פרשת ויגש תש"ט - יוסף כמנהיג
הערה: למהות תיקוני יוסף במצרים עיין גיליון ויגש תש"ח!
א. שאלה כללית
החוקר בנו יעקב, בספרו Genesis מעיר לפרקנו:
"עד כמה אין סדרי מצרים ומשפטיה נראים בעיני התורה טובים ונכוחים, ולהיפך, עד כמה הם בעיניה מחוסרי תבונה, את זאת היא מדגישה על ידי לעגה השנון, המוצא את ביטויו בדברה על הכהנים".
הסבר מהי האירוניה שבפסוק כ"ב!
ב. הערכת יוסף
"וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו... לֶחֶם לְפִי הַטָּף"
And Joseph sustained his father, and his brethren, and all his father’s household, with bread, according to the want of their little ones.
ד"ה לחם לפי הטף: אף על פי שהיה בידו להרבות להם מזון, נתן להם במידה מספקת כמאמר רבותינו ז"ל (פ"ק דתענית): בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך אני, אוכַל ואשתה, ושלום עליך נפשי.
לחם לפי הטף. Even though Joseph was in a position to allocate generous rations to the members of his family, he did not show them any preference and treated them on the basis of need, each family according to the number of souls. Our sages have stated that at a time when the general population suffers shortage even those who have ample are to limit themselves.
דברי דוד:
ד"ה לחם לפי הטף: מה שכלכל אותם לא היה בצמצום, כמו שדרך המתפרנסים בימי הרעב, שמספיקין עצמם במזון מצומצם, אלא היה נותן להם לחם בהרוחה, כל אחד לפי הטף שלו, דהיינו שהטף אינם סובלים מזון מצומצם, שאין להם דעת בזה לסבול קצת, ומבקשים תפקידם כמו בשנות השובע.
מה ביניהם בהערכתם את יוסף?
ג. "...בשנה השנית"
"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ..."
And there was no bread in all the land; for the famine was very sore, so that the land of Egypt and the land of Canaan languished by reason of the famine.
"וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף... וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף"
And when the money was all spent in the land of Egypt, and in the land of Canaan, all the Egyptians came unto Joseph, and said: ‘Give us bread; for why should we die in thy presence? for our money faileth.’
"וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית"
And when that year was ended, they came unto him the second year, and said unto him: ‘We will not hide from my lord, how that our money is all spent; and the herds of cattle are my lord’s; there is nought left in the sight of my lord, but our bodies, and our lands.
ד"ה ולחם אין בכל הארץ: חוזר לעניין הראשון, לתחילת שני הרעב.
ולחם אין בכל הארץ AND THERE WAS NO BREAD IN ALL THE LAND — Scripture reverts now to the original subject, viz, to the account of the beginning of the years of famine.
ד"ה בשנה השנית: שנית לשני הרעב.
בשנה השנית IN THE SECOND YEAR — of the famine.
ד"ה ויבואו כל מצרים: וזה היה בשנה הששית, וינהלם יוסף במקנה בשנה ההיא, ובשניה לה שהיא השביעית נתן להם באדמתם מה שאכלו בשנה ההיא ומה שזרעו.
ויבאו כל מצרים, the people living in the land of Canaan went elsewhere to secure their food supplies. By now the Torah speaks of conditions during the sixth year of the famine. During that year Joseph distributed food and accepted livestock as payment. In the seventh year he handed over food in return for the local land owners renouncing their title to their land in favour of Pharaoh. He distributed seed so that there would be a harvest during the eight’s year when the famine was supposed to have ended. Our sages, quoted by Rashi, claim that the famine ceased with the arrival of Yaakov in Egypt and his blessing to Pharaoh which resulted in the Nile once again overflowing its banks and providing irrigation for the fields. One can raise serious reservations about this approach. If the famine did indeed stop already in the second year or at the end thereof, when did all the measures Joseph is described as taking in verses 14-22 take place?
ד"ה ויבואו אליו בשנה השנית: אבל על דרך הפשט, ליקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך ייתכן שייתום הכסף והמקנה בשנה אחת, אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים, כי כן הדבר במנהגו של עולם. ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים, לא סיפר בהם הכתוב רק "וילקט יוסף את כל הכסף" וגו', ואחרי שתם הכסף סיפר שבאו אל יוסף, והיה זה בשנה הששית, ונתן להם במקניהם לחם, רק ניהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה, ותיתם השנה ההיא אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם, והיא השנה הששית, ויבואו אליו בשנה השנית לה ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית. ואחר שתהיה הארץ לפרעה, יתן להם זרע שלא תישם האדמה, כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב, ויהיה להם זרע וקציר. וזה טעם "ויכלכל יוסף לחם לפי הטף", שנתן להם בשנות הרעב כדי צורכם לחם, כי לפי הטף ירמוז כן.
