פרשת שמות תש"ה - דברי משה לפרעה ולה'
א. שאלת אברבנאל ותשובות לשאלתו
"וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ..."
And they said: ‘The God of the Hebrews hath met with us. Let us go, we pray thee, three days’journey into the wilderness, and sacrifice unto the LORD our God; lest He fall upon us with pestilence, or with the sword.’
והשווה:
וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה..."
And they shall hearken to thy voice. And thou shalt come, thou and the elders of Israel, unto the king of Egypt, and ye shall say unto him: The LORD, the God of the Hebrews, hath met with us. And now let us go, we pray thee, three days’journey into the wilderness, that we may sacrifice to the LORD our God.
אברבנאל, מקשה:
איך ציוה יתברך למשה רבנו שיאמר בשמו כזב ושקר? ויותר טוב שיאמר בביאור (= בפירוש): "שלח את העם מתחת סבלות מצרים!"
עקדת יצחק, (ר' יצחק עראמה):
זאת היתה עצה אלוקית עמוקה להראות לכל חוזק לבו וקשי עורפו של פרעה, אשר עליו יצדקו משפטי ה' יתברך ומכותיו הנאמנים, אשר ישלח בו ובעמו והוא: כאשר ציוה שלא יבקשו ממנו רק שירפה מהם כעשרה ימים ללכת שלושת ימים במדבר לזבח, ומסתמא יובן מדבריהם שאחר ישובו, ועם כל זה לא ישמע!...
אין ספק כי הבקשה הזאת היתה בעקבה, כי לא היתה דעתם לחזור, ומאחר שהוא היה מעכבם ומשתעבד בהם בלא שום דין, אין לתמוה אם ציוה ה' להתפתל עם העיקש. (ועיין תהלים י"ח כ"ז: "עם-נבר תתברר ועם-עיקש תתפתל" רש"י שם ד"ה עם עיקש: כנגד פרעה) .
1. מה הן תשובות עקדת יצחק ושד"ל לקושיית אברבנאל?
**
2. התוכל לענות תשובה אחרת לקושייה הנ"ל?
ב. שאלות לשון וסגנון
"וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ וַיֹּאמְרוּ אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב"
And afterward Moses and Aaron came, and said unto Pharaoh: ‘Thus saith the LORD, the God of Israel: Let My people go, that they may hold a feast unto Me in the wilderness.’
*
1. לפי דעת ר' שמשון רפאל הירש, השתמש משה בדברו עם פרעה במושגים וניבים המותאמים ללשון פרעה ולמהלך מחשבותיו האלילי. הוכח זאת מלשון הפסוקים!
*
2. מפרשים רבים משתוממים: מדוע קיוו משה ואהרן שבשינוי לשונם (מפסוק א' לפסוק ג') בדברם אל פרעה בשניה, יתקבלו דבריהם על פרעה יותר מאשר דבריהם הראשונים (פסוק א')? נסה לענות על תמיהתם ולהסביר את סיבת השינויים!
ג. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה ואחר באו: אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, ובסיני נפרע להם (כ"ד ב') "וניגש משה לבדו... והם לא ייגשו", החזירם לאחוריהם.
ואחר באו משה ואהרן AND AFTERWARDS MOSES AND AARON CAME — But the elders slipped away one by one from behind Moses and Aaron until every-one of them had slipped away before they arrived at the palace, because they were afraid to go there. At Sinai they were punished for this, for it is stated (Exodus 24:2) “And Moses alone shall draw near unto the Lord, but they, (the elders; cf. Exodus 24:1) shall not draw near” — He bid them stay behind. (Exodus Rabbah 5:14)
השווה לדבריו פסוק י"ד:
ד"ה ויוכו שוטרי בני ישראל: השוטרים ישראלים היו, וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר י"א ט"ז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת", מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו.
ויכו שטרי בני ישראל AND THE BAILIFFS OF THE CHILDREN OF ISRAEL … WERE SMITTEN — These bailiffs were Israelites and they spared their fellow-Israelites, not urging them on to their work. When they handed over the bricks to the taskmasters who were Egyptians and something was deficient in the total they used to beat them because they had not urged on the Israelitish workmen. On this account these bailiffs were privileged to become members of the Sanhedrin later on, and there was taken some of the prophetical spirit that was upon Moses and it was placed upon them, as it is said, (Numbers 11:16) “Gather unto me seventy men of the elders of Israel [whom thou knowest]” — of those about whom thou knowest the kindly acts which they did in Egypt, “for they are the real elders of the people having been their bailiffs” (Exodus Rabbah 5:20).
