| א. שאלה כללית |
"מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"
your little ones, your wives, and thy stranger that is in the midst of thy camp, from the hewer of thy wood unto the drawer of thy water;
ד"ה מחוטב עציך: מלמד שבאו כנעניים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים "ויעשו גם המה בערמה", ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים.
מחטב עציך FROM THE WOODCUTTER [UNTO THE DRAWER OF THE WATER] — This teaches that some of the Canaanites came in Moses' days to become proselytes just as the Gibeonites came in the days of Joshua, — and this is the meaning of what is stated of the Gibeonites, (Joshua 9:4) “And they also acted cunningly”; — and Moses made them woodcutters and drawers of water (cf. Midrash Tanchuma, Nitzavim 2).
ד"ה ראשיכם: והטעם כי הנשיאים סמוכים, ואחריהם הזקנים, ואחריהם השוטרים, ואחריהם כל איש ישראל הנזכרים, ואחריהם הטף בזכרים, ואחריהם הנשים, ואחריהם הגרים.
your chiefs Scripture elides the second instance of a word which properly should be restated in the construct case. Compare, “toward the tent, [the tent] of Sarah his mother” [Genesis 24: 67] as well as “and the prophecy, [being the prophecy] of ‘Oded the prophet” [II Chronicles 15: 8]. Here, too, the meaning of the passage is “your chiefs, (namely, they who are the chiefs) of your tribes” (as in the similar passage “and their glory was lost, [the glory] of Ḥeshbon” [Numbers 21: 30] [this is one of two different explanations for that verse which ibn Ezra there offers — Translator]). The intent of this passage is to mention the leaders first, and then the elders, and then the officers, and afterwards all the men of Israel (i.e., the males), followed by the (male) children, and then the women, and finally, the aliens.
ד"ה ראשיכם שבטיכם: והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב. והביא שם הטף, להביאם בברית, כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית, או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (חגיגה ג.).
מה קשה למפרשים האלה, ואיך הם מתרצים את הקשיים?
| ב. מדברי המדרש |
"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ..."
Neither with you only do I make this covenant and this oath;
מדרש תנחומא:
...אתה מוצא שביקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל. מה כתיב שם? (יחזקאל פרק כ') "באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה'". אמרו לו: בן כהן הקונה את העבד, מהו שאוכל בתרומה? אמר להם: אוכל. אמרו לו: אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו? אמר להם: הן. אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו, ונהיה ככל האומות. אמר להם יחזקאל לישראל: "והעולה על רוחכם היוֹ לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים...". "חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ' ל"ב ל"ג), כי בשבועה אתם עמדי ולכם נאמר (פסוק י"ב) "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך", שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם; "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת"... אלא אף הדורות העתידין לבוא היו שם.
...אתה מוצא שביקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל. מה כתיב שם? (יחזקאל פרק כ') "באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה'". אמרו לו: בן כהן הקונה את העבד, מהו שאוכל בתרומה? אמר להם: אוכל. אמרו לו: אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו? אמר להם: הן. אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו, ונהיה ככל האומות. אמר להם יחזקאל לישראל: "והעולה על רוחכם היוֹ לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים...". "חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ' ל"ב ל"ג), כי בשבועה אתם עמדי ולכם נאמר (פסוק י"ב) "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך", שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם; "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת"... אלא אף הדורות העתידין לבוא היו שם.
1. מה הקשר שבין פסוקינו ובין פרק כ' ביחזקאל (כל הפרק, בייחוד פסוקים ל'-מ')?
2. מה הכוונה המסומלת בדברי חז"ל, "שאף הדורות העתידין לבוא היו שם"?
| ג. "כי אתם ידעתם" |
"כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם"
for ye know how we dwelt in the land of Egypt; and how we came through the midst of the nations through which ye passed;
ד"ה כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שיקוציהם: לפי שראיתם העבודת כוכבים, ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם.
כי אתם ידעתם וגו׳ FOR YE KNOW [HOW WE HAVE ABODE IN THE LAND OF EGYPT] etc. — The meaning of these verses is: Because you have seen the conduct of the other nations, and perhaps the heart of one of you might beguile him to follow them, — as it goes on to state, “Lest there should be among you a man, or a woman … [whose heart turneth away this day from the Lord]”, — on this account I must place you under an oath.
