| א. התקיימותה של נבואת השירה |
"כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם"
For I lift up My hand to heaven, And say: As I live for ever,
ד"ה אשא אל שמים ידי: ... והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחילה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד עבודה זרה. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן.
ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו עבודה זרה שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מ"ד כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם.
וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג' ל"ד) מה היהודים האומללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כיפר אדמתו עמו. והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מ"ג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מ"ד) "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם", הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם ענייניה הרבים.
ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.
And this song is to be a reliable witness, which will describe in great detail all that will happen to us. It opens with the Chessed that God Almighty did with us since he took us as His portion. It mentions the good He did for us in the desert.
1. הרמב"ן מסכם בדבריו חלק של תוכן דברי השירה. סמן את הפוסקים בשירתנו (מן... עד...) אשר את תוכנם הוא מסכם.
הסבר את דברי הרמב"ן הבאים:
א. "לשנאתו של הקב"ה"
ב. "שנעשה רעות ונוכל", ועיין ירמיהו ג' ה':
"הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל"
"הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל"
Will He bear grudge for ever? Will He keep it to the end?’ Behold, thou hast spoken, but hast done evil things, and hast had thy way.
ג. "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה".
*
3. באיזה פסוק (או פסוקים) משירתנו כלול רעיון זה שאומר הרמב"ן "כי יפרע מן האויבים ויכפר על חטאתינו למען שמו"?
| ב. פסוק ל"ו - מפנה בשירה |
ד"ה כי ידין ה' עמו: כשישפוט אותן ביסורין הללו האמורים עליהם, כמו (איוב ל"ו ל"א) כי בם ידין יוסר עמים. "כי" זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחילת דיבור, כמו (ויקרא כ"ה ב') כי תבואו אל הארץ, כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקב"ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם.
כי ידין ה' עמו — This means, when He will sentence them to all these sufferings that are mentioned concerning them. The phrase has the same meaning as (Job 36:31) “For by them ידין nations”, i.e. He will chastise the nations. — This word כי has not the meaning of “because”, giving the reason for the preceding statements, but it is an expression (a particle) beginning a new a statement, as (Leviticus 25:2) “When (וכי) ye will come into the land” (cf. Rashi on that passage). The meaning is: When these judgment will come upon them, and the Lord will bethink Himself concerning His servants to have mercy on them again.
הסבר, במה מהווה פסוקנו מפנה!
הערה: לשתי ההוראות של "כי" ושל "ידין" עיין גיליון
| ג. בפירוש הפסוק "כי יראה" וכו' |
"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"
For the LORD will judge His people, And repent Himself for His servants; When He seeth that their stay is gone, And there is none remaining, shut up or left at large.
*
ד"ה כי יראה כי אזלת יד: כשיראה כי יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם ואפס בהם עצור ועזוב.
*
כי יראה כי אזלת יד WHEN HE SEETH THAT THEIR POWER IS GOING ON — i.e. when He sees that the power of the enemies is constantly becoming exceedingly stronger over them,ואפס AND THERE IS NOT among them עצור ועזוב.
ד"ה כי יראה כי אזלת יד: ישראל.
כי יראה כי אזלת יד, when He sees that Israel
מה ביניהם בפירוש הביטוי "אזלת יד", ומה המריץ את רש"י לפרש בדרך זו?
ד"ה עצור: נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם.
עצור is one who is saved by a עוצר (a “restrainer”) and ruler who would restrain them,
ד"ה ואפס עצור ועזוב: ויראה שאין להם עוד ממון עצור בבית ולא עזוב בשדה.
ואפס עצור ועזוב, and none remains either imprisoned or roaming free. A reference to the people having no secret stash of cash hidden in their homes or buried in the field.
מה ביניהם בפירוש הביטוי "עצור ועזוב", ומה המריץ את רש"י לפרש בדרך זו?
השוה בובר-רוזנצווייג:
Denn er sieht: Handkraft wich .Gehaltnes, Gelassnes- dahin
Denn er sieht: Handkraft wich .Gehaltnes, Gelassnes- dahin
בעקבות מי מהמפרשים הנ"ל פירשו?
| ד. שאלות בדברי אור החיים |
"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"
For the LORD will judge His people, And repent Himself for His servants; When He seeth that their stay is gone, And there is none remaining, shut up or left at large.