ד"ה וישב ביום ההוא עשו לדרכו: עשו לבדו, וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד. והיכן פרע להם הקדוש ברוך הוא? בימי דוד, שנאמר (שמואל א' ל' י"ז) "כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים".
וישב ביום ההוא עשו לדרכו SO ESAU RETURNED THAT DAY ON HIS WAY — Esau alone returned, but the four hundred men who had accompanied him slipped away from him one by one. When did the Holy One, blessed be He, reward them for this? In the days of David, as it is said (1 Samuel 30:17) (in reference to an attack which he made upon the Amalekites, descendants of Esau) “[and there escaped not a man of them] save four hundred young men who rode upon camels” (Genesis Rabbah 78:15).
מה הרעיון המשותף בשלושת המקומות?
ד"ה פן יפגענו: פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות.
פן יפגענו LEST HE LIGHT ON US — They should have said, “Lest He light on thee (Pharaoh) [with pestilence] etc.” — but they showed respect to royalty (the king) by thus expressing themselves. This term פגיעה “lighting on”, “meeting” denotes meeting with death (Exodus Rabbah 5:15).
מה אילצו לפרש כך ולא כמשמעו?
(ועיין ספורנו:
ד"ה פן יפגענו בדבר: אותנו ואותך).
ד"ה הן רבים עתה עם הארץ: שהעבודה מוטלת עליהם, ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה.
הן רבים עתה עם הארץ BEHOLD THE PEOPLE OF THE LAND NOW ARE MANY upon whom lies the duty of working, and you make them rest from their burdens — this is a great loss to us, since so many will refrain from work.
מה קשה לו?
ד"ה כי נרפים: מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר: נלכה וגו'.
כי נרפים signifies because they have loosened themselves from the work; therefore (this word in Rashi corresponds to על כן in the Hebrew text) their mind turns to idleness and they cry out, saying, נלכה וגו׳ LET US GO [AND SACRIFICE etc.].
לשם מה מוסיף את המילים "מן העבודה"?
ד"ה ואל ישעו בדברי שקר: ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר נלכה נזבחה. ודומה לו (תהילים קי"ט קי"ז) "ואשעה בחוקיך תמיד", (דברים כ"ח ל"ז) "למשל ולשנינה", מתרגמינן ולשועין, (בראשית כ"ד ס"ו) "ויספר" ואשתעי. ואי אפשר לומר ישעו לשון (בראשית ד' ד') "וישע ה' אל הבל" וגו', (שם ה') "ואל קין ואל מנחתו לא שעה", ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר או לדברי שקר, כי כן גזרת כולם (ישעיה י"ז ז') "ישעה האדם על עושהו", (שם ל"א א') "ולא שעו על קדוש ישראל", (שם י"ז ח') ולא ישעה אל המזבחות, ולא מצאתי שימוש של בי"ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דיבור, במתעסק לדבר בדבר נופל לשון שמוש בי"ת, כגון (יחזקאל ל"ג ל') "הנדברים בך", (במדבר י"ב א') "ותדבר מרים ואהרן במשה", (זכריה ד' א') "המלאך הדובר בי", (דברים י"א י"ט) "לדבר בם", (תהילים קי"ט מ"ו) "ואדברה בעדותיך", אף כאן "אל ישעו בדברי שקר" אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי.
ואל ישעו בדברי שקר AND LET THEM NOT REGARD VAIN WORDS — let them not think and speak always about “words of wind” saying, “Let us go and sacrifice”. Of similar meaning is, (Psalm 119:117) “And I will speak of (ואשעה ב־) thy statutes continually”. The phrase (Deuteronomy 28:37) למשל ולשנינה “[thou shalt become] a proverb and a byword” we translate in the Targum by “a topic of conversation (שועי)”, and the word ויספר (Genesis 24:66) “and he related” by ואשתעי “and he spoke about”. One cannot possibly say that the word ישעו has the same meaning as the verbs in (Genesis 4:4) “And the Lord turned (וישע) to Abel” and in (Genesis 4:4) “but to Cain and his offering he did not turn (שעה)”, and that we must translate אל ישעו by “Let them not turn”, for if this were so Scripture should have written אל דברי שקר or לדברי שקר (instead of בדברי) for so is the construction in all such cases. Examples are: (Isaiah 17:7) “A man shall turn to (ישעה אל) his Maker”; (Isaiah 17:8) “and he shall not turn to (ישעה על) the altars”; (Isaiah 31:1) “they turn not unto (שעו על) the Holy One of Israel”. I do not find the construction of a ב following these verbs in the sense of “turning to”, but after an expression of דבר “speaking” — as when one intently directs his conversation upon a matter — the construction with כ is quite an appropriate one. For instance: (Ezekiel 33:30) “those who intently direct their conversation (הנדברים) upon thee (בך)”; (Numbers 12:1) “And Miriam and Aaron directed their speech (ותדבר) upon Moses (במשה)”; (Zechariah 4:1) “And the angel who directed his conversaion (הדובר) upon me (בי)”; (Deuteronomy 11:9) “To turn your conversation (לדבר) intently upon them (בם)”; (Psalm 119:46) “And I will direct my speech (אדברה) upon thy testimonies (בעדותיך)”. So, too, here: ואל ישעו בדברי שקר means “let them not always be conversing about vain and idle matters”.
