| א. "כי יהיה ריב" |
"כִּי יִהְיֶה רִיב"
If there be a controversy between men, and they come unto judgment, and the judges judge them, by justifying the righteous, and condemning the wicked,
קושיית המפרשים על חז"ל שפירשו שהפרשה נאמרה במי שעבר על לא תעשה שבתורה שרובם מאכלות אסורות ועריות וכדומה, איך יכונה בשם "ריב בין אנשים"?
ד"ה כי יהיה ריב בין אנשים: על דרך קבלת רבותינו (מכות י"ג ב') שהמלקות הוא בחייבי הלאוין, מה עניין לו בריב אשר בין שני האנשים, האוכל נבלה בביתו לוקה, וכן הזורע שדהו או כרמו כלאיים, והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו, וכל שאר הלאוין. ועוד מה טעם "והצדיקו את הצדיק"? לפיכך דרשוהו בעדים זוממין (שם ב' ב'). יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים וניגשו אל המשפט ושפטום על פי שני עדים כאשר נצטוו, ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון, והיה אם בן הכות הרשע - שלא נוכל לקיים בו "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר, או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין, ילקה ארבעים. וייתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו, כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה, או שקילל חבירו בשם, או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש, וכיוצא בהם, ודיבר הכתוב בהווה, כי בעל הריב יגישנו לבית דין, ועל ידו ילקה.
לשם הבנה מדויקת של דבריו חלקם לארבע פסקאות, וסמן סוף כל פסקה!
**
1. מהי הדרך הראשונה והשנייה שמביא הרמב"ן ליישוב הקושיה הנ"ל?
**
2. מה מובן המילים "והצדיקו את הצדיק", לפי פירושו הראשון, ומה יש לפיו להשלים בפסוקנו לפני מילים אלה?
**
3. מי הם האנשים אשר להם הריב, לפי פירושו הראשון, ומי הם לפי פירושו השני?
**
4. מה הקושי שבא הרמב"ן לתרץ בדבריו האחרונים "ודיבר הכתוב בהווה"?
| ב. שיעור המכות |
ספר החינוך, מצוה תקצ"ה:
מצוות לא תעשה שנמנע הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות. וביאור זה העניין כך הוא: שכל המחויב מלקות, תכלית מה שילקה מ' הכאות חסר אחת, כמו שבא בקבלה, ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה, שתהיה כפי יכולת המוכה ושנותיו ומזגו וצורת גופו, ואם יוכל לסבול הכאת גבול העונש (=העונש המכסימלי) – יוכה; ואם לא יוכל לסובלו כולו, יוכה כפי יכולתו.
מצוות לא תעשה שנמנע הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות. וביאור זה העניין כך הוא: שכל המחויב מלקות, תכלית מה שילקה מ' הכאות חסר אחת, כמו שבא בקבלה, ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה, שתהיה כפי יכולת המוכה ושנותיו ומזגו וצורת גופו, ואם יוכל לסבול הכאת גבול העונש (=העונש המכסימלי) – יוכה; ואם לא יוכל לסובלו כולו, יוכה כפי יכולתו.
היכן נרמז עניין שיעור המכות כפי יכולתו בלשון הכתוב?
| ג. "ארבעים יכנו" |
"אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ"
Forty stripes he may give him, he shall not exceed; lest, if he should exceed, and beat him above these with many stripes, then thy brother should be dishonoured before thine eyes.
כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר "במספר ארבעים" – מניין שהוא סמוך לארבעים. (רש"י, שם: ...מדלא כתיב "יכנו ארבעים במספר" אלא "במספר ארבעים יכנו" שמעינן, דהרי קאמר: מניין הסוכם ארבעים, חשבון המשלים סכום ארבעים שגורם לקרות אחריו ארבעים, והיינו שלושים ותשעה.)
MISHNA: With how many lashes does one flog a person sentenced to receive lashes? One flogs him with forty lashes less one, as it is stated: “And he shall strike him before him, in accordance with his wickedness, by number. Forty he shall strike him, he shall not add” (Deuteronomy 25:2–3). The mishna joins the end of the first verse and the beginning of the second, forming the phrase: “By number, forty,” which is interpreted as: A sum adjacent to forty. Rabbi Yehuda says: He is flogged with a full forty lashes. And where is he flogged the extra lash? As the mishna proceeds to explain, the thirty-nine lashes are divided into three and administered in three places on the body of the person being flogged; according to Rabbi Yehuda there is one lash that remains. That lash is administered between his shoulders.