ד"ה פן יש בכם וגו': לפיכך אני צריך להשביעכם.
כי אתם ידעתם וגו׳ FOR YE KNOW [HOW WE HAVE ABODE IN THE LAND OF EGYPT] etc. — The meaning of these verses is: Because you have seen the conduct of the other nations, and perhaps the heart of one of you might beguile him to follow them, — as it goes on to state, “Lest there should be among you a man, or a woman … [whose heart turneth away this day from the Lord]”, — on this account I must place you under an oath.
ד"ה כי אתם ידעתם: וגו', ותראו את שיקוציהם. לפי שראיתם את האומות עובדי עבודת כוכבים, ושמא השיא לב אחד מכם ללכת אחריהם.
פן יש בכם וגו': לפיכך אני צריך להשביעכם, לשון רש"י, ויפה פירש. והטעם לומר אני צריך להביאכם באלה ובשבועה עתה בברית הזאת מיראתי, אולי נפתה לב קצתכם לשיקוצי מצרים, כאשר עשיתם בעגל, או לשיקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך, כאשר היה לכם בבעל פעור, כי בברית הראשונה של שעת מתן תורה לא היו שם אלות וקללות.
ד"ה כי אתם ידעתם את אשר ישנו: ולפיכך ראוי לחוש.
ואת אשר עמנו פה עמנו היום, a reference to future, as yet unborn generations. You will therefore have to explain to these unborn generations in due course that you yourselves only received this land on the understanding that subsequent generations of Jews would remain loyal to the terms of your acceptance. They will continue to inherit the land from you only on that basis.
ד"ה פן יש בכם איש או אישה: פן נפתה לבם להבלי העובדי כוכבים ומזלות בשבתם עמהם ויחשבו לבטל קבלת הברית בלבבם, ולכן אמרתי שכולכם נצבים לפני ה' בוחן כליות ולב, שלא תוכלו להטעותו.
איש או אשה, neither a man nor a woman who would seduce you to follow the vain pursuits of the nations with whom you will be living in close proximity, and who might be the cause that you would default on the undertakings in this covenant. This is the reason I have insisted that all of you be present at this ceremony, seeing that G’d examines hearts He will know who only pays lip service to this covenant and who is sincere about it. You will not be able to deceive Him.
1. באיזו מארבע לשונות של "כי" יש לפרש כאן?
2. האם מתקשר פסוק זה לפסוקים שקדמו לו או לפסוקים שלאחריו?
| ד. שאלות כלליות |
"וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ... וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי..."
and it come to pass, when he heareth the words of this curse, that he bless himself in his heart, saying: ‘I shall have peace, though I walk in the stubbornness of my heart—that the watered be swept away with the dry’;
והתברך בלבבו לאמר: כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה, כאשר אלך בתאות לבי. והשם לא יסלח לו ,אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא, לדור או לדורות.
או יהיה טעם "כי" לאמר, יהיה לי שלום, בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה. ולא יאבה ה', בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל. התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תיקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא קס:) שריר וקיים, וכן "בשרירי בטנו" (איוב מ טז): ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תיקרא רוה, כעניין "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו" (ירמיה לא יג), "והיתה נפשם כגן רוה" (שם פסוק יא), והמתאוה תיקרא צמאה, "צמאה לך נפשי" (תהלים סג ב).
והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאוד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחילה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכעניין שהזכירו חכמים (סוכה נב:): משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו, אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו, וכאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר "שורש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השורש הוא כפתו, אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה, ותשובנה כולם צמאות.
ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך. כי בכל סיבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו "למען (אשר) ייטב לך", בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו "למען למוג לב" (יחזקאל כא כ), "למען יאשמו" (שם ו ו), "כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת" (הושע ח ד), ורבים כאלה. וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים.
גם ייתכן לפרש, שהוא שב אל "שורש פורה ראש ולענה", יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה, אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש, על הצמאה, אשר לא היתה צומחת. או יהיה "הרוה" כינוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאוד על הצמאה, אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. והכונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון.