מה ראה רש"י לכתוב במקום "שקר" שבמקרא – "רוח", מה תיקן בזה?
ד"ה אתם לכו קחו לכם תבן: וצריכים אתם לילך בזריזות.
אתם לכו קחו לכם תבן GO, YE, TAKE TO YOURSELVES STRAW — and you will have to go pretty quickly,
מה קשה לו, ומה ראה להאריך בפירושו?
ד"ה ויכו שוטרי בני ישראל: השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר י"א ט"ז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת", מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו.
ויכו שטרי בני ישראל AND THE BAILIFFS OF THE CHILDREN OF ISRAEL … WERE SMITTEN — These bailiffs were Israelites and they spared their fellow-Israelites, not urging them on to their work. When they handed over the bricks to the taskmasters who were Egyptians and something was deficient in the total they used to beat them because they had not urged on the Israelitish workmen. On this account these bailiffs were privileged to become members of the Sanhedrin later on, and there was taken some of the prophetical spirit that was upon Moses and it was placed upon them, as it is said, (Numbers 11:16) “Gather unto me seventy men of the elders of Israel [whom thou knowest]” — of those about whom thou knowest the kindly acts which they did in Egypt, “for they are the real elders of the people having been their bailiffs” (Exodus Rabbah 5:20).
ד"ה ויכו שטרי בני ישראל: ...למה ויכו, שהיו אומרים להם: מדוע לא כיליתם גם תמול גם היום חוק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי, שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם.
ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו נגשי פרעה THEN WERE SMITTEN THE BAILIFFS OF THE CHILDREN OF ISRAEL WHOM PHARAOH’S TASKMASTERS HAD PUT as bailiffs עליהם OVER THEM (i. e. over the Israelites) לאמר מדוע וגו׳ SAYING, WHEREFORE etc. — Why were they beaten? because they (the taskmasters) said to them (the bailiffs) WHEREFORE DID YE NOT FINISH (גם תמול גם היום) BOTH YESTERDAY AND TO-DAY THE TASK SET FOR YOU (חקכם) IN MAKING BRICKS as ye did yesterday-in-the-third-degree (כתמול שלשם) — which means the day before yesterday — which was the time when straw was given to them.
שלושה קשיים בפסוק מיישב רש"י בדבריו. אלו הם?
ד"ה ולבנים אומרים לנו: עשו כמניין הראשון.
There is no straw given unto thy servants, and they say to us: Make brick; and, behold, thy servants are beaten, but the fault is in thine own people.’
מה תיקן רש"י בדבריו? העתק את הפסוק בסימני פיסוק לפי פירושו.
ד. שאלות בראב"ע
מה קשה לראב"ע בפסוקים הבאים?
ד"ה ויאמר: לא הועילו דבריהם כי הוא מתאמץ בחוזק לבו.
ד"ה ועתה לכו עבדו: אמר לשוטרים, גם הם חייבים לעבוד.
ד"ה ויראו: זה הפסוק דבק בפסוקים הבאים אחריו, כי ראו נפשם בצרה בעבור שאמר להם פרעה: לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו, ופגעו משה ואהרן והתרעמו עליהם.
ומה בינו לבין רש"י:
ד"ה ויראו: את חבריהם הנרדים על ידם.
ויראו שטרי בני ישראל The meaning is: AND THE BAILIFFS OF THE CHILDREN OF ISRAEL DID SEE [THEM] i. e. their fellow-lsraelites who were ruled by them,
ד"ה ויאמרו ירא ה': חמסנו שהוא עליכם.
ד"ה ויאמרו ירא ה': ...ודע כי חמש ההרגשות מתחברות במקום אחד למעלה מהמצח. על כן אמרו הרגשה אחת תחת חברתה, כמו "ומתוק האור" (קהלת י"א ז'). ורבי מרינוס אמר שאנו נמאסים ונבאשים בעיניו כריח רע.
ה. דברי משה לה'
"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"
And Moses returned unto the LORD, and said: ‘Lord, wherefore hast Thou dealt ill with this people? why is it that Thou hast sent me?
