| א. שאלות ודיוקים ברש"י |
"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ... עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה..."
One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sinneth; at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter be establishment
ד"ה על פי שני עדים: (גיטין עא) ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין, ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים.
על פי שני עדים [AT THE MOUTH OF TWO WITNESSES ... SHALL THE MATTER BE ESTABLISHED] — at their mouth, but not that they may write their evidence down in a letter and send it to the court, nor that an interpreter stand between the witnesses and the judges (Sifrei Devarim 188:10).
המצוה הזאת כבר נאמרה למעלה (י"ז ו'), למה באה אם כן כאן לזכרה שנית?
ענה לשאלתו!
**
ולמה לא פירשוֹ למעלה בתחילת הפרשה י"ז ו' ד"ה על פי שנים עדים?
**
One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sinneth; at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter be establishment
ענה לשאלתו!
| ב. "כאשר זמם" |
"וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו"
כאשר זמם [THEN SHALL YE DO UNTO HIM] AS HE HAD INTENDED TO HAVE DONE [UNTO HIS BROTHER] — as he had intended to do, but not as he has done! Hence they (the Rabbis) stated that if they (the false witnesses) have already killed (i.e. if by their evidence the defendant has already been executed) they are not put to death (Makkot 5b).
ד"ה כאשר זמם: ולא כאשר עשה. מכאן אמרו: הרגו אין נהרגין (מכות ה).
כאשר זמם [THEN SHALL YE DO UNTO HIM] AS HE HAD INTENDED TO HAVE DONE [UNTO HIS BROTHER] — as he had intended to do, but not as he has done! Hence they (the Rabbis) stated that if they (the false witnesses) have already killed (i.e. if by their evidence the defendant has already been executed) they are not put to death (Makkot 5b).
הרבה טעמים נאמרו בטעם דין זה, והרי מקצתם:
ד"ה כאשר זמם: ולא כאשר עשה, מכאן אמרו: הרגו אין נהרגין, לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה:). והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים הזוממין בגזרת השליט, שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש, ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם, ציוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה. אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד בית דין, כאשר אמר (שמות כג ז) "כי לא אצדיק רשע". אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעוונו מת, ואילו היה צדיק, לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג) "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהישפטו". ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלוהים הוא, ובקרב אלוהים ישפוט.
והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקדוש ברוך הוא מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט. וזה טעם "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'" (פסוק יז), כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת, וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו).
As he conspired, but not as he did. From here the sages said : If [the court] executed him [by the testimony of the false witnesses] they are not executed. This is is quoted from Rashi who quotes the sages (Mokkos 5b) ... Additionally, God would not allow the righteous judges that stand before him to shed innocent blood "for the judgement is God's" and, "in the midst of the judges He judges." This is the tremendous eminence of the judges of Israel and the guarantee that the Holy One, blessed be He, agrees with them and is "with them, in matters of judgement".
דברי דוד:
ולי נראה הטעם דהאי הריגה, שהורגים להניזום הוא כפרה לנשמתם. ולא סגי כפרח זו אלא בשביל מחשבה לחוד, אבל אם הרגו – לא סגי בכפרה זו, כדפירש רש"י במשפטים (שמות כ"ג ז') ד"ה כי לא אצדיק רשע, וזה מרומז בלשון "ועשיתם לו כאשר זמם" פירושו שבזה אתם העושים לו, אבל כאשר עשה, אז לא תעשו אתם, אלא אני.
ולי נראה הטעם דהאי הריגה, שהורגים להניזום הוא כפרה לנשמתם. ולא סגי כפרח זו אלא בשביל מחשבה לחוד, אבל אם הרגו – לא סגי בכפרה זו, כדפירש רש"י במשפטים (שמות כ"ג ז') ד"ה כי לא אצדיק רשע, וזה מרומז בלשון "ועשיתם לו כאשר זמם" פירושו שבזה אתם העושים לו, אבל כאשר עשה, אז לא תעשו אתם, אלא אני.
