| א. טעם הלכות "שמיטה" |
מורה נבוכים, חלק ג פרק ל"ט:
ואמנם כל המצוות אשר סיפרנום בהלכות שמיטה ויובל - מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם כמו שאמרו "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל" (שמות כ"ג י"א); ושתוסיף הארץ תבואתה והתחזקה בעמדה שמוטה; ומהם חנינה בעבדים ובעניים – כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים...
ואמנם כל המצוות אשר סיפרנום בהלכות שמיטה ויובל - מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם כמו שאמרו "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל" (שמות כ"ג י"א); ושתוסיף הארץ תבואתה והתחזקה בעמדה שמוטה; ומהם חנינה בעבדים ובעניים – כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים...
ספר החינוך:
משורשי המצוה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו עניין חידוש העולם "כי ששת ימים עשה ה'... וביום השביעי שבת..." הכתיב מנוחה על עצמו למען הסיר ועקור מרעיונינו דבר הקדמוּת, אשר יאמינו הכופרים, ובו יהרסו כל פינותיה. ובא חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא ייפרד העניין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מונין ששת ימי השבוע כששת ימי עבודה, והשביעי יום מנוחה. ולכן ציוה ה' להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם, כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה לאו בכוחה וסגולתה, כי יש לה אדון על אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן בלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר בזה, שיוסיף האדם ביטחון בה' יתברך כי המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו אחת לשבע שנים, ומלומד בכך כל ימיו לא תחזק בו לעולם מידת הכילות ולא מידת הביטחון.
משורשי המצוה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבותינו עניין חידוש העולם "כי ששת ימים עשה ה'... וביום השביעי שבת..." הכתיב מנוחה על עצמו למען הסיר ועקור מרעיונינו דבר הקדמוּת, אשר יאמינו הכופרים, ובו יהרסו כל פינותיה. ובא חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא ייפרד העניין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מונין ששת ימי השבוע כששת ימי עבודה, והשביעי יום מנוחה. ולכן ציוה ה' להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם, כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה לאו בכוחה וסגולתה, כי יש לה אדון על אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן בלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר בזה, שיוסיף האדם ביטחון בה' יתברך כי המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו אחת לשבע שנים, ומלומד בכך כל ימיו לא תחזק בו לעולם מידת הכילות ולא מידת הביטחון.
מה טעם הלכות שמיטה לפי הנ"ל, ומה ההבדל ביניהם?
| ב. שאלות ודיוקים ברש"י |
"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"
That which groweth of itself of thy harvest thou shalt not reap, and the grapes of thy undressed vine thou shalt not gather; it shall be a year of solemn rest for the land.
ד"ה לא תקצור: להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל.
לא תקצור THOU SHALT NOT REAP [IT] — to take it as your exclusive property as you do with other harvests (with the harvest in another year) but it shall be free (הפקר) to all and then thou also may reap of it.
ד"ה את ספיח: אפילו לא זרעתה, והיא צימחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח.
את ספיח קצירך THAT WHICH GROW OF ITS OWN ACCORD OF THY HARVEST — i. e. even if you have not sown it but it grew from the seed which fell into it (into the ground) at the time of the last harvest — and that is what the term ספיח denotes.
ד"ה לא תבצור: אותם אינך בוצר אלא מן המופקר.
לא תבצר THOU SHALT NOT GATHER — them thou must not gather, but you may gather from that which has been declared free to everybody (Sifra, Behar, Chapter 1 3).
האם מותר לבעל השדה לקצור את ספיח שדהו ולבצור את ענבי כרמו בשנת השמיטה?
| ג. שאלות כלליות |
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:
ד"ה שש שנים: דרך הכתוב לומר כן, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ ט), "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות" (שם כג יב).
ומה בינו ובין ספורנו:
אז תוכל לזרוע שדה אחד בעצמו שש שנים רצופות, שלא כמשפט עבודת האדמה. כי אמנם המנהג בה הוא שיהיה נחה שנה וזורעה שנה, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (ב"ב לו, ב)?
אז תוכל לזרוע שדה אחד בעצמו שש שנים רצופות, שלא כמשפט עבודת האדמה. כי אמנם המנהג בה הוא שיהיה נחה שנה וזורעה שנה, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (ב"ב לו, ב)?
