| א. שאלה כללית |
מה קשה למפרשים בפסוק ב'
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱ-לֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן"
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱ-לֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן"
Ye shall surely destroy all the places, wherein the nations that ye are to dispossess served their gods, upon the high mountains, and upon the hills, and under every leafy tree.
ד"ה אבד דאבדון: אבד ואחר כך תאבדון (שם) מכאן לעוקר עבודת גילולים שצריך לשרש אחריה.
אבד תאבדון YE SHALL UTTERLY DESTROY — Destroy and again destroy! (i.e. utterly destroy). From here we learn that he who eradicates an object of idol-worship must thoroughly uproot it (i.e. remove every trace of it) (Sifrei Devarim 60:1).
ד"ה את כל המקומות: ומה תאבדון מהם? - את אלוהיהם אשר על ההרים.
את כל המקמות אשר עבדו שם וגו׳ [YE SHALL UTTERLY DESTROY] ALL THE PLACES (according to Rashi: FROM ALL THE PLACES) WHEREIN [THE NATIONS …] SERVED — And what shall ye destroy from them? Their gods which are upon the mountains (Avodah Zarah 45a).
ד"ה אבד תאבדון: אמר רבי יונה המדקדק כי "את אלוהיהם" חסר וי"ו, והטעם ואת אלהיהם, ולא אמר כלום רק הוא דבק עם מלת "אשר עבדו שם".
You must utterly eradicate all the places… The grammarian Rabbi Yona ibn Janaḥ said that the phrase their gods is missing a vav , as if to say “the places where they worshiped, [and] their gods …”. But his explanation contributes nothing. Rather, the phrase is the object of the verb they worshiped.
ד"ה אשר עבדו שם: הגוים אשר אתם יורשים אותם.
אשר עבדו שם הגויים, where the former inhabitants worshipped their deities.
| ב. "לא תעשון כן" |
"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן"
לא תעשון כן YE SHALL NOT DO SO [UNTO THE LORD YOUR GOD] — i.e. to burn offerings to God at any place you choose (as do the idolaters, cf. v. 2), but at the place which He will choose (cf. vv. 5—6). — Another explanation is: ונתצתם את מזבחתם … ואבדתם את שמם … לא תעשון כן YE SHALL PULL DOWN THEIR ALTARS … YE SHALL DESTROY THEIR NAMES … BUT YE SHALL NOT DO THIS [TO THE LORD YOUR GOD] — It is a prohibition addressed to one who would blot out the Name of God from any writing, or would pull out a stone from the altar or from the forecourt (cf. Sifrei Devarim 61:12; Makkot 22a). R. Ishmael said: “But can the idea enter your mind that the Israelites would pull down the altars of God?” But the meaning of לא תעשון כן is that you should not do like their doings so that your sins would cause the Sanctuary of (built by) your fathers to be laid waste (Sifrei Devarim 61:12).
להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר,
דבר אחר: "וניתצתם את מזבחותם ואיבדתם את שמם... לא תעשון כן" (ספרי) אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיתחרב.
לא תעשון כן YE SHALL NOT DO SO [UNTO THE LORD YOUR GOD] — i.e. to burn offerings to God at any place you choose (as do the idolaters, cf. v. 2), but at the place which He will choose (cf. vv. 5—6). — Another explanation is: ונתצתם את מזבחתם … ואבדתם את שמם … לא תעשון כן YE SHALL PULL DOWN THEIR ALTARS … YE SHALL DESTROY THEIR NAMES … BUT YE SHALL NOT DO THIS [TO THE LORD YOUR GOD] — It is a prohibition addressed to one who would blot out the Name of God from any writing, or would pull out a stone from the altar or from the forecourt (cf. Sifrei Devarim 61:12; Makkot 22a). R. Ishmael said: “But can the idea enter your mind that the Israelites would pull down the altars of God?” But the meaning of לא תעשון כן is that you should not do like their doings so that your sins would cause the Sanctuary of (built by) your fathers to be laid waste (Sifrei Devarim 61:12).
הטעם שלא תזבחו על הגבעות וההרים רק אל המקום שישום שמו.
You shall not do so to … I.e., you shall not sacrifice on the hills, nor on the mountains, but only on the place where He shall set His Name.
לזבוח לה' בכל מקום.
לא תעשון כן לה' אלוקיכם, to offer sacrifices in every place of your choosing instead of in the Tabernacle.
1. כמה פירושים למילה כן מביא רש"י?
2. מה הן מעלותיו וחולשותיו של כל אחד מהם?