ר' דוד הופמן, ישורון תרפ"ה, חוברת ג' עמוד נ"ד:
דין עדים זוממים נפלא בעינינו. א) אמאי דווקא בעמנו הייתם נענשים העדים, ולא אם אמרו המזימין ההורג או הנהרג: עמנו היה? ב) למה אם הרגו אין נהרגין? וכבר חתרו הראשונים והאחרונים למצוא טעם המתישב על הלב, ואענה גם אני חלקי ואומר: והנה ידוע שכמעט שאין אדם בארץ שאין לו אוהבים וגם שונאים. והנה אם באו שני עדים והעידו שראובן הרג את הנפש, ואחר כך באו שנים והכחישום באומרם שההורג או הנהרג עמנו היה במקום אחר, בכאן אין אנו יודעים את מי האמת ואת מי השקר, כי יכול להיות שהעדים הראשונים הם משקרים, מפני שהם שונאיו של ראובן, ואפשר גם כן להיפך - שהראשונים אמרו אמת, והאחרונים משקרים, מפני שאוהבים את ראובן ומשתדלים להצילו ממיתה, וכיון שיש כאן ספק השקול, כי אפשר לענוש לא את ראובן ולא את העדים. אכן אם שני עדים האחרונים אינם משתדלים כלל בהצלת ההורג, כי אינם מעידים כלל על ההורג והנהרג, אלא אומרים לעדים הראשונים אתם עמנו הייתם, אז הסברא נוטה שהאחרונים אומרים האמת, דמאיזה טעם ישקרו, אי משום שהם אוהביו של ראובן, הא אפשר שהם לא יצילו כלל את ראובן על ידי הזמתן, כי אם הוא אמת שהרג, אפשר שיבואו עדים אחרים ויעידו עליו, והוא והעדים הראשונים נהרגים. ואם המזימין היו רוצין להציל את ראובן, הלוא יותר טוב שיגידו שראובן או הנהרג היה עמהם, דאז אפילו אם יבואו מאה עדים אינם יכולין לחייב את ראובן דתרי כמאה, אלא ודאי מדלא העידו כן, מוכח דאין דעתם כלל להציל את ראובן, ואם כן אינם אוהביו של ראובן, ולמה ישקרו, אלא ודאי דהאחרונים האמת אתם, וכי תימא דילמא משקרין המזימין, מפני שהם שונאים להעדים, זה אינו, חדא דאם ברור דכל אדם יש לו שונאים, מכל מקום אינו משכיח כל כך ששונאי האחד יהיו כמו כן שונאים להשני שבעדים. ועוד אם מחמת שנאת העדים משקרין ומזימין, למה להן לשטות זה להזים אותן, דבזה עושים ב' רשעיות, שמצדיקין את הרשע ומרשיעין את הצדיק. ילכו ויעידו על העדים שחיללו את השבת או שהרגו את הנפש, ואז אינם עושים רק עבירה אחת ועל כן נאמנים המזימין ונענשים המוזמין. אך התינח כל זמן שראובן הנידון חי, אמנם אם נהרג כבר על פי העדים ואחר כך באו המזימין, בזה יש לומר דלעולם משקרין המזימין, מפני שהם אוהביו של ראובן, ואי קשיא היה להם להציל את ראובן על ידי הכחשה, אולי לא ידעו הדבר עד אחר שנהרגו, ואמרו: כיון שאי אפשר לנו להציל את אוהבנו, נלכה נא וננקום את נקמתו בהעדים שסבבו את מיתתו, ומעתה עדי נפשות יהיו כל ימיהם בפחד, אולי הנידון יש לו אוהבים שינקמו את נקמתו מהם, וכל אדם יימנע ולא יעיד, כי יירא לנפשו. לזאת אמרה התורה: הרגו אין נהרגין. ומעתה איש לא יירא להעיד, כי אף אם יקרה שהנידון יש לו אוהבים רשעים, כי ילכו ויעידו שקר בשבילו, בודאי ישתדלו מקודם להציל את אוהבם ויכחישו אותן ולא יהיה להם הפסד על ידי עדותן.
דין עדים זוממים נפלא בעינינו. א) אמאי דווקא בעמנו הייתם נענשים העדים, ולא אם אמרו המזימין ההורג או הנהרג: עמנו היה? ב) למה אם הרגו אין נהרגין? וכבר חתרו הראשונים והאחרונים למצוא טעם המתישב על הלב, ואענה גם אני חלקי ואומר: והנה ידוע שכמעט שאין אדם בארץ שאין לו אוהבים וגם שונאים. והנה אם באו שני עדים והעידו שראובן הרג את הנפש, ואחר כך באו שנים והכחישום באומרם שההורג או הנהרג עמנו היה במקום אחר, בכאן אין אנו יודעים את מי האמת ואת מי השקר, כי יכול להיות שהעדים הראשונים הם משקרים, מפני שהם שונאיו של ראובן, ואפשר גם כן להיפך - שהראשונים אמרו אמת, והאחרונים משקרים, מפני שאוהבים את ראובן ומשתדלים להצילו ממיתה, וכיון שיש כאן ספק השקול, כי אפשר לענוש לא את ראובן ולא את העדים. אכן אם שני עדים האחרונים אינם משתדלים כלל בהצלת ההורג, כי אינם מעידים כלל על ההורג והנהרג, אלא אומרים לעדים הראשונים אתם עמנו הייתם, אז הסברא נוטה שהאחרונים אומרים האמת, דמאיזה טעם ישקרו, אי משום שהם אוהביו של ראובן, הא אפשר שהם לא יצילו כלל את ראובן על ידי הזמתן, כי אם הוא אמת שהרג, אפשר שיבואו עדים אחרים ויעידו עליו, והוא והעדים הראשונים נהרגים. ואם המזימין היו רוצין להציל את ראובן, הלוא יותר טוב שיגידו שראובן או הנהרג היה עמהם, דאז אפילו אם יבואו מאה עדים אינם יכולין לחייב את ראובן דתרי כמאה, אלא ודאי מדלא העידו כן, מוכח דאין דעתם כלל להציל את ראובן, ואם כן אינם אוהביו של ראובן, ולמה ישקרו, אלא ודאי דהאחרונים האמת אתם, וכי תימא דילמא משקרין המזימין, מפני שהם שונאים להעדים, זה אינו, חדא דאם ברור דכל אדם יש לו שונאים, מכל מקום אינו משכיח כל