way as Bereshit Rabbah explained that the Torah repeated the story of Eliezer at the well (Genesis chapter 24) as an expression of appreciation of how Abraham's servant carried out his mission. The same reasoning may be applied to the way Betzalel carried out his task in our portion.
ועיין הירש, פרק ל"ו ה' שהאריך בתשובתו לשאלה זו.
מהן תשובות החכמים הנ"ל לשאלה זו? והידועה לך עוד תשובה?
| ב. שאלות במפרשים |
| 1) ראב"ע, פסוק ב': ד"ה ויקרא: ה"א לקרבה. נוסף כמו ולדבקה בו. וחכם גדול טעה. שאמר כי כמוהו לשמור את בריתי לעמדה. כי הוא מפיק ה"א ומילת עומד עומדת. על כן פי' לעמוד בה. |
| ||
| 2) ראב"ע, פסוק ג': ד"ה והם: ישראל היו עוד מביאים נדבה אל משה בכל בוקר. |
| ||
|
3) רמב"ן, פסוק ג':
ד"ה ויקחו מלפני משה: הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת (לעיל ל"ה כ"ב-כ"ט) אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא ציוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דיים והותר. ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן, או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (שקלים פ"ד ה"ד). והזכיר הכתוב (פסוק ה') מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כענין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר ט"ז ט"ו). |
| ||
| 4) ראב"ע, פסוק ה': ד"ה מדי: נותר, כמ"ם מכל מלמדי השכלתי כאשר פירשתיו. |
|
| ג. "אל יעשו עוד מלאכה" |
"וַיַּעֲבִירוּ קוֹל... אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"
And Moses gave commandment, and they caused it to be proclaimed throughout the camp, saying: ‘Let neither man nor woman make any more work for the offering of the sanctuary.’ So the people were restrained from bringing.
מכאן סמכו רבותינו שהבאה – מלאכה היא.
אל יעשו עוד מלאכה, “let them not perform any more work, etc.;” we know the meaning of the word מלאכה here, because the Torah continues with: ויכלא העם מהביא, “the people were stopped from bringing more.” In other words: מלאכה=הבאה.
1. באר את דבריו, והסבר כיצד למדו חז"ל דבר זה מפסוקנו.
ד"ה אל יעשו עוד מלאכה: שהיו טווים בביתם כדכתיב ויביאו מטוה.
אל יעשו עוד מלאכה. Seeing that the women had done the spinning in their homes, as we know from 35,25 “they brought, etc.” [the author explains the use of indirect word יעשו instead of תעשו i.e. that Moses did not address the women directly. Ed.]
ד"ה אל יעשו עוד מלאכה: לא הכריז שלא יביאו נדבה כרצונם, אבל הכריז שלא יעשו עוד מלאכה, כמו מלאכת הטוויה שאמר ויביאו מטוה ומלאכת תיקון העצים שאמר עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו ותיקון העורות וזולתם.
אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, he did not proclaim that no more donations should be brought. But he did proclaim that no more work, such as spinning, weaving, etc, intended for materials used in the construction of the Tabernacle should be begun. Also timber which had been brought in the correct dimensions with the carved parts should not be brought anymore. Compare 35,24 which discusses the need of treatment of both skins and trees.
2. האם מסכים ספורנו עם מדרש חז"ל הנ"ל או מתנגד לו? במה שונה פירושו מפירוש רשב"ם, ומהי חולשת הרשב"ם?
ד"ה איש ואישה אל יעשו עוד: הממון יקרא מלאכה, וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (לעיל כ"ב ז'), לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית ל"ג י"ד), וכל המלאכה נמבזה ונמס (שמואל א' ט"ו ט'). והענין, שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקודש. אבל אמר אל יעשו עוד מלאכה, להכניס הנשים שלא יהיו עוד טוות את העזים. והנה גם ההבאה יקרא מעשה, ומנע מהם הכל.
3. כיצד מפרש הרמב"ן את קושיות המפרשים הנ"ל?
| ד. כיצד היו הקרשים נתונים באדנים - שאלות ברש"י |
"עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד. שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל אֶחָת כֵּן עָשָׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן. וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה. וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף עָשָׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו"
Ten cubits was the length of a board, and a cubit and a half the breadth of each board. Each board had two tenons, joined one to another. Thus did he make for all the boards of the tabernacle. And he made the boards for the tabernacle; twenty boards for the south side southward. And he made forty sockets of silver under the twenty boards: two sockets under one board for its two tenons, and two sockets under another board for its two tenons.