שש שנים תזרע שדך, the new revelation in this verse is that the land of Israel is so fertile that the same piece of land can remain under cultivation for six consecutive years, although in other countries the land generally is allowed to lie fallow every other year. (compare Baba Batra 36 on this subject.)
ד"ה והיתה שבת הארץ: אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה - אתה ושכירך ותושבך.
'והיתה שבת הארץ וגו AND THE SABBATH OF THE LAND SHALL BE [FOOD FOR YOU] — Although I have forbidden them (the fruits of the sabbatical year) to you by stating “thou shalt not harvest etc.”, I do not mean to forbid them to you as food or to be used for any other beneficial purpose but what I meant was that you should not comport yourself in respect of them as the exclusive owner but all must be equal as regards it (the Sabbatical year’s produce) — you and your hired servant and your sojourner.
ד"ה והעברת שופר: לשון (שמות לו) "ויעבירו קול במחנה" - לשון הכרזה.
והעברת has the same meaning as the verb in (Exodus 36:6) “and they caused it to be proclaimed (ויעבירו קול) in the camp” — it is a term for proclamation (i. e. והעברת has not the literal meaning of causing a cornet to pass, i. e. to carry it about in the land as a symbol of freedom) (Rosh Hashanah 34a).
ועיין תרגום יונתן:
שופר חירותא
שופר חירותא
Then shalt thou make proclamation with the blast of the horn on the tenth day of the seventh month; in the day of atonement shall ye make proclamation with the horn throughout all your land.
ד"ה וכי תאמרו מה נאכל: כמו מסורס, וכי תאמרו בשנה השביעית, מה נאכל, כי הדאגה להם בעבור השמינית, כי כיוון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי, מפירות הששית יאכלו בשביעית, כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות, וגם אחרי כן, עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר.
ועל כן, הנכון בפירוש "ועשת את התבואה לשלוש השנים", בעבור שנת היובל, שתעשה הששית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל, כי כולם ישן יאכלו. והבטיח הכתוב כי תפחדו בשנה השביעית לאמר: מה נאכל, אני אצוה את ברכתי בשנה הששית, שתעשה התבואה לשלוש השנים הבאים אחריהם, והיא תוספת ברכה, כדי שתספיק גם בשמיטה והיובל.
| ד. "יובל" |
"יוֹבֵל הִוא"
יובל הוא IT SHALL BE A JUBILEE [UNTO YOU] — This year shall be distinguished from all other years by it alone being given a special name for itself. And what is its name? “Jobel” is its name — with reference to the “sounding of the Shofar” (the ram’s horn which is called יובל; cf. Exodus 20:13).
שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה? - יובל שמה על שם תקיעת שופר.
יובל הוא IT SHALL BE A JUBILEE [UNTO YOU] — This year shall be distinguished from all other years by it alone being given a special name for itself. And what is its name? “Jobel” is its name — with reference to the “sounding of the Shofar” (the ram’s horn which is called יובל; cf. Exodus 20:13).
שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שם לבדה, ומה שמה? - יובל שמה על שם תקיעת שופר, לשון רש"י. וכן דעת המפרשים, מלשון "במשוך היובל" (שמות יט יג), "שופרות היובלים" (יהושע ו, ד).
ואינו מחוור לי, בעבור "תהיה לכם", כי מה טעם שיאמר בשנה "תקיעה היא תהיה לכם ושבתם". ואולי יאמר הכתוב "יובל היא" נקובה בשם הזה שקראתי לה, ו"תהיה לכם" לכולכם ידועה בתקיעה שתתקעו בה להזכיר ענינה שתשובו בה איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, וכן, "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם", שתהיה לכם יובל שלא תזרעו ולא תקצרו, כלומר ידועה בשם להיות בה ככה.
וכל זה איננו נכון בעיני. כי פירוש "שופרות היובלים" קרני האלים, וגם תרגום יונתן שופרא דקרן דכרא, וכן בגמרא (ר"ה כו.) מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא, שכן בערבי קורין לדיכרא יובלא, והשופר ביום הכיפורים אין מיוחד להיותו מהאיל, אבל כל השופרות כשרין בו, ועל דעת משנתנו (שם כו:) וכל התנאין מצוותו בשל יעלים, אם כן למה תקרא השנה שנת האיל. ור' אברהם אמר כי יובל כטעם שילוח.
ולפי דעתי, לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור, כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר, "והעברת שופר תרועה", אבל אמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו, ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, יובילוהו רגליו מרחוק לגור (ישעיה כג ז).
