פרשת ראה תשי"ב - שלושת הרגלים
א. שאלות כלליות
**
1. ספרי קס"ח, פסוק א':
"שמור את חודש האביב": בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כהנים (ויקרא כ"ג) – מפני סדרן; בחומש הפקודים (במדבר כ"ח-כ"ט) – מפני קרבן; במשנה תורה (דברים ט"ז) – מפני הציבור.
המלבי"ם, פירש דברי הספרי האלה:
בתורת כהנים סידר פרשת המועדות בפעם הראשונה; ובפרשת פינחס לימד הקרבנות שיביאו בכל חג; ובמשנה תורה שנה הכל לכל ישראל שהתאספו אז לקבל פרטי ההלכות שלא נאמרו עדיין, וזהו שכתב "מפני הציבור".
ר' דוד הופמן, בפרושו לויקרא (Leviticus II S. 118) מגיה בדברי הספרי הנ"ל, ולדעתו צריך לומר במקום "מפני הציבור" – "מפני העיבור". וכן מצא גירסה זו של "מפני העיבור" במדרש הגדול.
להבנת הגהה זו עיין רש"י , פסוק א':
ד"ה שמור את חודש האביב: מקודם בואו שמור שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר ואם לאו עַבֵּר את השנה.
שמור את חדש האביב WATCH THE MONTH OF ABIB — This means: Before it comes watch whether it will be capable of producing ripe ears (אביב), so that one may offer the Omer meal-offering during it, and if not (i.e. if you observe that the ears will not be ripe by the 16th of Nisan), then intercalate the year (i.e. add a month to the winter-period, so that the month Abib falls later than it otherwise would, by which time the ears will be ripened) (cf. Sanhedrin 11b and Note 4 on p. 191 of Leviticus in the Silbermann edition of the Pentateuch).
מצא פסוקים בפרקנו שמתוכם נובעת המצוה לעבר שנים (ושעל פיהם יש להבין את הגהתו של ר' דוד הופמן).
2. השוה את פרקנו לויקרא כ"ג. מהו הקו הבולט בדיני המועדים כאן בהבדל מפרשת המועדים שב"אמור"?
3. למה לא נזכרו אף ראש השנה ויום הכפורים בפרשתנו כשם שנזכרו בפרשת אמור?
ב. שמחה בחג הפסח
"וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ..."
And thou shalt rejoice before the LORD thy God, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite that is within they gates, and the stranger, and the fatherless, and the widow, that are in the midst of thee, in the place which the LORD thy God shall choose to cause His name to dwell there.
"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ..."
And thou shalt rejoice in thy feast, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite, and the stranger, and the fatherless, and the widow, that are within thy gates.
"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"
Seven days shalt thou keep a feast unto the LORD thy God in the place which the LORD shall choose; because the LORD thy God shall bless thee in all thine increase, and in all the work of thy hands, and thou shalt be altogether joyful.
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה'"
And ye shall take you on the first day the fruit of goodly trees, branches of palm-trees, and boughs of thick trees, and willows of the brook, and ye shall rejoice before the LORD your God seven days.
... אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת – למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה, אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם "שמחה". דבר אחר: בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא שבעת ימי החג אנו קוראין בהם את ההלל אבל בפסח אין אנו קוראין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה? משום (משלי כ"ד י"ז) "בנפול אויבך אל תשמח!"
**
1. התוכל למצוא על פי פרקנו תשובה נוספת להעדר מצוות "ושמחת" בפסח?
2. הידועים לך עוד מדרשים שבהם ניתן ביטוי לרעיון של ה"דבר אחר" כאן?
ג. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה והלוי והגר והיתום והאלמנה: ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך - בנך ובתך ועבדך ואמתך. אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך.
לוי גר יתום ואלמנה THE LEVITE THE STRANGER, THE FATHERLESS, THE WIDOW — these four are Mine, corresponding to four that are yours, viz., בנך ובתך ועבדך ואמתך THY SON, THY DAUGHTER, THY MAN-SERVANT AND THY MAID-SERVANT; if you gladden Mine, I will gladden yours (Midrash Tanchuma, Re'eh 18).
א. הסבר את הרעיון הכלול בדברי רש"י אלה.
ב. מקובלנו: אין רש"י מביא דרשת חז"ל לפסוק, אלא אם כן מצא קושי בפסוק האומר דרשני. מה קושי מצא בפסוקנו?
ד"ה וזכרת כי עבד היית: על מנת כן פדיתיך שתשמור ותעשה את החוקים האלה.