ד"ה שתי ידות לקרש האחד: היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה ומניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן והן הן הידות והחריץ חצי רוחב הקרש באמצע. ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולים והאדנים גבהן אמה ויושבים רצופים ארבעים זה אצל זה וידות הקרש הנכנסים בחלל האדנים חרוצות משלשה צדיהן, רוחב החריץ כעובי שפת האדן שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא רווח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיקו ביניהם. וזהו שנאמר ויהיו תואמים מלמטה, שיחרוץ את צדי הידות כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה.
שתי ידות לקרש האחד TWO TENONS THERE SHALL BE IN ONE BOARD — They cut out the lower part of the boards in the middle to a height of one cubit leaving one fourth of its width on the one side and one fourth of it on the other side. These pieces on each side of the boards were the ידות, the tenons. Thus the part cut out was one half of the breadth of the board (¾ cubit) in its centre. Now these tenons they fixed into the sockets which were made hollow. The sockets were one cubit in height and they lay in a line forty of them, one close against the other. The tenons of the boards that were fixed into the sockets were then cut away on three sides, the depth of the portions thus cut away being equal to the thickness of the rim of the sockets, so that when the boards were fixed in the sockets the wood of the board would cover the entire top of the socket. For if this were not so (if the tenons were not cut away on their outside edge) there would have been a space between one board and the next equal to the thickness of the rims of two sockets which would have separated them. That is what is meant when it says, (v. 24) “and they shall be coupled together beneath” — that they should cut away the sides of the tenons in order that the boards should join closely one to the other.
**
באר בעזרת ציור, כיצד היו הקרשים נתונים באדנים ע"פ רש"י .
| ה. תיאור הכלים |
"וַיַּעַשׂ אֶת הַכֵּלִים... אֶת קְעָרֹתָיו וְאֶת כַּפֹּתָיו וְאֵת מְנַקִּיֹּתָיו וְאֶת הַקְּשָׂוֹת..."
And he made the vessels which were upon the table, the dishes thereof, and the pans thereof, and the bowls thereof, and the jars thereof, wherewith to pour out, of pure gold.
ד"ה ועשית קערותיו וכפותיו: קערותיו זה הדפוס שהיה עשוי כדפוס הלחם והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה שולים לו למטה וקופל מכאן ומכאן כלפי מעלה כמין כותלים, ולכך קרוי לחם הפנים, שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה נותן ארכו לרחבו של שולחן וכתליו זקופים כנגד שפת השלחן והיה עשוי לו דפוס זהב ודפוס ברזל, בשל ברזל הוא נאפה וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השלחן ואותו דפוס קרוי קערה. וכפותיו הן בזיכין שנותנים בהם לבונה ושתים היו לשני קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות שנאמר (ויקרא כ"ה) ונתת על המערכת לבונה זכה.
ועשית קערתיו וכפתיו AND THOU SHALT MAKE THE DISHES THEREOF AND THE SPOONS THEREOF — קערתיו are the forms (moulds) that were made to fit the shape of the bread (Menachot 97a). The bread was shaped like a case broken open as regards two of its sides (two opposite sides of which have been removed; these are what we would call the front and the back). It had a bottom underneath, but no top, and this bottom was turned up on both ends to form, as it were, walls. On this account it was called לחם הפנים, “bread with faces” — because it had faces (surfaces) looking in both directions towards the sides of the House (the Sanctuary). The bread was placed lengthwise across the breadth of the table with its sides standing up exactly in a line with the edge of the table. There were made for it a golden mould and an iron mould: in the iron one it was baked, and when it was taken out from the oven it was put on the golden one until the next day, the Sabbath, when it was arranged on the table (the mould then being removed). This golden mould is here called קערה (Menachot 94a; cf. also Berliner’s Rashi 2nd ed. p. 426).
ד"ה וקשותיו: הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן דוגמתן עשה של זהב ומסדר ג' על ראש כל לחם שישב לחם האחד על גבי אותן הקנים ומבדילין בין לחם ללחם כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו. ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסו"א.
וקשתיו — These had the form of halves of hollow canes which are split along their length (Menachot 96a). Articles similar to these were made of gold and three of them were set in a row above each loaf so that another loaf (that above it) should rest on top of the “canes”; thus they (these canes) separated one loaf from another so that air could enter between and they would not become mouldy (Menachot 97a). In the Arabic language anything hollow is called קסוא (and this corresponds to the root of this word, which therefore denotes something hollow).
