פרשת נשא תש"ז - גזל הגר
א. דיון חומש - במודה מעצמו
רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ז' הלכה א':
כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר, הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספות חומש, וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזלות.
הלכה ח':
אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים, והוא עומד בכפירתו, משלם הקרן בלבד על פי עדים, ואינו משלם החומש...
ד"ה ימעל מעל: הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ויקרא ה') "ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו" וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד שכתוב "והתוודו", לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים, עד שיודה בדבר, והשני על גזל הגר, שהוא ניתן לכהנים.
למעל מעל בה׳ [WHEN A MAN OR WOMAN SHALL DO ANY OF THE SINS AGAINST MAN,] TO ACT DECEITFULLY AGAINST THE LORD — Here, you see, Scripture writes down again the section dealing with a person who robs by violence from another, and swears falsely regarding it, — it is the same section that has already been stated in the Sedrah ויקרא (Lev 5:21), “[If a soul sin], and commits a trespass against the Lord, and deny unto his neighbour etc.” The reason why it is repeated here is because of two new points which are contained in it. The one is that it (Scripture) writes here, “and if they confess” which teaches that one is not liable to payment of the fifth (in addition to the capital; cf. Leviticus 5:24), nor to bring a guilt offering (cf. Leviticus 5:25) if he is convicted by the evidence of witnesses, but only when he himself confesses the matter (his guilt). The second new point is about something stolen from a proselyte (cf. Rashi on v. 8) — that it has to be handed over to the priests (cf. Sifrei Bamidbar 2).
1. מצא סמך בפרשתנו לנאמר בהלכה ח'.
2. מהו הטעם לדין חיוב החומש והקרבן רק למי שמודה מעצמו, ומדוע יהא פטור מחומש וקרבן, אם נודע הדבר מפי עדים, ולא על פי הודאתו?
*
3. מה טעם השתמש הכתוב בלשון התפעל "והתוודו" ולא בלשון הפעיל "ויודו"?
ב. החידוש בפרשתנו - גזל הגר
השוה את פרשתנו לפרשת אשם גזלות ויקרא ה' כ'-כ"ו.
ספרי י"ג:
"וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם" – למה נאמרה פרשה זאת? לפי שהוא אומר (ויקרא ה'): "נפש כי תחטא... וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל... והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה... ושילם אותו בראשו וחמשתיו..."; אבל בגוזל הגר לא שמענו. תלמוד לומר: "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו בכל חטאות האדם..." בא הכתוב ללמד על גוזל הגר ונשבע לו ומת שישלם קרן וחומש לכהנים (אם מת הגר ולא הניח יורשים) ואשם למזבח. זו מידה בתורה: כל פרשה שנאמרה במקום אחד, וחסר בה דבר אחד, וחזר ושנאה במקום אחר, לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד.
ד"ה למעול מעל בה': הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ויקרא ה') "ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו" וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד שכתוב "והתוודו", לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים, עד שיודה בדבר, והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים.
למעל מעל בה׳ [WHEN A MAN OR WOMAN SHALL DO ANY OF THE SINS AGAINST MAN,] TO ACT DECEITFULLY AGAINST THE LORD — Here, you see, Scripture writes down again the section dealing with a person who robs by violence from another, and swears falsely regarding it, — it is the same section that has already been stated in the Sedrah ויקרא (Lev 5:21), “[If a soul sin], and commits a trespass against the Lord, and deny unto his neighbour etc.” The reason why it is repeated here is because of two new points which are contained in it. The one is that it (Scripture) writes here, “and if they confess” which teaches that one is not liable to payment of the fifth (in addition to the capital; cf. Leviticus 5:24), nor to bring a guilt offering (cf. Leviticus 5:25) if he is convicted by the evidence of witnesses, but only when he himself confesses the matter (his guilt). The second new point is about something stolen from a proselyte (cf. Rashi on v. 8) — that it has to be handed over to the priests (cf. Sifrei Bamidbar 2).
1. מניין שבפרשתנו מדובר בגוזל את הגר דווקא?