ד"ה במספר: ואינו נקוד במספר, למד שהוא דבוק, לומר במספר ארבעים ולא ארבעים שלמים, אלא מניין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, והן ארבעים חסר אחת.
בְּמספר BY A NUMBER — but it (the word) is not punctuated בַּמספר by the number; this shows that it is connected with the following word, to read בְּמִסְפַּר ארבעים [“he shall smite him”] … by the number of forty, (i.e. by the number leading to forty), not, however, a full forty, but a number that leads up to the full total of forty, i.e., forty less one (Makkot 22a).
התוכל להתאים מדרש חז"ל זה עם לשון הכתוב בעזרת הפסוקים הבאים:
"וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים"
And the sons of Joseph, who were born to him in Egypt, were two souls; all the souls of the house of Jacob, that came into Egypt, were threescore and ten.
"וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא"
And he went to his father’s house at ῾Ofra, and slew his brothers, the sons of Yerubba῾al, seventy persons, upon one stone: yet Yotam the youngest son of Yerubba῾al was left; for he hid him-self.
ד"ה וייוותר יותם: נותר מהשבעים וע' חסר אחד הרג, ואף על פי שאמר "שבעים איש", מנהג הלשון הוא במקומות שלא יפחות חשבון הכולל בעבור אחד, כמו "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים", "ארבעים יכנו".
מה הכלל הלשוני שאפשר ללמוד ממקומנו ומשני המקומות הנ"ל?
מה הקושי במדרש חז"ל הנ"ל, המתבאר על פי רשב"ם בראשית ל"ו י"ב?
ד"ה ותמנע: ראיתי בשוחר טוב ותמנע מחובר גם לפסוק העליון, שכן בדברי הימים "צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק: (דברי הימים א' א' ל"ו). ואחר כך הוא אומר בבני שעיר "ואחות לוטן תמנע" (שם ל"ט). דוגמת "אחות נביות" (לעיל כ"ח ט'), "אחות אהרן" (שמות ט"ו כ') כמו שפירשתי. ותמנע הייתה פילגש. הראשון זכר מבני אליפז והשני נקבה. "ואחות לוטן תמנע" (פסוק כ"ב). וכמוהו ביהושע "ועתה חלק את הארץ בנחלת לתשעת השבטים וחצי שבט המנשה. עמו הראובי והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה" (יהושע י"ג ז'-ח'). על כורחך פסוק שני חסר ממנו כי היה לו לומר וחצי שבט המנשה כבר לקחו נחלתם. לפיכך יש לך לומר כי פסוק זה עונה על סוף הפסוק שכתוב בו "וחצי שבט המנשה". אף על פי שמדברים הפסוקים בשני חצאי שבט המנשה: לאחד מהם חילק משה, ולשני חילק יהושע. ואני שמואל מצאתי פסוק שלישי בדברי הימים דוגמתן במשפחות בני יהונתן בן שאול. "ובני מיכה פיתון ומלך ותארע ואחז. ואחז הוליד את את יהודעה ויהודעה הוליד את עלמת" וגו' (דברי הימים א' ח' ל"ה-ל"ו) ואותה פרשה נשנית וכפולה בתוך דף אחד. תחילת הפרשה אשר נשנית "ובגבעון ישב", וסוף הפרשה "אלה בני אצל". וכתיב "ובני מיכה פיתון ומלך ותארע. ואחז הוליד" וגו' (שם ט' מ"א-מ"ב) בעל כורחך חיסר "ואחז" מפסוק זה שהיה לו לכתוב "ותארע ואחז, ואחז הוליד", אלא שתיבת "ואחז הוליד" עונה על פסוק שלמעלה כאילו כתוב "ובני מיכה פיתון ומלך ותארע ואחז. ואחז הוליד" וגו,' שכך כתוב בפרשה ראשונה.
ותמנע היתה פילגש, I have found in a Midrash on Psalms (שוחר טוב) that the prefix ו before the word תמנע suggests that this word may be read as part of what follows or as part of what preceded it. In fact, in Chronicles I 1,36 בני אליפז, תימן ואומר צפי וגעתם קנז ותמנע ועמלק it is understood as belonging to verse 11 in our chapter.