ד"ה ומנקיותיו: תרגומו ומכילתיה הן סניפים כמין יתדות זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם ומפוצלים ששה (הרא"ם גורס חמשה) פצולים זה למעלה מזה וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו, ולשון מכילתיה סובלותיו כמו נלאיתי הכיל, אבל לשון מנקיות איני יודע איך נופל על סניפין. ויש מחכמי ישראל אומרים (מנחות צ"ו) קשותיו אלו סניפין שמקשין אותו ומחזיקין אותו שלא ישבר, ומנקיותיו אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש, אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין.
מנקיותיו — It is translated in the Targum by ומכילתיה “and the trestles (supports) thereof” (cf. Menachot 96a). According to him these were attachments to the table like a kind of golden pegs (pillars) standing on the floor and reaching in height far above the table up to the height of the pile of bread. They were notched in five places, one above the other, and the ends of the canes which were between one loaf and another were supported on these notches so that the weight of the upper loaves should not press heavily upon the lower ones in which event these would be broken. The word מכילתיה used by Onkelos as a rendering of מנקיותיו denotes “bearers;” it is of the same root as the verb in (Jeremiah 6:11) “I am weary to bear (הכיל) it.” But as for the term מנקיות (which is a Piel of נקה and would denote “cleansers”) I do not know how it is applicable to these attachments the purpose of which was not to keep the bread clean but merely to serve as supports for the canes. But there are some of the Jewish Sages who hold that קשתיו (connected with קשה “hard”) are the pegs (or pillars) and they are so called because they served to keep it (the loaves) hard and firm, so that it should not break, whilst מנקיותיו are the “canes” which kept the bread clean so that it should not become mouldy. Onkelos, however, who translated מנקיותיו by מכילתיה understood it according to the opinion of him who holds that מנקיות were the supporting pillars (cf. Menachot 97a).
רמב"ן, פרק כ"ה פסוק כ"ט:
ד"ה ועשית קערותיו: פירש רש"י כי קערותיו דפוסיו, וכפותיו בזיכין שנותנים בהם הלבונה, וקשותיו כמין חצאי קנים, ומנקיותיו הם סניפין מפוצלין שסומכין את הקנים. וכן הוזכרו הכלים האלה בגמרא (מנחות צ"ז ע"א). ואמר הרב ולשון מכילתיה סובלותיו, מלשון ונלאיתי כלכל (ירמיה כ' ט'), נלאיתי הכיל (שם ו' י"א). ונחלקו בו חכמי ישראל (במנחות שם), שיש אומרים קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו הקנים, אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות אלו סניפין. אלו דבריו ז"ל. ולא נתכנו אצלי, לפי שאין מכילתיה בלשון ארמי אלא שם למדות כמו איפות וכיוצא בהם, שכן תרגום איפת צדק (ויקרא י"ט ל"ו) מכילן דקשוט, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה (דברים כ"ה י"ד), לא יהא לך בביתך מכילתא ומכילתא. וכן בכל מקום בתלמוד ובדברי חכמים כייל מיכל, במכילתא דכייל איניש בה מתכיל (תרגום ירושלמי בראשית ל"ח כ"ו). וכן נלאתי הכיל (ירמיה ו' י"א), לשון מידה מחזקת, מן אלפים בת יכיל (מ"א ז' כ"ו), וכל בשליש (ישעיה מ' י"ב), קטן מהכיל את העולה (מ"א ח' ס"ד), וכן רבים. וכן נלאתי כלכל (ירמיה כ' ט') על דעתי אינו לשון סבל, אבל הוא מלשון זה בעצמו, נלאתי להכיל, כלשון לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו (עמוס ז' י'), וכן רוח איש יכלכל מחלהו (משלי י"ח י"ד), שיכיל אותו בתוך נפשו ולא יקוץ בו, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח' כ"ז), לא יכילו ויחזיקו גודל רוממותך כי אין לך קצב ומידה, אף כי הבית הזה הקטן אשר בניתי (שם). יכלכל דבריו במשפט (תהלים קי"ב ה'), שלא יהיה כסיל יוציא כל רוחו, אבל מכיל דבריו בקרבו כראוי ומוציא מהן כראוי. ויכלכל יוסף (בראשית מ"ז י"ב), שנתן להם מזון כאשר יכילו, לא העדיף ולא החסיר, רק לחם לפי הטף, וכן כולם. אבל דעתו של אונקלוס לא נתברר. ואולי מנקיותיו לדעתו שם למידות כי היתה שם מידה מחזקת שני עשרונים קמח למדוד בה החלה האחת, לא היו מודדין בעשרון של מנחות, ולית ליה מתני' דקתני שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון (מנחות פ"ז ע"א), אבל היו שם לדעתו שלש מידות, עשרון וחצי עשרון ושני עשרונים.
