| א. הנמקת דיני עבדים |
**
הכלל הגדול והנמקת כל דיני עבדים "כי עבדי הם" (פסוק מ"ב) וכן "כי לי בני ישראל עבדים" (פסוק נ"ה) – למה נאמרו רק כאן, ולא הוזכרו כלל בפרשת משפטים בדיני עבד עברי (שמות כ"א א'-ו')?
| ב. מכירת עצמו |
רמב"ם, הלכות עבדים פרק א' הלכה ב':
ואין אדם רשאי למכור את עצמו, עד שלא יישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו, ואחר כך ימכור את עצמו.
ואין אדם רשאי למכור את עצמו, עד שלא יישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו, ואחר כך ימכור את עצמו.
A Hebrew slave spoken of in the Torah is an Israelite whom the court sold into servitude forcibly, or one who sold himself voluntarily. If, for example, a man committed a theft and has no means to pay the value of the stolen object, the court sells him, as we have stated in the section concerning theft. With the exception of a thief, the court may not sell any Israelite. When the Torah says: "If you buy a Hebrew slave" (Exodus 21:2), it refers to one whom the court has sold. Of such a one it is written in Deuteronomy: "If your fellow Hebrew is sold to you" (15:12). The person who voluntarily sells himself into slavery is an Israelite who has become exceedingly poor, and the Torah has permitted him to sell himself, as it is written: "If your brother becomes poor and sells himself to you" (Leviticus 25:39). He is not permitted to sell himself and put the money away or buy merchandise or utensils with it, or give it to a creditor. He can sell his freedom only if he needs the money for food. One is not permitted to sell himself unless he has nothing left, not even clothing. Only then may he sell himself.
התוכל למצוא בפרקנו רמז להלכה זו?
| ג. "לא תעבוד בו עבודת עבד" |
"לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד"
And if thy brother be waxen poor with thee, and sell himself unto thee, thou shalt not make him to serve as a bondservant.
עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו.
עבדת עבד [THOU SHALT NOT COMPEL HIM] TO SERVE AS A BOND-SERVANT — i. e. thou shalt not make him do degrading work by which he is recognised as a slave — this might come out that he shall not, for instance, carry his (the master’s) clothes after him to the public baths nor help him on with his boots (cf. Sifra, Behar, Chapter 7 2).
ד"ה עבודת עבד: לרדותו בפרך כעבד כנעני.
עבודת עבד, to let him perform menial labour, as is the lot of the Canaanite slaves.
מה ביניהם ומה חולשת הרשב"ם?
לא תעבד בו עבודת עבד: אבל עובד אתה בבן חורין עבודת עבד.
And if thy brother be waxen poor with thee, and sell himself unto thee, thou shalt not make him to serve as a bondservant.
מה הרמז בפסוק להלכה זו?
התוכל להסביר מהו הנימוק ההגיוני לדין זה?
| ד. "כשכיר כתושב יהיה עמך" |
"כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ"
As a hired servant, and as a settler, he shall be with thee; he shall serve with thee unto the year of jubilee.
ספרא פ"א:
..."יהיה עמך". עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקיה. שלא תהא אוכל פת נקי, והוא אוכל פת קיבר; אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש; אתה ישן על גבי מוכין, והוא ישן על גבי תבן.
..."יהיה עמך". עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקיה. שלא תהא אוכל פת נקי, והוא אוכל פת קיבר; אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש; אתה ישן על גבי מוכין, והוא ישן על גבי תבן.
ובגמרא קדושין כ' א' ממשיך ואומר:
מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
The baraita continues: This means that there shall not be a situation in which you eat fine bread and he eats inferior bread [kibbar], bread from coarse flour mixed with bran, which is low quality. There shall not be a situation in which you drink aged wine and he drinks inferior new wine. There shall not be a situation in which you sleep comfortably on bedding made from soft sheets and he sleeps on straw. From here the Sages stated: Anyone who acquires a Hebrew slave is considered like one who acquires a master for himself, because he must be careful that the slave’s living conditions are equal to his own.
ומעניינים דברי התוספות, שם:
וקשה, מאי "אדון לעצמו"? די לך להיות כאדונו. (=בשווה לאדונו ולא למעלה הימנו). ויש לומר כדאיתא בירושלמי: דפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו (האדון) בעצמו – אינו מקיים "עמך". ואם אינו שוכב עליו, וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום. נמצא שעל כורחך צריך למסור הכר לעבדו. והיינו "אדון לעצמו".
וקשה, מאי "אדון לעצמו"? די לך להיות כאדונו. (=בשווה לאדונו ולא למעלה הימנו). ויש לומר כדאיתא בירושלמי: דפעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו (האדון) בעצמו – אינו מקיים "עמך". ואם אינו שוכב עליו, וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום. נמצא שעל כורחך צריך למסור הכר לעבדו. והיינו "אדון לעצמו".
1. מהו הרמז בלשון הכתוב לדבריהם?
2. כיצד מפרשים חז"ל את המילה "עמך"?
**
3. התוכל להביא עוד דוגמאות לשימוש זה של "עם" בתורה?
| ה. "לא תרדה בו בפרך" - שאלות ברש"י |
"לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ"
Thou shalt not rule over him with rigour; but shalt fear thy God.
ד"ה לא תרדה: מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר "ויראת".
לא תרדה בו בפרך THOU SHALT NOT RULE OVER HIM WITH RIGOUR — i. e. do not force him to do some useless work with the sole purpose of vexing him. Do not e.g. say to him, “Warm me this cup of drink" when this is unnecessary; nor: “Hoe beneath this vine tree until I come" whilst he does not know when you may be expected to come back. Perhaps you will say, “No one knows the fact — whether it is necessary or not, so I will tell him that it is necessary”! — the thing is thus entrusted to his (the master’s) heart only, therefore Scripture states, “but be afraid of thy God!” (Sifra, Behar, Section 6 2; see Rashi on Leviticus 19:32).
**
1. שתי דוגמאות לרדיה בפרך מביא רש"י (על פי הספרא). מה ההבדל שביניהן, ואיזה סוג של "רדיה בפרך" מדגימה כל אחת?
במה שונה תרגום אונקלוס מפירוש חז"ל המובא ברש"י, ולמה מפרש רש"י "פרך" כאונקלוס, ולא כמו שפירש בעצמו בשמות א' י"ג ד"ה בפרך?
ד"ה בפרך: בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו.
בפרך means with hard service which crushes (מפרכת) the body and shatters it (cf. Sotah 11b).