ד"ה למען ספות: אמר רבי יהודה הלוי נ"ע לשון כריתה כמו "האף תספה". כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כינוי במילת רוה עם דבר הצמאה. והנה כינה הצדיק ברוה, כמו "כעץ שתול על מים". והרשע בצמאה כמו "כערער בערבה". ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה, ויפה פירש לולי שמילת רוה תואר השם, והיה ראוי להיות רווי את הצמא. ויאמר רבי יונה המדקדק כי טעמו בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע, על כן יחשוב בלבו רע. ואין זה נכון בעבור "שלום יהיה לי". ולפי דעתי, שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אף על פי שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים, ואני יחיד חוטא. על כן כתוב אחריו "לא יאבה ה' סלוח לו כי אז" והטעם מיד ייכרת גם זה הפסוק לעד על פירושי במלת ונסלח לו. והנה ספות כי הרוה תוסיף על הצמאה, ומשל הצדיק ברוה כטעם כעץ שתול על פלגי מים, והרשע בצמאה כטעם כערער בערבה והעד שכתוב בתחילה שורש פורה ראש ולענה והוא במקום צמא.
that it be included [Hebrew: sefot] 1) Rabbi Y e hudah HaLevy — may he be for us a light from above! — said that this word has the meaning of “termination” (as in “will you destroy…” [Hebrew: tispeh] [Genesis 18: 23]). The man engaged in blessing himself intends to nullify the words of the righteous — here denoted by the word moist — by means of the words of the “thirsty” (the righteous man is called moist, along the lines of “like a tree planted by the water” [Jeremiah 17: 8], whereas a wicked man is called thirsty, along the lines of “like a juniper bush in the desert” [Jeremiah 17: 6]). Likewise, he thinks that by blessing himself, he can cancel out the malediction. All this would have been a fine explanation — were it not for the fact that moist is an adjective; the verse would have to read “…moisture with thirst”. 2) The grammarian Rabbi Yona ibn Janaḥ explained the verse to mean: Since he sees that the innocent are destroyed the same as the wicked, he decides in his heart to be wicked. This cannot be right, though, on account of the phrase all will be well with me. In my opinion, the word included [Hebrew: sefot] denotes an accretion, as in “that sin be added [Hebrew: sefot]” [Isaiah 30: 1]. The meaning is: “all will be well with me, even though I follow the evil impulses of my heart, because I will survive through the merit of the righteous; they are many, whereas I am just a single sinner”. For this reason, Scripture immediately says, God will not consent to pardon him — that is, he will be instantly destroyed. The image is of something wet adding moisture to something parched. Scripture compares the righteous man to land that is watered (as in, “like a tree planted by streams of water” [Psalms 1: 3]) and the wicked man to land that is parched (as in “like a juniper bush in the desert” [Jeremiah 17: 6]). Evidence for this interpretation is provided by the beginning of the passage: “a root developing into hemlock and worm-wood” [: 17] — which only occurs in a dry area.
מה בין רמב"ן לראב"ע בפירוש המילה "כי"?
למי משניהם מתאים תרגומו של ר' דוד הופמן:
ווענן איך אויך אין דער אנזיכט מיינעס הערצענס וואנדלע?
ווענן איך אויך אין דער אנזיכט מיינעס הערצענס וואנדלע?
נסה לבאר את הביטוי שרירות לב על פי ירמיהו
" וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם"
But have walked after the stubbornness of their own heart, And after the Baalim, which their fathers taught them.
"אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר ה' שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה"
They say continually unto them that despise Me: ‘The LORD hath said: Ye shall have peace’; And unto every one that walketh in the stubbornness of his own heart they say: ‘No evil shall come upon you’;
"לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה"
לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואיפרע ממנו הכל. וכן תרגם אונקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות.
למען ספות הרוה TO ADD DRUNKENNESS [TO THE THIRST] — In order that I may add punishment for him even for the sins he has committed until now inadvertently (for which the figurative expression in this sentence is הרוה, drunkenness: cf. the following passage in Rashi), and which I used to overlook; — but now he causes Me to combine them with those committed with premeditation and to exact punishment from him for everything. Onkelos, too, rendered it in a similar sense: “in order to add for him the sins of inadvertence to those of premeditation”, which can only mean. “In order that “I” may add sins of inadvertence to those of presumption”.