ד"ה ועשית קערותיו: פירש רש"י כי קערותיו דפוסיו, וכפותיו בזיכין שנותנים בהם הלבונה, וקשותיו כמין חצאי קנים, ומנקיותיו הם סניפין מפוצלין שסומכין את הקנים. וכן הוזכרו הכלים האלה בגמרא (מנחות צ"ז ע"א). ואמר הרב ולשון מכילתיה סובלותיו, מלשון ונלאיתי כלכל (ירמיה כ' ט'), נלאיתי הכיל (שם ו' י"א). ונחלקו בו חכמי ישראל (במנחות שם), שיש אומרים קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו הקנים, אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות אלו סניפין. אלו דבריו ז"ל. ולא נתכנו אצלי, לפי שאין מכילתיה בלשון ארמי אלא שם למדות כמו איפות וכיוצא בהם, שכן תרגום איפת צדק (ויקרא י"ט ל"ו) מכילן דקשוט, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה (דברים כ"ה י"ד), לא יהא לך בביתך מכילתא ומכילתא. וכן בכל מקום בתלמוד ובדברי חכמים כייל מיכל, במכילתא דכייל איניש בה מתכיל (תרגום ירושלמי בראשית ל"ח כ"ו). וכן נלאתי הכיל (ירמיה ו' י"א), לשון מידה מחזקת, מן אלפים בת יכיל (מ"א ז' כ"ו), וכל בשליש (ישעיה מ' י"ב), קטן מהכיל את העולה (מ"א ח' ס"ד), וכן רבים. וכן נלאתי כלכל (ירמיה כ' ט') על דעתי אינו לשון סבל, אבל הוא מלשון זה בעצמו, נלאתי להכיל, כלשון לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו (עמוס ז' י'), וכן רוח איש יכלכל מחלהו (משלי י"ח י"ד), שיכיל אותו בתוך נפשו ולא יקוץ בו, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח' כ"ז), לא יכילו ויחזיקו גודל רוממותך כי אין לך קצב ומידה, אף כי הבית הזה הקטן אשר בניתי (שם). יכלכל דבריו במשפט (תהלים קי"ב ה'), שלא יהיה כסיל יוציא כל רוחו, אבל מכיל דבריו בקרבו כראוי ומוציא מהן כראוי. ויכלכל יוסף (בראשית מ"ז י"ב), שנתן להם מזון כאשר יכילו, לא העדיף ולא החסיר, רק לחם לפי הטף, וכן כולם. אבל דעתו של אונקלוס לא נתברר. ואולי מנקיותיו לדעתו שם למידות כי היתה שם מידה מחזקת שני עשרונים קמח למדוד בה החלה האחת, לא היו מודדין בעשרון של מנחות, ולית ליה מתני' דקתני שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון (מנחות פ"ז ע"א), אבל היו שם לדעתו שלש מידות, עשרון וחצי עשרון ושני עשרונים.
רמב"ן, פרק כ"ה פסוק כ"ט:
והנכון בעיני בדעתו כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק, כמו שאמרו (שם צ"ד ע"א) שלשה דפוסים היו שם, נותנה בדפוס ועדיין הוא בצק, וכמין דפוס היה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל. והדפוס הזה שהוא כדי שלא תתקלקל אינו צריך להיות כצורת הלחם וכשיעורו, אבל הוא עשוי כמין קערה לסמוך דפנותיו של לחם, והוא קערותיו. אבל הדפוס הראשון של בצק עשוי כמידתו של לחם וכשיעורו, ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות, ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו, ולפיכך הוא נקרא מכילא, שהוא עשוי למידה. ולשון מנקיות, שם, כמו איפה וסאה, כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות שאין בהם תאר. ואולי המידות המצודקות הנקראות איפת צדק והין צדק יקראו אותן מנקיות, שהם נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מן האונאה והחטא. והקשות שם כולל הקנים והסניפין, אולי בעבור פצולן יקראו כן בחלוף הצדי"ק בשי"ן, כמו ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהלים ס"ה ט'), כחלוף צדי"ק ושי"ן במלת שחוק. וכתב ר"א ויש שיבוש בדברי הימים (א' כ"ח י"ז), שהזכיר תחת קערות מזרקות, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות מזלגות, והכל זהב לצורך השולחן. אולי כלים אחרים היו שצוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה בנו שלמה, ואין ככה שולחן אהל מועד. והשיבוש בדברי רבי אברהם הוא, כי מה שאמר הכתוב והמזלגות והמזרקות והקשוות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור איננו מחובר עם לשולחנות המערכת (דה"א כ"ח ט"ז) בלבד, אבל הוא חוזר למה שאמר הכתוב (שם בפסוקים י"ג י"ד) ולכל מלאכת עבודת בית ה' ולכל כלי עבודת בית ה'. ואמר לזהב לכל כלי עבודה ועבודה, והזכיר המזלגות ומזרקות שהם כלי המזבח, והקשוות לשולחן, והכפורים למזבח, והזכיר (שם בפסוק י"ח) ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל, ואמר (שם בפסוק י"ט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית, והנה הוא כלל לכל צרכי ביהמ"ק.
