השווה גיליון מטות-מסעי תש"ב, שעסק אף הוא בפרק זה!
| א. החזרה על מילת "ויאמרו" |
"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל... עֲטָרוֹת וְדִיבֹן... הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה'... אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה"
the children of Gad and the children of Reuben came and spoke unto Moses, and to Eleazar the priest, and unto the princes of the congregation, saying:
"וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ"
And they said: ‘If we have found favour in thy sight, let this land be given unto thy servants for a possession; bring us not over the Jordan.’
בעל אור החיים, שואל:
למה הוצרך לומר תיבת "ויאמרו" בשניה, שהרי הם עוד מדברים, ולא היה הפסק לדבריהם?
למה הוצרך לומר תיבת "ויאמרו" בשניה, שהרי הם עוד מדברים, ולא היה הפסק לדבריהם?
ויאמרו…יתן את הארץ הזאת, They said:…"may this land be given to us." The word ויאמרו is necessary here although nobody had interrupted the spokesmen of the tribes of Gad and Reuven as yet. The Torah wanted to show by interposing this word that only now did these spokesmen address themselves to the real reason why they wanted just these lands. They did not say to Moses: תתן, "give," but יותן, "may it be given." The reason they formulated the request thus was because they were aware that it was not within Moses' authority alone to grant their wish, as we have already explained. They may have given Moses the option to allocate the land to them single-handedly seeing he was the king, or after consulting with Eleazar and the princes.
בטרם ענותך לשאלה זו השוה למקומנו את שני המקומות האלה:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם... מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר"
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם... מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר"
פסוק ג':
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי"
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי"
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ"
And Laban said unto him: ‘If now I have found favour in thine eyes—I have observed the signs, and the LORD hath blessed me for thy sake.’
"וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה"
And he said: ‘Appoint me thy wages, and I will give it.’
| ב. מבנה השיחה בין משה לשבטים |
שים לב: השיחה בין שני השבטים ובין משה מתחלקת לחלקים אלה:
א) ב'-ה'
ב) ו'-ט"ו
ג) ט"ז-י"ט
ד) כ'-כ"ד
ה) כ"ה-כ"ז
ו) כ"ח-ל'
ז) ל"א-ל"ב
כדי שתבהיר לך את התקדמות השיחה, תן כותרות לקטעים הנ"ל, לפי תוכנם.
לכאורה נראה שיש כאן חזרות מיותרות על אותם הדברים. לכן הסבר:
1. למה חוזר משה בדבריו בקטע ד' על דבריהם שבקטע ג'? מה ההבדל העקרוני בין דבריו לדבריהם?
2. למה חוזרים בני גד ובני ראובן בקטע ה' על דבריהם שבקטע ג' - מה חידשו בדבריהם האחרונים?
**
3. למה חוזרים בני גד ובני ראובן בקטע ז' שוב על דבריהם שאמרו כבר בקטע ג' ובקטע ה'?
| ג. "הארץ אשר הכה ה'" |
"עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה"
’Ataroth, and Dibon, and Jazer, and Nimrah, and Heshbon, and Elealeh, and Sebam, and Nebo, and Beon,
למה הוצרכו – אחר שפירטו שמות המקומות – לכללם "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל", וכי היו לפניהם ארצות אחרות ששמם כשמם עד שהוצרכו לסמן את אלה ולומר "אשר הכה ה' לפני...", ומי לא ידע שהוא הכם?
עטרות ודיבון, "Attarot and Divon, etc." Why did they have to spell out all the names of the cities they claimed for themselves as an inheritance? Why did they not simply say: "the land which G'd smote, etc.?" Or, they could have detailed districts as described in 32,1 i.e. ארץ יעזר ואת ארץ גלעד? Furthermore, What need was there for them to say הארץ אשר הכה השם? Were there then any other lands which G'd had smitten? Who would not have known which lands the tribes of Reuven and Gad referred to?
בעל עקדת יצחק, מתרץ ייתור זה בעזרת הגמרא בבא מציעא ב' ע"ב:
הוה אמינא מציאה היא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר: חבראי לאו מידי חסר בה – איזל ואיתפיס ואתפליג. (רש"י: אינו מפסיד כלום, בחינם באה לו, בלא טורח.)
הוה אמינא מציאה היא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר: חבראי לאו מידי חסר בה – איזל ואיתפיס ואתפליג. (רש"י: אינו מפסיד כלום, בחינם באה לו, בלא טורח.)
*
ענה לשאלה הנ"ל בעזרת דברי הגמרא!
| ד. האם צדק משה בחשדו? |
האם משה רבנו - בהוכיחו את בני גד ובני ראובן תוכחה קשה - צדק בחשדו בהם ובכוונותיהם, או טעה בכוונת דבריהם וחשד בכשרים? נמק את תשובתך והבא ראיה לדעתך מלשון הכתובים בפרקנו!