כך ששונאי האחד יהיו כמו כן שונאים להשני שבעדים. ועוד אם מחמת שנאת העדים משקרין ומזימין, למה להן לשטות זה להזים אותן, דבזה עושים ב' רשעיות, שמצדיקין את הרשע ומרשיעין את הצדיק. ילכו ויעידו על העדים שחיללו את השבת או שהרגו את הנפש, ואז אינם עושים רק עבירה אחת ועל כן נאמנים המזימין ונענשים המוזמין. אך התינח כל זמן שראובן הנידון חי, אמנם אם נהרג כבר על פי העדים ואחר כך באו המזימין, בזה יש לומר דלעולם משקרין המזימין, מפני שהם אוהביו של ראובן, ואי קשיא היה להם להציל את ראובן על ידי הכחשה, אולי לא ידעו הדבר עד אחר שנהרגו, ואמרו: כיון שאי אפשר לנו להציל את אוהבנו, נלכה נא וננקום את נקמתו בהעדים שסבבו את מיתתו, ומעתה עדי נפשות יהיו כל ימיהם בפחד, אולי הנידון יש לו אוהבים שינקמו את נקמתו מהם, וכל אדם יימנע ולא יעיד, כי יירא לנפשו. לזאת אמרה התורה: הרגו אין נהרגין. ומעתה איש לא יירא להעיד, כי אף אם יקרה שהנידון יש לו אוהבים רשעים, כי ילכו ויעידו שקר בשבילו, בודאי ישתדלו מקודם להציל את אוהבם ויכחישו אותן ולא יהיה להם הפסד על ידי עדותן.
מהו ההבדל בין שלוש התשובות הנ"ל?
| ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה לכל עוון ולכל חטאת: להיות חברו נענש על עדותו לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא לשבועה (ספרי), אמר לחברו: תן לי מנה שהלויתיך, אמר לו: אין לך בידי כלום, ועד אחד מעידו שיש לו - חייב להישבע לו.
לכל עון ולכל חטאת [ONE WITNESS SHALL NOT RISE UP AGAINST A PERSON] FOR ANY INIQUITY OR ANY SIN — i.e. that his fellow man should be punished on account of his evidence either by bodily punishment or by a monetary punishment; but he may rise up against his fellow men to compel him to take an oath. If, for instance, one says to his fellow, “Return me the maneh which I lent you”, and he replies “I have nothing of yours in my possession”, and one witness testifies that he has, he (the defendant) must take an oath to satisfy him (Shevuot 40a; cf. Sifrei Devarim 188:9).
א. מה קשה לו?
**
ב. כיצד מתרץ רש"י את השוני הסגנוני של "לכל עוון ולכל חטאת בכל חטא"?
ד"ה לענות בו סרה: דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות הזאת. כיצד? - שאמרו להם: והלוא עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני (ספרי).
לענות בו סרה [IF A WITNESS FOR VIOLENCE RISE UP AGAINST A MAN] TO TESTIFY AGAINST HIM סרה — i.e. a thing which does not exist at all; this term is used because this witness is far removed (הוסר) from having anything to do with this testimony. How is this? (Give an example of such a case)?! That two other witnesses say, “But were you not with us on that day (when you say you saw the defendant committing this crime) in such and such a place (different from that where the alleged crime, according to you, has taken place)?!” (Makkot 5a).
א. מהו – לפי רש"י – ההבדל בין סרה ובין שקר?
**
ב. התוכל למצוא טעם לכך, שאם מכחישים האחרונים את הראשונים לומר שלא לוה או שלא הרג, אין חל עליהם דין זה, ורק כשאומרים: "עמנו הייתם ביום פלוני ובמקום פלוני", חל עליהם דין של "ועשיתם לו כאשר זמם".
היעזר בדברי הרמב"ן, פסוק י"ח:
ד"ה ודרשו השופטים: לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר, כי בהיות העניין בשני עדים שמעידין על הדבר, אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו. ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו, כי לא ייאמר בזה "ודרשו השופטים היטב". ועל כן באה הקבלה הנאמנת, ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו: והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה.). והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחיללו את השבת.
ד"ה ודרשו השופטים: לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר, כי בהיות העניין בשני עדים שמעידין על הדבר, אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו. ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו, כי לא ייאמר בזה "ודרשו השופטים היטב". ועל כן באה הקבלה הנאמנת, ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו: והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה.). והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחיללו את השבת.