ד"ה למען ספות: אמר רבי יהודה הלוי נ"ע לשון כריתה כמו "האף תספה". כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כינוי במילת רוה עם דבר הצמאה. והנה כינה הצדיק ברוה, כמו "כעץ שתול על מים". והרשע בצמאה כמו "כערער בערבה". ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה, ויפה פירש לולי שמילת רוה תואר השם, והיה ראוי להיות רווי את הצמא. ויאמר רבי יונה המדקדק כי טעמו בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע, על כן יחשוב בלבו רע. ואין זה נכון בעבור "שלום יהיה לי". ולפי דעתי, שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אף על פי שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים, ואני יחיד חוטא. על כן כתוב אחריו "לא יאבה ה' סלוח לו כי אז" והטעם מיד ייכרת גם זה הפסוק לעד על פירושי במלת ונסלח לו. והנה ספות כי הרוה תוסיף על הצמאה, ומשל הצדיק ברוה כטעם כעץ שתול על פלגי מים, והרשע בצמאה כטעם כערער בערבה והעד שכתוב בתחילה שורש פורה ראש ולענה והוא במקום צמא.
that it be included [Hebrew: sefot] 1) Rabbi Y e hudah HaLevy — may he be for us a light from above! — said that this word has the meaning of “termination” (as in “will you destroy…” [Hebrew: tispeh] [Genesis 18: 23]). The man engaged in blessing himself intends to nullify the words of the righteous — here denoted by the word moist — by means of the words of the “thirsty” (the righteous man is called moist, along the lines of “like a tree planted by the water” [Jeremiah 17: 8], whereas a wicked man is called thirsty, along the lines of “like a juniper bush in the desert” [Jeremiah 17: 6]). Likewise, he thinks that by blessing himself, he can cancel out the malediction. All this would have been a fine explanation — were it not for the fact that moist is an adjective; the verse would have to read “…moisture with thirst”. 2) The grammarian Rabbi Yona ibn Janaḥ explained the verse to mean: Since he sees that the innocent are destroyed the same as the wicked, he decides in his heart to be wicked. This cannot be right, though, on account of the phrase all will be well with me. In my opinion, the word included [Hebrew: sefot] denotes an accretion, as in “that sin be added [Hebrew: sefot]” [Isaiah 30: 1]. The meaning is: “all will be well with me, even though I follow the evil impulses of my heart, because I will survive through the merit of the righteous; they are many, whereas I am just a single sinner”. For this reason, Scripture immediately says, God will not consent to pardon him — that is, he will be instantly destroyed. The image is of something wet adding moisture to something parched. Scripture compares the righteous man to land that is watered (as in, “like a tree planted by streams of water” [Psalms 1: 3]) and the wicked man to land that is parched (as in “like a juniper bush in the desert” [Jeremiah 17: 6]). Evidence for this interpretation is provided by the beginning of the passage: “a root developing into hemlock and worm-wood” [: 17] — which only occurs in a dry area.
רמב"ן:
ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תיקרא רוה, כעניין "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו" (ירמיה לא יג), "והיתה נפשם כגן רוה" (שם פסוק יא), והמתאוה תיקרא צמאה, "צמאה לך נפשי" (תהלים סג ב). והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאוד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחילה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכעניין שהזכירו חכמים (סוכה נב:): משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו, אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו, וכאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר "שורש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השורש הוא כפתו, אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה, ותשובנה כולם צמאות. ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך. כי בכל סיבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו "למען (אשר) ייטב לך", בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו "למען למוג לב" (יחזקאל כא כ), "למען יאשמו" (שם ו ו), "כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת" (הושע ח ד), ורבים כאלה. וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים. גם ייתכן לפרש, שהוא שב אל "שורש פורה ראש ולענה", יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה, אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש, על הצמאה, אשר לא היתה צומחת. או יהיה "הרוה" כינוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאוד על הצמאה, אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. והכונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון.
ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תיקרא רוה, כעניין "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו" (ירמיה לא יג), "והיתה נפשם כגן רוה" (שם פסוק יא), והמתאוה תיקרא צמאה, "צמאה לך נפשי" (תהלים סג ב). והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאוד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחילה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכעניין שהזכירו חכמים (סוכה נב:): משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו, אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו, וכאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר "שורש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השורש הוא כפתו, אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה, ותשובנה כולם צמאות. ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך. כי בכל סיבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול, כמו "למען (אשר) ייטב לך", בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו "למען למוג לב" (יחזקאל כא כ), "למען יאשמו" (שם ו ו), "כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת" (הושע ח ד), ורבים כאלה. וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים. גם ייתכן לפרש, שהוא שב אל "שורש פורה ראש ולענה", יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה, אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש, על הצמאה, אשר לא היתה צומחת. או יהיה "הרוה" כינוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאוד על הצמאה, אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. והכונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה. וגם זה פירוש נכון.