3. לאיזה מהם מתאימים דברי ראב"ע ורשב"ם?
| ג. "...המנוחה ...הנחלה" |
"אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה"
for ye are not as yet come to the rest and to the inheritance, which the LORD your God giveth thee.
ד"ה אל המנוחה: (זבחים קיט) זו שילה.
אל המנוחה [FOR YE SHALL NOT HAVE COME YET] TO THE REST — This refers to Shiloh (Sifrei Devarim 66:2),
רש"י:
וד"ה אל הנחלה: זו ירושלים.
וד"ה אל הנחלה: זו ירושלים.
דברי רש"י לקוחים מן הספרי וזה לשון הספרי לפסוק זה:
"אל המנוחה ואל הנחלה" - נחלה זו שילה, מנוחה זו ירושלים, שנאמר (תהלים קל"ב) "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: חילוף הדברים.
"אל המנוחה ואל הנחלה" - נחלה זו שילה, מנוחה זו ירושלים, שנאמר (תהלים קל"ב) "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: חילוף הדברים.
כלומר, נחלה זו ירושלים מנוחה זו שילה.
הבא נימוקים לשתי הדעות, והסבר מדוע פירש רש"י כדברי ר' יהודה!
| ד. אכילת בשר |
"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר..."
When the LORD thy God shall enlarge thy border, as He hath promised thee, and thou shalt say: ‘I will eat flesh’, because thy soul desireth to eat flesh; thou mayest eat flesh, after all the desire of thy soul.
ואלה דברי הרב א"י קוק זצ"ל, בדבר היתר בשר תאוה במאמרו "טללי אורות" (השקפה על טעמי המצוות, פרק ח', תחכמוני א, ברן תר"ע):
הנטיה החפשית של המוסר לקראת משפט בעלי חיים בכללם ודרישת זכיותיהם מהאנושיות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה באוצר האנושיות הקדמון. כל זמן שזרע האור הרוחני (אשר אחר כך התבצר בישראל) היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית לפני שנפלגו הגויים ללשונותם, כבר עלה המודר עד דרישת משפט בעלי חיים, ואדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". אולם כשירדה האנושות עם השתכללותה, ולא יכלה לשאת את זוהר האור הגדול "ונשברו כליה", היתה ההעתקה מחברת החיים שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ עתה, נדרשת מאד בקימוץ כוח הצדק והיושר בין בני מינו, למען יוכל אש אלהים זה הבוער באור כהה מאוד, לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסיבוכיהם. שינוי הדעות והנטיות הדרכים הכבולים דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושיות לבדה. אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא יישאר סגור לעד; כשם שתצא השאיפה הדימוקרטית החיצונה על ידי ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כש"לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי חיים מנרתיקה בבוא עתהּ, ומכשירים הן המצות המוגבלות לחלק זה בייחוד. אמנם גערה נסתרת יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר תאמר "אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר" – אז תזבח ואכלת, הנה לא תוכל לעצור בעד נטיתך כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה לא באה עתהּ. עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך, בשגם ההשתלטות הרחוקה צריכה גם כן אחרי נפלהּ התאמצות חומרית שמילוי-כוח זה ידרוש לפעמים את מזון הבשר, שהוא מס המעביר לתקופה יותר בהירה, שבעלי חיים כולם אינם פטורים ממנו, כאשר הרבו לעשות כן גם בני אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות, שהיו נדרשות להם למעבר אל עלייתם הכללית. זאת היא מעלתה של המוסרית, כשהיא מחוברת למקורה האולהי שיודעת היא עת לכל חפץ, ולפעמים כובשת היא את מעינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קוצר-רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול, כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר. ואז אם בשר החיים היה בכלל האסור, לא היתה ההריסה המוסרית הנכונה תמיד להימצא בשעת הכושר, מבחנת כלל בין אדם לבהמה חיה ועוף וכל רמש הארץ. הסכין, הגרזן, הגליוטינה או זרם האלקטרון היה עובר על כולם כאחד כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושית המקולטרת. – הנה באו המצות בסדר אכילת בשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. החיים המותרים לאכילה הנם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם. כיסוי דם החיה והעוף שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות – הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם, ואינם מטרידים אותו בטיפולם ובשכלולם "אשר יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל ושפך את דמו..." – הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת בכפרי לך": כסה הדם! והסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פרין בהמשך הזמן, תחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתהּ תהפוך לקול מַרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה. ציווי הזביחה במערכה מיוחדת בהקלת הצער, כבר תופש הוא את הרושם, שלא עם דבר של הפקר, עם אבטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי אם עם נפש חיה.