**
2. נסה למצוא טעם למה נאמרה פרשת גזל הגר דווקא כאן.
ג. "חטאת האדם"
"כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם"
Speak unto the children of Israel: When a man or woman shall commit any sin that men commit, to commit a trespass against the LORD, and that soul be guilty;
ד"ה חטאות האדם: הכתובים בפרשת אשם גזלות בסוף פרשת ויקרא "וכיחש וגו' בעמיתו בפיקדון" וגו'. ובשביל גזל הגר שאין לו גואל נשנית כאן.
חטאת האדם, This is also because of גזל הגר, robbery from a convert who left no children after death and to whom no restitution can be made, nor to any of his non existent heirs. This is the reason why this has been repeated here.
ד"ה חטאות האדם: כמו "אשר יעשה האדם מכל חטאות לחטוא בהנה", מכל מה שיחטא איש באיש וכיחש בעמיתו...
חטא שבין אדם לחברו, וכולל בזה כל הנזכר סוף פרשת ויקרא "וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד... או מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על שקר...".
העמק דבר:
מחטאות שאדם עלול לחטוא בהם, היינו כיחש בדבר שבממון, וכדאיתא בבבא בתרא קס"ה אמר רב יהודה אמר רב: "רוב בגזל; ומיעוט בעריות; והכל... באבק לשון הרע".
רמבמ"ן:
ווען איין מאן... זיך אויף אירגענד איינע ווייזע אן איהרעם נעבען מענשען פערזינדיגט
הירש:
Ven allen Vergehungen des Menschen
בובר:
Von allen Versuendungen am Menschen
1. במה נחלקו המפרשים והמתרגמים? חלק את כולם לשתי קבוצות.
2. הבא נימוקים לכל אחת משתי הדעות!
*
3. לשם מה הביא בעל העמק דבר את דברי הגמרא, ומה רצה לתרץ על ידם?
ד. "לאשר אשם לו"
"וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ"
then they shall confess their sin which they have done; and he shall make restitution for his guilt in full, and add unto it the fifth part thereof, and give it unto him in respect of whom he hath been guilty.
ד"ה לאשר אשם לו: (כתובות י"ט) למי שנתחייב לו.
לאשר אשם לו [AND HE SHALL RESTORE THE PRINCIPAL … AND GIVE UNTO HIM] TO WHOM HE IS GUILTY — i.e. unto him to whom he (the claimant) owes money (Ketubot 19a).
נחלקו מפרשי רש"י בפירוש כוונת דבריו. ואלו דעות שניים מהם:
הרא"ם, (ר' אליהו מזרחי):
פירוש: אם היה אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן, וראובן חייב לו לשמעון, לא יתנהו לראובן, אלא למי שנתחייב לו ראובן, דהינו לשמעון, דהכי משמע מלישנא דרש"י, "למי שנתחייב לו". דאי סלקא דעתך לראובן, האי "למי שנתחייב לו"? למי שגזלו ממנו מבעי ליה! ותניא (כתובות י"ט): מניין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו, שמוציאין מזה ונותנין לזה?
גור אריה:
פירוש כי אין "ונתן לאשר אשם לו" כמו "ואשמה הנפש ההיא" שפירושו שחטאה הנפש, ויהיה "לאשר אשם לו" – למי שחטא לו, והוא הקדוש ברוך הוא; ואם כן יהיה החומש של הקדוש ברוך הוא. וזה לא ייתכן, דהא כתיב "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן" ומשמע דוקא אם אין לו גואל להשיב אליו, ואם יש לו גואל – יתן לו או ליורשו. לפיכך לאשר "אשם לו" על כורחך מלשון "חיוב" כלומר "למי שנתחייב לו"! והרא"ם פירש בו ענין זה.
**
1. כיצד מפרש כל אחד מהנ"ל את דברי רש"י, ומה ההבדל ביניהם?
2. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
**
3. מה בין הוראת מילת "ואשמה" בפסוק ו' ומילת "אשם" שבפסוק ז', לפי הרא"ם ולפי הגור אריה?