המזיד, שמתוך שובע הוא חוטא.
למען ספות הרוה, the deliberate sinner, whose motivation is that seeing he is so well off, he does not worry about possible consequences for himself
א. במה נבדל רש"י מכל האחרים, ומה היא חולשת פירושו?
ב. מה המשותף לשלושת המפרשים המובאים בראב"ע (ר' יהודה הלוי, ר' יונה המדקדק, ראב"ע)?
ג. במה נבדל הרמב"ן מכל שאר המפרשים בתפישת העניין כולו ובפירוש "למען"?
ד. הרכסים לבקעה:
למען ספות: למען תכלה השתיה את הצמאון (דאמיט דער רויש דען דורשט צערניכטע), משל בפי כסילים הזדים ההולכים בשרירות לבם הרוג בקר ושחוט צאן, אכול ושמוח להשבית לסלק תאוותם. כל ספה שאינו סמוך למלה על הוא כיליון ואבדון בכל המקרא: "האף תספה", "פן תיספה" (בראשית י"ח י"ט), ואשר הוא ריבוי ותוספת על דבר צריך לסמוך לו מלת על: "ספות חטאת על חטאת" (ישעיה ל' א'), "לספות עוד על חרון אף ה'" (במדבר ל"ב י"ד) וכאן אין על לסמוך לו.
למען ספות: למען תכלה השתיה את הצמאון (דאמיט דער רויש דען דורשט צערניכטע), משל בפי כסילים הזדים ההולכים בשרירות לבם הרוג בקר ושחוט צאן, אכול ושמוח להשבית לסלק תאוותם. כל ספה שאינו סמוך למלה על הוא כיליון ואבדון בכל המקרא: "האף תספה", "פן תיספה" (בראשית י"ח י"ט), ואשר הוא ריבוי ותוספת על דבר צריך לסמוך לו מלת על: "ספות חטאת על חטאת" (ישעיה ל' א'), "לספות עוד על חרון אף ה'" (במדבר ל"ב י"ד) וכאן אין על לסמוך לו.
למי מן המפרשים הנ"ל יש סעד בדבריו?
| ה. פינה בלשנית-דקדוקית |
1. דברים כ״ט:ט׳
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל"
Ye are standing this day all of you before the LORD your God: your heads, your tribes, your elders, and your officers, even all the men of Israel,
ד"ה ראשיכם: כמו "האהלה שרה אמו", "והנבואה עודד הנביא", וכן הוא וראשיכם שהם ראשי שבטיכם, כמו "ונירם".
your chiefs Scripture elides the second instance of a word which properly should be restated in the construct case. Compare, “toward the tent, [the tent] of Sarah his mother” [Genesis 24: 67] as well as “and the prophecy, [being the prophecy] of ‘Oded the prophet” [II Chronicles 15: 8]. Here, too, the meaning of the passage is “your chiefs, (namely, they who are the chiefs) of your tribes” (as in the similar passage “and their glory was lost, [the glory] of Ḥeshbon” [Numbers 21: 30] [this is one of two different explanations for that verse which ibn Ezra there offers — Translator]). The intent of this passage is to mention the leaders first, and then the elders, and then the officers, and afterwards all the men of Israel (i.e., the males), followed by the (male) children, and then the women, and finally, the aliens.
כיצד רגיל הראב"ע לקרוא לצורה תחבירית זו?
2. דברים כ״ט:י׳
"טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"
your little ones, your wives, and thy stranger that is in the midst of thy camp, from the hewer of thy wood unto the drawer of thy water;
ד"ה למען הקים: כל כך הוא נכנס לטרוח למען קיים אותך לפניו לעם.
למען הקים אתך היום לו לעם THAT HE MAY ESTABLISH THEE TO-DAY FOR A PEOPLE UNTO HIMSELF — He undertakes so much trouble (in making another covenant with you) in order that He may keep (הקים) you for a people in His presence,
מה ראה רש"י לתרגם את ההפעיל - "הקים", ללשון פיעל - "קיים"?