אחרי שגמר ענין מכעיסי אל עד סופו, חזר להבטיח לכללות ישראל, שלא לעולם יריב אתם, "כי ידין ה' עמו" במשפט כוסות התרעלה אשר עברום, ויראה צרות שעברו על הצדיקים: מהם הרגו, מהם שרפו, מהם הפשיטו; ובשביל הצדיקים אשר הצטערו יתנחם, והוא אומרו: "ועל עבדיו יתנחם", לומר: די צרת הגלות.
ועוד: כשיראה ה' שאין כח בישראל להציל עצמן מהגלות וכח אין בצדיקים ליסר בשבט מוסר למרגיזי אל, גם לא ישארו בישראל אנשים גדולים ונביאים, חוזים בעלי רוח הקודש, "כי אזלת יד" ובזה "אפס עצור" פירוש על דרך (שמואל א' ט') "זה יעצור בעמי", שאין כח למדריכים בדרכי ה' להדריכם ובזה נשאר העם עזוב.
כי ידין ה׳ עמו, "When the Lord will judge His people, etc." After having concluded the subject of the people who have caused G'd to become angry, the Torah now turns to Israel as a whole, assuring the people that He will not quarrel with them forever. The words כי ידין השם mean that G'd will take a look at what many righteous have endured, some of whom have been murdered, others burned, etc. G'd will comfort Himself, i.e. relent, when He observes all this. This is why Moses says ועל עבדיו יתנחם, "and on account of His servants (what happened to them) He will relent." He relents on account of those of His children who remained His loyal servants. Furthermore, when G'd sees that the Israelites do not have the strength to save themselves from exile, and their righteous do not enjoy enough authority to discipline the sinners, He relents. He is aware that there are no longer any prophets amongst the Israelites, nor the outstanding men of former years whose influence on the people had beeen considerable. Compare Michah 7,1 אין אשכול לאכול, "there is not a cluster to eat." This is an example of Moses saying: כי אזלת יד, "G'd sees their might is gone." The words אפס עצור, mean that neither what was guarded nor preserved is still left." We find a similar statement in Samuel I 9,17: זה יעצור בעמי, "He will deliver My people," [King Saul. Ed.] The literal meaning is more like "he will stop the rut of My people," or "he will stop everybody from doing what he feels like, and introduce discipline into the lives of the nation." At any rate, it is a reference to the people being in a state of disarray. ועזוב, "and it is abandoned." This is a reference to the disarray the people find themselves in and which makes them feel abandoned. At that point,
1. במה הוא שונה מן הפירוש הרגיל למלים "ועל עבדיו יתנחם"?
2. במה הוא שונה מרש"י ל"אפס עצור ועזוב", ומה חולשתו?
**
3. מה הניע אותו לפרש כך ולסטות מן הפירוש המקובל - מה תיקן בזה?
| ה. "ואמר אי אלהימו" |
"וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ..."
And it is said: Where are their gods, The rock in whom they trusted;
ואמר אי אלהימו צור חסיו בו - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה?... נכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו. (רש"י: כינוי כלפי מעלה.)
§ Vespasian went back to Rome and sent Titus in his place. The Gemara cites a verse that was expounded as referring to Titus: “And he shall say: Where is their God, their rock in whom they trusted?” (Deuteronomy 32:37). This is the wicked Titus, who insulted and blasphemed God on High. What did Titus do when he conquered the Temple? He took a prostitute with his hand, and entered the Holy of Holies with her. He then spread out a Torah scroll underneath him and committed a sin, i.e., engaged in sexual intercourse, on it. Afterward he took a sword and cut into the curtain separating between the Sanctuary and the Holy of Holies. And a miracle was performed and blood spurted forth. Seeing the blood, he mistakenly thought that he had killed himself. Here, the term himself is a euphemism for God. Titus saw blood issuing forth from the curtain in God’s meeting place, the Temple, and he took it as a sign that he had succeeded in killing God Himself. As it is stated: “Your enemies roar in the midst of Your meeting place; they have set up their own signs for signs” (Psalms 74:4).
רש"י:
ד"ה ואמר: הקב"ה עליהם.
ד"ה ואמר: הקב"ה עליהם.
ד"ה אי אלהימו: עבודה זרה שעבדו.