**
3. מה המשותף לפסוקנו עם הפסוקים המובאים ברשב"ם: בראשית ל"ו י"ב; יהושע י"ג ז'-ח'; דברי הימים א' ט' מ"א-מ"ב?
4. למה לא נמצא בלשון חכמים "שלושים ותשע" אלא נאמר "ארבעים חסר אחת"?
| ד. "ארבעים יכנו" |
רמב"ם, הלכות סנהדרין י"ז א':
... וזהו שנאמר "ארבעים", שאין מוסיפין על הארבעים, אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש... לפיכך אמרו חז"ל, שאפילו הבריא ביותר מכין אותו ל"ט, שאם יוסיף לו אחד, נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.
... וזהו שנאמר "ארבעים", שאין מוסיפין על הארבעים, אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש... לפיכך אמרו חז"ל, שאפילו הבריא ביותר מכין אותו ל"ט, שאם יוסיף לו אחד, נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.
ד"ה ארבעים יכנו: הנה צריך ביאור לשון המקרא לפי פשוטו, באופן שיסכים עם המקובל (=עם המסורת). ונראה לי, שאין המובן במילת "יכנו" כמו "אשר יכה איש את רעהו", כי אם הוא לשון חסרון וגרעון המורגל בדברי חז"ל "מנכה לו מן הדמים"... ושם ארבעים הוא כאן מספר סידורי (דען פיער-ציגסטען), כמו "ויהי בארבעים שנה" (דברים א'), "היו נכונים לשלושת ימים", פירושו – ליום השלישי, וכן "ושלוש עשרה שנה מרדו" (בראשית י"ד) אין פירושו שלוש עשרה שנה נמשכה המרידה, אלא בשנת השלוש עשרה, וכן כאן: ההכאה האחרונה היא המכה הארבעים ייגרע ויחסר ממנו, שלא יהא נלקה כי אם שלושים ותשע.
...ויש עוד ליישב המקרא עם דברי רבותינו ולפרש מילת יכנו הכאה ממש, והוא שבכמה מקומות מצאנו שמחובר ללשון "יוסף" העתיד במקום מקור עם למ"ד השימוש כמו: (הושע א') "לא אוסיף עוד ארחם" ופירושו לא אוסיף עוד לרחם, וכן (ישעיה נ"ב) "לא יוסיף יבוא בך ערל וטמא" שהוא לא יוסיף לבוא... וכן כאן "יכנו" כמו להכותו וטעמו ארבעים להכותו לא יוסיף (ער זאלל ניכט פארטפאהרן פערציד איהן צו שלא גען).
1. מה ההבדל העקרוני בין הרמב"ם לכתב והקבלה בהתאמת דברי חז"ל עם הכתוב ?
2. מהי חולשת פירושו הראשון של הכתב והקבלה?
3. התוכל להביא סעד מפירוש רש"י לתורה (במקום אחר) לפירושו זה?
*
4. מהי חולשת פירושו השני?
| ה. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה כי יהיה ריב: סופם להיות ניגשים אל המשפט. אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק? - הוי אומר זו מריבה.
כי יהיה ריב IF THERE BE A QUARREL [BETWEEN MEN] they will in the end have to approach the judges (because of a bodily injury inflicted by one on the other, since Scripture goes on to state, “and if the wicked man be worthy of lashes”, a punishment that can only follow, in the case of a quarrel, upon one of the parties receiving a blow). You must thus come to the conclusion that nothing good can come out of a quarrel. Just think: what was it that caused Lot to leave the righteous man (Abraham)? You must admit it was a mere quarrel (cf. Genesis 13:7—11; Sifrei Devarim 286:1).
מה הגורם הפנימי והחיצוני לדרש זה?
ד"ה לא יוסיף: מכאן אזהרה למכה את חברו.
לא יסיף HE SHALL NOT EXCEED — From here is derived the prohibition referring to one who strikes his fellow man (Sanhedrin 86b; cf. Ketubot 33a).
פרש את דבריו, והסבר איך למדם מפסוקנו.
ד"ה ונקלה אחיך: כל היום קוראו רשע, ומשלקה קראו אחיך.
היום הזה נהיית לעם THIS DAY YOU HAVE BECOME THE PEOPLE [OF THE LORD YOUR GOD] — On each day it should appear to you as though it were “today” that you have entered the covenant with him (Berachot 63b).
מה הרעיון הכלול בדבריו, והיכן מצאנוהו במקום אחר?