ד"ה וישב: הנה שאלה אחר שהשם הודיע למשה ואמר לו: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך", עד שיעשה כל האותות אשר ציוהו, אם כן למה יתרעם משה לומר: למה זה שלחתני, והצל לא הצלת. התשובה, חשב משה כי מעת דברו אל פרעה יקל מעליהם עולם. והנה הוא הכביד העבודה עליהם. וטעם "למה הרעות", הפך מה שאמרת "ראה ראיתי את עני עמי וארד להצילו מיד מצרים" (לעיל ג' ז'-ח'). ו"למה זה שלחתני" להרע לישראל, והנה לא מצאתי תשובה להשיב לשוטרים.
ד"ה ומאז: מהיום שדיברתי אליו, אז הכביד עולם עליהם, כאשר הוא כתוב "ויצו פרעה ביום ההוא". והטעם "והצל לא הצלת", וזה שחשבתי שיחל פרעה להקל מעליהם ותחל להצילם. ומילת הרע לעם הזה פועל יוצא, כמו "הרעו מאבותם" (ירמיה ז' כ"ו).
ד"ה למה הרעות: ... אחרי הודיע אלהים את משה פעמים (לעיל ל"ג ט', ד' כ"א) שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך מדוע יתרעם. ואמר רבי אברהם כי חשב משה כי מעת דברו אל פרעה בשליחות ה' יקל מעליהם ויחל האלהים להצילם, והנה פרעה הכביד והרע, וזה טעם "למה הרעותה", כי זה הפך מה שאמרת לי "ראה ראיתי את עני עמי" (לעיל ג' ז'), "וארד להצילו" (שם ח'). ואיננו נכון בעיני, בעבור שאמר "והצל לא הצלת", ואין ההצלה רק יציאתם מן הגלות. ולפי דעתי, שחשב משה רבינו כי יאמר ה' שלא ישמע אליהם פרעה להוציאם מיד במצותו, ולא באות ומופת, עד שיעשה בו נפלאותיו הרבות, אבל חשב כי יביאם עליו תכופות זו אחר זו בימים מעטים. וכשאמר "לא ידעתי את ה'" יצוה לעשות מיד לפניו אות התנין, והוא לא ישמע, ויכה אותו בו ביום בדם ואחר כך בכל המכות. וכשראה שעמדו שלושה ימים והוא ירע להם בכל יום, וה' לא כיהה בו, ולא נתגלה למשה להודיעו מה יעשה, אז חשב משה כי ארוכה היא: וייתכן שהיו בזה המעשה שסיפר הכתוב ימים רבים, כי כאשר הוכו שוטרי בני ישראל עמדו ימים עד שדיברו עם פרעה עצמו, ואמרו לו: "למה תעשה כה לעבדיך" (פסוק ט"ו), כי אין ברשות כל אדם לבוא בהיכל מלך פנימה ולדבר אליו פנים בפנים, אף כי שוטרי העם הנבאשים בעיניו. והנה סבלו עמלם ולחצם ימים רבים, והיו באים עד לפני שער המלך, עד שנשמעה צעקתם לפני המלך, וציוה שיבואו לפניו וידברו עמו. וכן אפשר ששב משה אל ה' ואמר "למה הרעותה", אחרי ימים מעת שפגעו בו השוטרים. ...
א. שניהם נתקלים בשאלה אחת. מהי?
ב. במה מתנגד הרמב"ן לתשובת ראב"ע, ומהי תשובתו?
*
2. למה פתח משה את דבריו בכנותו את ישראל בשם "העם הזה", וסיים ב"עמך"?
ו. תשובת ה'
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ"
And the LORD said unto Moses: ‘Now shalt thou see what I will do to Pharaoh; for by a strong hand shall he let them go, and by a strong hand shall he drive them out of his land.’
*
"עַתָּה תִרְאֶה"
*
עתה תראה וגו׳ NOW THOU SHALT SEE etc. — You have criticised My methods of guiding the world. You are not like Abraham to whom I said. (Genesis 21:12) “for through Isaac shall seed be raised unto thee” and to whom I afterwards said, (Gen 22:2) “bring him up as a burnt offering”, and yet he did not criticise My ways, therefore, עתה תראה NOW THOU SHALT SEE — what will now be done to Pharaoh thou shalt see, but thou shalt not see what will be done to the kings of the seven nations of Canaan when I shall bring them (the Israelites) into the Holy Land (cf. Sanhedrin 111a).
מה מובנה של מילת "עתה" בפסוק זה? מדוע שעה זו ראויה ביותר?
"כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם"
כי ביד חזקה ישלחם this means: for on account of My strong hand (i. e. the strong hand which I will use against him, the ב in ביד denoting “on account of”) — which will prove strong against him he will send them away.
למה כפל "יד חזקה" בפסוק אחד?