הנטיה החפשית של המוסר לקראת משפט בעלי חיים בכללם ודרישת זכיותיהם מהאנושיות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה באוצר האנושיות הקדמון. כל זמן שזרע האור הרוחני (אשר אחר כך התבצר בישראל) היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית לפני שנפלגו הגויים ללשונותם, כבר עלה המודר עד דרישת משפט בעלי חיים, ואדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". אולם כשירדה האנושות עם השתכללותה, ולא יכלה לשאת את זוהר האור הגדול "ונשברו כליה", היתה ההעתקה מחברת החיים שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ עתה, נדרשת מאד בקימוץ כוח הצדק והיושר בין בני מינו, למען יוכל אש אלהים זה הבוער באור כהה מאוד, לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסיבוכיהם. שינוי הדעות והנטיות הדרכים הכבולים דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושיות לבדה. אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא יישאר סגור לעד; כשם שתצא השאיפה הדימוקרטית החיצונה על ידי ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כש"לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי חיים מנרתיקה בבוא עתהּ, ומכשירים הן המצות המוגבלות לחלק זה בייחוד. אמנם גערה נסתרת יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר תאמר "אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר" – אז תזבח ואכלת, הנה לא תוכל לעצור בעד נטיתך כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה לא באה עתהּ. עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך, בשגם ההשתלטות הרחוקה צריכה גם כן אחרי נפלהּ התאמצות חומרית שמילוי-כוח זה ידרוש לפעמים את מזון הבשר, שהוא מס המעביר לתקופה יותר בהירה, שבעלי חיים כולם אינם פטורים ממנו, כאשר הרבו לעשות כן גם בני אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות, שהיו נדרשות להם למעבר אל עלייתם הכללית. זאת היא מעלתה של המוסרית, כשהיא מחוברת למקורה האולהי שיודעת היא עת לכל חפץ, ולפעמים כובשת היא את מעינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קוצר-רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול, כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר. ואז אם בשר החיים היה בכלל האסור, לא היתה ההריסה המוסרית הנכונה תמיד להימצא בשעת הכושר, מבחנת כלל בין אדם לבהמה חיה ועוף וכל רמש הארץ. הסכין, הגרזן, הגליוטינה או זרם האלקטרון היה עובר על כולם כאחד כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושית המקולטרת. – הנה באו המצות בסדר אכילת בשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. החיים המותרים לאכילה הנם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם. כיסוי דם החיה והעוף שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות – הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם, ואינם מטרידים אותו בטיפולם ובשכלולם "אשר יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל ושפך את דמו..." – הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת בכפרי לך": כסה הדם! והסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פרין בהמשך הזמן, תחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתהּ תהפוך לקול מַרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה. ציווי הזביחה במערכה מיוחדת בהקלת הצער, כבר תופש הוא את הרושם, שלא עם דבר של הפקר, עם אבטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי אם עם נפש חיה.
1. מה הן ההוכחות של הרב לכך שאכילת בשר אינה רצויה לתורה?
2. מה הם, לפי דעתו, הנימוקים שבגללם התירה התורה אכילת בשר תאווה?
| ה. איסור אכילת דם |
"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם"
Only be stedfast in not eating the blood; for the blood is the life; and thou shalt not eat the life with the flesh.
ד"ה רק חזק לבלתי אכול הדם: ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאוכלו. לפיכך הוצרך לומר "חזק", דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר: לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות - אם הדם שהוא קל להישמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות.
רק חזק לבלתי אכל הדם ONLY BE STRONG THAT THOU EAT NOT THE BLOOD — From the fact that it states, “Be strong” (make a special effort), you may learn that they had a prediliction to blood — to the eating of it; it was therefore necessary to state, “be strong”. This is the view of R. Judah. R. Simeon, the son of Azzai, however, says: Scripture merely intends to caution you and to teach you to what great an extent you must strive to fulfil the divine commandments in general. If, as regards blood from which one can easily keep aloof since one does not long for it, it felt it necessary to insist on a strong effort on your part when forbidding it to you, how much the more is it necessary for you to make great efforts in keeping other commands [the fulfillment of which requires much moral strength] (cf. Sifrei Devarim 76:3).
ד"ה רק חזק לבלתי אכול הדם: לפי שהדם מובלע בכל האיברים, צריך להתחזק ולדקדק יפה להוציאו.
רק חזק לבלתי אכול הדם, seeing that the blood is scattered and embedded in all parts of the flesh it requires special effort to extract it all before eating the meat.
1. מה ההבדל בין שני פירושי רש"י?
2. מה בין שניהם לפירוש הרשב"ם?