והנכון בעיני בדעתו כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק, כמו שאמרו (שם צ"ד ע"א) שלשה דפוסים היו שם, נותנה בדפוס ועדיין הוא בצק, וכמין דפוס היה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל. והדפוס הזה שהוא כדי שלא תתקלקל אינו צריך להיות כצורת הלחם וכשיעורו, אבל הוא עשוי כמין קערה לסמוך דפנותיו של לחם, והוא קערותיו. אבל הדפוס הראשון של בצק עשוי כמידתו של לחם וכשיעורו, ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות, ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו, ולפיכך הוא נקרא מכילא, שהוא עשוי למידה. ולשון מנקיות, שם, כמו איפה וסאה, כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות שאין בהם תאר. ואולי המידות המצודקות הנקראות איפת צדק והין צדק יקראו אותן מנקיות, שהם נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מן האונאה והחטא. והקשות שם כולל הקנים והסניפין, אולי בעבור פצולן יקראו כן בחלוף הצדי"ק בשי"ן, כמו ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהלים ס"ה ט'), כחלוף צדי"ק ושי"ן במלת שחוק. וכתב ר"א ויש שיבוש בדברי הימים (א' כ"ח י"ז), שהזכיר תחת קערות מזרקות, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות מזלגות, והכל זהב לצורך השולחן. אולי כלים אחרים היו שצוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה בנו שלמה, ואין ככה שולחן אהל מועד. והשיבוש בדברי רבי אברהם הוא, כי מה שאמר הכתוב והמזלגות והמזרקות והקשוות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור איננו מחובר עם לשולחנות המערכת (דה"א כ"ח ט"ז) בלבד, אבל הוא חוזר למה שאמר הכתוב (שם בפסוקים י"ג י"ד) ולכל מלאכת עבודת בית ה' ולכל כלי עבודת בית ה'. ואמר לזהב לכל כלי עבודה ועבודה, והזכיר המזלגות ומזרקות שהם כלי המזבח, והקשוות לשולחן, והכפורים למזבח, והזכיר (שם בפסוק י"ח) ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל, ואמר (שם בפסוק י"ט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית, והנה הוא כלל לכל צרכי ביהמ"ק.
*
תאר את הכלים לפי המפרשים האלה.
| ו. פירוש המילה "יסך" |
"אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן"
And he made the vessels which were upon the table, the dishes thereof, and the pans thereof, and the bowls thereof, and the jars thereof, wherewith to pour out, of pure gold.
ד"ה אשר יסך בהן: אשר יכוסה בהן. ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך שהיו עליו כמין סכך וכסוי. וכן במקום אחר הוא אומר (במדבר ד') ואת קשות הנסך וזה וזה יוסך והנסך לשון סכך וכיסוי הם.
אשר יסך בהן means BY WHICH THEY SHALL BE COVERED. It is of the קשות, the “canes,” that the words אשר יסך are said, because these lay over it like a cover and a screen. Thus, too, in another passage (Numbers 4:7) it says, ואת קשות הנסך, “and the קשות for covering;” both words, יסך and הנסך, denote screening and covering.
ד"ה ועשית: ...אשר יוסך בהן - שבה אל וקשותיו לא אל הקרובה אליה שהיא ומנקיותיו, וכמוהו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וכתוב בעמוד ענן ידבר אליהם, שהם משה ואהרן, לא שמואל. והעד, כי במעשה הזכיר הקשוות אשר יוסך בהם ועוד ואת קשות הנסך. ומילת נסך לטעמים רבים: לא יסכו לה', הפסל נסך חרש, ואני נסכתי מלכי.
הקשוות הם כלים קטנים לנסך בהם, כאמרו "ואת קשות הנסך" ומנקיותיו כולל יתר כלי הנסך... ולא היה תשמישן לצורך השולחן אלא לצורך המזבח.
1. מה פירוש המילה "יסך" לפי דעתם, ומה שורשה?
2. העתק את דברי רש"י החל מן "וכן במקום אחר" (הכוונה לבמדבר ד' ז') בסימני פסוק.
3. לשם מה מביא ראב"ע את תהילים צ"ט ו'? במה מסייע פסוקנו ל"ז ט"ז לפרשו?