ואמר AND HE, the Omnipresent, WILL SAY with regard to them אי אלהימו WHERE ARE THEIR GODS which they served.
ד"ה צור חסיו בו: הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה.
צור חסיו בו THE ROCK IN WHOM THEY TRUSTED — i.e. the rock beneath which they sought shelter (more lit., with which they covered themselves) from the heat and the cold; that is to say, “in which they trusted” that it would protect them against evil.
ד"ה (ל"ח) אשר חלב זבחימו: היו אותן אלהות אוכלים שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם.
אשר חלב זבחימו THE FAT OF WHOSE SACRIFICES THEY, i.e. these gods — used to eat, which they offered to them, and which used to drink יין נסיכם THE WINE OF THEIR DRINK OFFERING.
ד"ה יהי עליכם סתרה: אותו הצור יהי לכם מחסה ומסתור.
יהי עליכם סתרה LET IT BE YOUR PROTECTION — i.e., let that rock (v. 37) be a refuge and shelter to you.
ראב"ע:
ד"ה ואמר: האויב.
ד"ה ואמר: האויב.
ד"ה יאכלו: כדברי האויבים שחשבו כי העולות מאכל לשם וכן בלשון רבים כדבריהם, על כן כתוב: אני אני הוא לבדי אחד ואין אלהים עמדי.
ate These are the words of Israel’s enemies, who believed that the burnt-offerings are the food of the gods. Note their use of the plural form of the verb. That is why Scripture replies, “I, I” [: 39]: I alone — One — and no other God with Me.
ד"ה ואמר אי אלהימו: האויב יאמר איה אלהי ישראל, כענין: למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קט"ו ב').
ד"ה אשר חלב זבחימו יאכלו: כי היו ישראל תדירים בעבודת הקרבנות והנסכים מכל גוי לאלהיו. והזכיר לשון רבים, יאכלו וישתו, אלהימו שהוא לשון הרבים, ואצל העמים רבים הם. ולכך חזר ואמר.
ד"ה ואמר: וגם האומות יאמרו איה נא אלהיהם של ישראל, ומפני כבוד שמי אצילם ואנקום באויביהם. שגם מתחילה אמרתי אפאיהם לישראל ואשביתה זכרם אם לא מפני כעס אויב המתפאר לאמר ידנו רמה, אבל עתה כשיגדל העניות והצרה בשונאי לישראל כל כך שאזלת ידם ויאמרו האומות ידנו רמה ואמר אי אלהימו, לכן אנקם מהם להתקדש שמי שהם מחללים.
?ואמר אי אלוהימו, also the gentile nations asked: “where is Israel’s G’d? Therefore, out of concern for the honour due to My name I will save them and avenge them from their enemies, for I had already said at the beginning of their history that although I should wipe them out after the sin of the golden calf, I would not carry out My intention so that the nations of the world could not take the credit for having triumphed over Me. Now, however, that their former strength had become so completely negligible that the nations take credit for having laid Israel low, and they ask mockingly: “where is their G’d now?” I will avenge them in order to sanctify My holy name which these nations have desecrated by their very mockery of Me.
ד"ה אשר חלב זבחמו יאכלו: אלהיהם של ישראל.
?ואמר אי אלוהימו, also the gentile nations asked: “where is Israel’s G’d? Therefore, out of concern for the honour due to My name I will save them and avenge them from their enemies, for I had already said at the beginning of their history that although I should wipe them out after the sin of the golden calf, I would not carry out My intention so that the nations of the world could not take the credit for having triumphed over Me. Now, however, that their former strength had become so completely negligible that the nations take credit for having laid Israel low, and they ask mockingly: “where is their G’d now?” I will avenge them in order to sanctify My holy name which these nations have desecrated by their very mockery of Me.
1. מי "אמר"? סדר את המפרשים הנ"ל לקבוצות!
"מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וגורנך (וּגְרוֹנֵךְ) מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ"
Withhold thy foot from being unshod, and thy throat from thirst; but thou saidst: ‘There is no hope; No, for I have loved strangers, and after them will I go.’
3. מהי הראיה הלשונית – סגנונית שמביא ראב"ע לדעתו?
4. מהי הטעות ההיסטורית שטעה הרמב"ן? (ועיין דברי הרמב"ם שהובאו בגיליון ראה!)