ונשתמשו בלשון הזה בעניינים רבים, "יובל שי לה' צבאות" (ישעיה יח ז), ואמר "ועל יובל ישלח שורשיו" (ירמיה יז ח), "פלגים יבלי מים" (ישעיה ל כה), הם המעמקים ששם יובלו המים. "ונתנה הארץ יבולה" (להלן כו ד), "ואין יבול בגפנים" (חבקוק ג יז), עניין הבאה גם כן, כמו שייקרא תבואה. וכן בארמית, "והולך מהרה" (במדבר יז יא) תרגומו, ואוביל בפריע.
ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" הבאה היא ותהיה כן לכולכם, כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. וחזר ואמר "יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם" (פסוק יא), שתהיה לכם שנת החמישים שנה ליובל לא לדבר אחר, ולא תזרעו ולא תקצרו, אבל תהיה קודש, ותשובו איש אל אחוזתו להיותה לכולכם יובל כשמה.
מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש מילה זו?
| ה. הונאת דברים |
"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"
And ye shall not wrong one another; but thou shalt fear thy God; for I am the LORD your God.
ד"ה ולא תונו איש את עמיתו: (תורת כהנים) כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך? - נאמר "ויראת מאלוהיך", היודע מחשבות הוא יודע, כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו "ויראת מאלוהיך".
ולא תונו איש את עמיתו YE SHALL NOT THEREFORE BE EXTORTIONATE TO ONE ANOTHER — Here Scripture warns against vexing by words (wounding a person’s feelings) — that one should not annoy his fellow-man, nor give him an advice which is unfitted for him, but is in accordance with the plan and the advantage of the adviser. But lest you should say, “Who knows whether I had any intention to do him evil?” Scripture therefore states: “but thou shalt fear thy God”! — He Who knows men’s thoughts, He knows it! In all cases where it is a matter of conscience (more lit., a matter handed over to the heart), when noone knows the truth except the one who has the thought in his heart, Scripture always states: “but be afraid of thy God”! (Sifra, Behar, Chapter 4 1-2; Bava Metzia 58b; cf. also Rashi on Leviticus 19:14.)
זהו ביאורו של המושג הונאת דברים:
כשם שהונייה במקח וממכר, כן יש הונייה בדברים שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך אני ה'" - זה הוניית דברים. כיצד? היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. ואם היה בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשי אבותיך. היה גר ובא ללמד תורה, לא יאמר לו: פה שאכל נבלות וטרפות, יבוא וילמד תורה שנתנה מפי הגבורה?! היו חוליים וייסורים באים עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: זכור נא מי הוא נקי אבד. היו חמרין מבקשין תבואה, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני, והוא יודע שלא מכר תבואה מעולם. נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע חכמה: מה תשיב בדבר זה? או מה דעתך בדבר זה? וכן כל כיוצא בדברים הללו.
Just as there is a law against defrauding in buying and selling, so there is a law against wronging a person by means of words, as it is written: "You shall not wrong each other, but you shall fear your God; I am the Lord" (Leviticus 25:17). This refers to wounding the feelings of another by words. If, for instance, someone is a repentant sinner, one must not say to him: "Remember your former deeds." If a proselyte comes to study Torah, one must not say to him: "Shall the mouth that ate unclean and forbidden food study Torah which has been given by the Lord?" If a person has been afflicted with disease and suffering, or if he has buried his children, one must not say to him in the words used by Job's companions in addressing Job: "Let your piety reassure you… Think now, what guiltless man has ever perished?" (Job 4:6-7).
מניין לחז"ל שפסוקנו מדבר בהונאת דברים, ופסוק י"ד בהונאת ממון, ולא להיפך?
| ו. עבד עברי |
פסוקים ל"ט-מ"ג
"(לח) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: (מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: (מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:"
"(לח) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: (מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: (מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:"
ד"ה עבודת עבד: עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעול לו מנעליו.
עבדת עבד [THOU SHALT NOT COMPEL HIM] TO SERVE AS A BOND-SERVANT — i. e. thou shalt not make him do degrading work by which he is recognised as a slave — this might come out that he shall not, for instance, carry his (the master’s) clothes after him to the public baths nor help him on with his boots (cf. Sifra, Behar, Chapter 7 2).
ד"ה כשכיר כתושב: עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו.