וזכרת כי עבד היית וגו׳ AND THOU SHALT REMEMBER THAT THOU WAST A SERVANT [IN EGYPT] — Only on this condition did I deliver you from Egypt: that you keep and do these statutes.
השוה דבריו אלה לדברי ראב"ע לפסוקנו, והסבר מה ההבדל ביניהם ואיזה פירוש מתקבל יותר על דעתך.
ד. "והיית אך שמח"
"כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"
Seven days shalt thou keep a feast unto the LORD thy God in the place which the LORD shall choose; because the LORD thy God shall bless thee in all thine increase, and in all the work of thy hands, and thou shalt be altogether joyful.
ד"ה תחג: ...והטעם תעשה זה בעבור שברך אותך ה', והוסיף: "בכל תבואתך", לבאר על ברכת התבואה שהוציאה הארץ.
you [singular] shall celebrate i.e., you shall perform the sacrifice. This either denotes the community collectively, or it refers to the individual, who may offer burnt-offerings and peace-offerings. The word He blesses you [singular] provides evidence for the latter interpretation, as if to say: You shall do this, because God has blessed you. Scripture adds all your crops , to specify that the blessing refers to the crops that the land has produced,
ראב"ע, פסוק ט"ו:
ד"ה מעשה ידיך: בסחורה ואומנות.
ד"ה וטעם אך: כי לא תהיה כי אם כן.
only i.e., you may not experience any other feelings.
ספר מלאכת מחשבת לרבנו
משה חפץ
, (מחכמי איטליה במאה ה-16):
ראב"ע, פסוק ט"ו:
"שבעת ימים תחג לה' אלוהיך במקום אשר יבחר, כי יברכך...": הן אמת שהבטלה מביאה לידי שעמום והיא פרצה קוראה החטאים והעוונות, והטובה, כאשר הושפעה לאדם, תסבב הבטלה (דברים ל"ב) "וישמן ישורון ויבעט", ואיך אם כן ציונו ה' לשמוח ולחוג בשביתת מלאכה - ולשמחה מה זאת עושה, אלא להעביר האדם מדעת קונו? והדבר כך הוא, שלא ניתנו ימים טובים לישראל אלא לעשות בתורה ואין מתעסקין בה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות לב ורוח נכאה. אבל שמחה של מצוה אינה לשמוח יותר מדי – צחוק וקלות ראש – וצריך להביאה למידת שמחה מועטת הנכונה בלב שמח ואל המידה המוצעת האמורה בדבריהם ז"ל: "אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה"; אשר על כן הותרו המלאכות בחולו של מועד, להרחיק מעלינו הבטלה המביאה לידי חטא, ואם היה לנו לשמוח וגם להבטל לגמרי (כל שבעת ימים) חוששני מחטאת, אולם לשמוח ולעשות מלאכה או ללמוד משפטי ה' והתורה והמצוה – זוהי שמחה רצויה, אין בה פשע. על כן אמר: "כי יברכך ה' אלוקיך... ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח", כלומר כשתעשה מעשה ידיך ולא תשב בטל, אז תהיה "אך שמח", ירצה לומר: בשמחה אמיתית וכוונתך רצויה.
"כי יברכך ה'... והיית אך שמח" הוא טעם על מצוות התורה לחוג ולשמוח במקום אשר יבחר ה', באשר שאז זמן אסיפה בשפע ברכה ("באספך מגרנך ומיקבך") ומטבע האדם להיות שמחתן יוצאת בהוללות – ואחריתה – תוגה, כדרך שמחה של הוללות, על כן ציוה ה' לבוא ולשמוח "במקום אשר יבחר ה'" ושם יהיה נזהר על פי מורא מקדש. וזהו דבר הכתוב "כי יברכך ה' בכל תבואתך... והיית אך שמח" בלי שום תערובת מצוה ומורא ה', ומי יודע מה שיהיה יוצא מזה, על כן אני מצוה שתחוג לה' במקום אשר יבחר ה'.
1. מה קשה למפרשים בפסוק ט"ו?
*
2. כיצד מפרשים הנ"ל את מילת "אך", ומה באה למעט לדעת כל אחד מהם?
*
3. במה סוטה בעל מלאכת מחשבת מפשט הפסוק?
4. מהו ההבדל בין "ושמחת בחגיך" ובין "והיית אך שמח" לפי דעת בעל העמק דבר?
5. כיצד מנמק בעל מלאכת מחשבת את היתר עשיית מלאכות מסוימות בחולו של מועד? התוכל לתת טעם אחר לדבר?
6. נגד איזו תופעה רגילה בעמים עובדי אדמה נלחמת התורה ע"י המצוות הקשורות בחג השבועות ובחג הסוכות (בייחוד מצוות העליה לרגל)?