ד"ה בשנה השנית: והשנית מזמן שתם הכסף, והיא היתה השנה השביעית לשני הרעב.
בשנה השנית, the second year after the money had run out. This was the seventh year of the famine.
מהי מחלוקת המפרשים בעניין זה? מה הן מעלותיה וקשייה של כל אחת משתי הדעות?
ד. "ולחם אין..."
"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ"
And there was no bread in all the land; for the famine was very sore, so that the land of Egypt and the land of Canaan languished by reason of the famine.
לא נאפה לחם הרגיל, כי אם בתערובת סובין ומורסן, וזה לא מקרי לחם כדתנן במסכת חלה ג' משנה ו' לעניין חיוב חלה.
הסבר מה מצריכו לומר כן.
ה. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה ולחם אין בכל הארץ: חוזר לעניין הראשון, לתחילת שני הרעב.
ולחם אין בכל הארץ AND THERE WAS NO BREAD IN ALL THE LAND — Scripture reverts now to the original subject, viz, to the account of the beginning of the years of famine.
א. מה קשה לו?
ב. מה הצריכו לפרש כך?
ד"ה כי אם תם הכסף: כי אשר תם הכסף והמקנה, ובא הכל אל יד אדוני.
כי 'אם תם הכסף וגו is the same as כי אשר תם הכסף and the meaning is: but (כי) it is a fact that (אשר) the money and the herds of cattle are exhausted, and everything has now come into my lord's hands.
**
מה ראה רש"י להוסיף את המלים "ובא הכל אל יד אדוני", מה תיקן בזה?
ד"ה ותן זרע: לזרוע האדמה ואף על פי שאמר יוסף: "ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר", מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב. וכן שנינו בתוספתא דסוטה.
ותן זרע GIVE US SEED — to sow in the ground. Although Joseph had said (Genesis 45:6) “And there are yet five years when there will be no plowing and sowing”, as soon as Jacob came to Egypt a blessing came with his arrival: they began to sow and the famine came to an end. Thus do we read in the Tosefta of Sotah (Tosefta Sotah 10:3).
**
לדברי התוספתא המובאים ברש"י מקשה בעל דברי דוד:
הרי הוזכר בפירוש שיהיו שבע שני רעב, ואם כן יאמרו: יוסף בדאי הוא.
נסה ליישב קושייתו!
ד"ה לא תישם: לא תהא שממה, לא תבור לשון שדה בור שאינו חרוש.
לא תשם means it shall not be desolate. The Targum renders it by לא תבור shall not be uncultivated, which has the same meaning as (Mishnah Peah 2:1) שדה בור an uncultivated field — one which is not ploughed.
*
א. מה קשה לו?
ד"ה וקוץ ודרדר תצמיח לך: הארץ כשזרען מיני זרעים, תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות, והן נאכלים על ידי תיקון.
וקוץ ודרדר תצמיח לך THORNS ALSO AND THISTLES SHALL IT BRING FORTH TO THEE— תצמיח has for subject the earth; when you sow it with various kinds of grain, it shall bring forth thorns and thistles — artichokes and cardoon — which are fit for food only after special preparation (Genesis Rabbah 20:10).
**
ב. מה הדמיון בין שני המקומות?
ד"ה ותהי הארץ לפרעה: קנויה לו.
ותהי הארץ לפרעה SO THE LAND BECAME PHARAOH’S — possessed by him.
מה תיקן בדבריו?
6) פסוק כ"ד
ד"ה לזרע השדה: שבכל שנה.
**
** הרא"ם, מקשה:
פירש: לא בשנה הראשונה לבדה. אבל לא ידעתי למה לא פירש זה גבי "והיה בתבואות" שבכל שנה, שאז היה שב לכל הכתוב שאחריו: "לזרע השדה" "ולאכלכם" "ולאשר בבתיכם" "ולאכול לטפכם".
נסה ליישב קושייתו!
ד"ה נמצא חן: לעשות לנו זאת כמו שאמרת.
נמצא חן LET US FIND FAVOUR — [IN THE EYES OF MY LORD] in that you should do for us as you have said.
ד"ה וישב ישראל בארץ מצרים: והיכן? בארץ גושן שהיא מארץ מצרים.
וישב ישראל בארץ מצרים AND ISRAEL ABODE IN THE LAND OF EGYPT — and where in the land of Egypt? בארץ גשן IN THE LAND OF GOSHEN which is a part of the land Egypt.