כשכיר כתושב BUT AS A HIRED SERVANT AND AS A SOJOURNER HE SHALL BE UNTO THEE] —Employ him on field-labour or on a handicraft; Treat him as you do any hired servant.
ד"ה עד שנת היבל: אם פגע בו יובל לפני שש שנים - היובל מוציאו.
לא יצא ביובל IT SHALL NOT GO OUT IN THE JUBILEE — Rabbi Saphra said, “if the Jubilee happened to fall during that year (the first year of its sale), it shall nevertheless not go out” (Arakhin 31b).
ד"ה הוא ובניו עמו: אמר רבי שמעון: אם הוא נמכר - בניו מי מכרן? אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו.
הוא ובניו עמו [AND HE SHALL GO AWAY FROM THEE] BOTH HE AND HIS CHILDREN WITH HIM — Rabbi Simeon asked: If he sold himself who sold his children that Scripture has to state they shall leave the master together with him? But we may learn from this that the master is bound to provide his (the servant’s) children with food (Kiddushin 22a; cf. Rashi on Exodus 21:3) although they are not his slaves.
ד"ה ואל אחוזת אבותיו: (תורת כהנים, מכות יב) אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך. אחוזת – חזקת.
ואל אחזת אבתיו AND UNTO THE POSSESSION OF HIS FATHERS [SHALL HE RETURN] — This means, he shall return to the dignity held by his ancestors and people shall not hold him in low esteem because of this (because he had previously been a slave); אחזת thus means as much as חזקת “the status of” (Makkot 13a).
ד"ה כי עבדי הם: (תורת כהנים) שטרי קודם.
כי עבדי הם FOR THEY ARE MY SERVANTS — My document (deed of purchase) is of an earlier date ( Sifra, Behar, Section 6 1).
ד"ה לא ימכרו ממכרת עבד: בהכרזה: כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח.
לא ימכרו ממכרת עבד THEY SHALL NOT BE SOLD AS THOUGH BY THE SALE OF A BONDSMAN — by public announcement: “Here is a slave to be sold!” Nor shall one make him stand on the auction-stone (Sifra, Behar, Section 6 1).
ד"ה לא תרדה בו בפרך: מלאכה שלא לצורך כדי לענותו. אל תאמר לו: החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך. עדור תחת הגפן, עד שאבוא שמא. תאמר: אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך - הרי הדבר הזה מסור ללב לכך נאמר "ויראת".
לא תרדה בו בפרך THOU SHALT NOT RULE OVER HIM WITH RIGOUR — i. e. do not force him to do some useless work with the sole purpose of vexing him. Do not e.g. say to him, “Warm me this cup of drink" when this is unnecessary; nor: “Hoe beneath this vine tree until I come" whilst he does not know when you may be expected to come back. Perhaps you will say, “No one knows the fact — whether it is necessary or not, so I will tell him that it is necessary”! — the thing is thus entrusted to his (the master’s) heart only, therefore Scripture states, “but be afraid of thy God!” (Sifra, Behar, Section 6 2; see Rashi on Leviticus 19:32).
ד"ה וטעם כשכיר כתושב: לא יהיה עמך בביתך כעבד, אלא כשכיר שנה, שהוא הנשכר לעבודת בני חורין ולא יכבידו עליו, או כתושב, שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית, אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם, כעניין יעקב עם לבן שאמר (בראשית כט טו) "הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכורתך".
ובתורת כהנים (פרק ז ג), כשכיר, מה שכיר "ביומו תתן שכרו" (דברים כד טו), אף זה "ביומו תתן שכרו". כתושב, מה תושב "בטוב לו לא תוננו" (שם כג יז), אף זה "בטוב לו לא תוננו". יהיה עמך, עמך במאכל עמך במשתה עמך בכסות נקיה וכו'.
ראב"ע, פסוק מ"ג:
ד"ה תרדה בו: כטעם ממשלה.
ד"ה תרדה בו: כטעם ממשלה.
ראב"ע, פסוק מ"ג:
ד"ה בפרך: כדברי המתרגם ארמית.
ד"ה בפרך: כדברי המתרגם ארמית.
1. מה הם הדינים ופרטי הדינים להגנת העבד העברי, לפי הכתוב, לפי דברי חז"ל המובאים ברש"י לכל הקטע וברמב"ן לפסוק מ'?
2. מה פירוש המילה "בפרך" בפסוק מ"ג לפי רש"י וראב"ע, ומה מכריח את רש"י לפרש כך?