| א. בטעם מצוות שמיטת כספים |
רמב"ם, מורה נבוכים ג' ל"ט:
ואמנם כל המצוות אשר אמרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך..."... ; ומהם חנינה בעבדים ועניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים.
ואמנם כל המצוות אשר אמרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך..."... ; ומהם חנינה בעבדים ועניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים.
ספר החינוך:
וכבר כתבתי במשפטים במצות שמיטת קרקעות מה שידעתי בשורש (=בטעם) המצוה.
וכבר כתבתי במשפטים במצות שמיטת קרקעות מה שידעתי בשורש (=בטעם) המצוה.
(ועיין גיליון בהר-בחקותי תש"ה!)
ושמיטת כספים גם מאותו טעם ללמד נפשנו במידות מעולות, מידת הנדיבות ועין טובה ולקבוע בלבבנו הביטחון הגדול בה'... גם נמצא בזה גדר חזק בנפשותינו לאמור: "אפילו הלוויתיו ממוני והגיעה שנת השמיטה, אמרה תורה להשמיט ביד המלווה, שלא לגזול ושלא לחמוד משלו, לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד קצה האחרון.
ושמיטת כספים גם מאותו טעם ללמד נפשנו במידות מעולות, מידת הנדיבות ועין טובה ולקבוע בלבבנו הביטחון הגדול בה'... גם נמצא בזה גדר חזק בנפשותינו לאמור: "אפילו הלוויתיו ממוני והגיעה שנת השמיטה, אמרה תורה להשמיט ביד המלווה, שלא לגזול ושלא לחמוד משלו, לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד קצה האחרון.
1. מה בין הרמב"ם ובין ספר החינוך בטעם מצוה זו?
2. מה ראה ספר החינוך שלא לבאר טעם המצוה כרמב"ם? (ועיין גיליון קדושים תש"ג שאלה ג', טעם מתנות עניים לפי ספר החינוך!)
| ב. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה שמוט כל בעל משה ידו: שמוט את ידו של כל בעל משה.
שמוט כל בעל משה ידו means as much as שמוט את ידו של כל בעל משה THERE SHALL BE A RELAXING OF THE HAND OF EVERY CREDITOR.
א. כיצד נקרא המלוה בפסוקנו לפי פירושו?
ב. מה תיקן בהוסיפו "את" ו"של"?
ג. מי הוא הנושא בפסוק לדעתו?
ד. ספר הזכרון, (פירוש של רש"י):
"משה הוא שם דבר על משקל "מטה" (מטה אהרן), ורש"י לא פירשהו כניקודו ולא לפי הטעמים".
"משה הוא שם דבר על משקל "מטה" (מטה אהרן), ורש"י לא פירשהו כניקודו ולא לפי הטעמים".
הסבר מהו פירוש הפסוק כניקודו? מדוע נמנע רש"י מלפרש כך?
ד"ה רק אם שמוע תשמע: אז לא יהיה בך אביון.
רק אם שמוע תשמע ONLY IF THOU WILT CAREFULLY HEARKEN [UNTO THE VOICE OF THE LORD THY GOD] — then לא יהיה בך אביון THERE SHALL BE NO NEEDY AMONGST YOU.
מה קשה לו?
ד"ה כאשר דיבר לך: והיכן דיבר? (דברים כ"ח ג') "ברוך אתה בעיר".
כאשר דבר לך [FOR THE LORD GOD BLESSETH THEE] AS HE PROMISED THEE — and where did He promise you this? In the statement, (Deuteronomy 28:3—12) “Blessed shalt thou be in the city, etc.” (Sifrei Devarim 116:1).
א. מה קשה לו?
ב. היכן מצינו ברש"י קושי ממין זה?
| ג. "כי קרא שמיטה לארץ" |
"כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"
And this is the manner of the release: every creditor shall release that which he hath lent unto his neighbour; he shall not exact it of his neighbour and his brother; because the LORD’S release hath been proclaimed.
ד"ה כי קרא שמיטה לה': כלומר כי הגיע זמן שמיטה כמו "מקראי קודש", "קרא עלי מועד", "קראו צום" - כולם לשון זמן.
'כי קרא שמיטה לה, in other words: the time has come which we know as sh’mittah from Leviticus 23,2. Proclaiming this period as such is similar to proclaiming all the festivals in advance, hence the expression קרא, as in מקראי קודש. Even fast days are proclaimed in advance as we know from Lamentations 1,15, or Jeremiah 36,9.
כי קרא שמטה האל יתברך באומרו "תשמטנה".
ד"ה כי קרא שמיטה לה': כי קרא הלווה שמיטה לשדותיו לשם שמים, ואין לו במה יפרע, ואינו זורע ואינו קוצר. אבל בשאר השנים אדם זורע וקוצר, ואם המלווה דוחקו, אומר לו: "המתן לי עד שאמכור תבואתי".
לא יגוש, “he (the creditor) shall not exact it.” Why does this have to be added? The Torah has already asked the creditor to release the debtor from his indebtedness, if he had been unable to repay him. Imagine the following scenario: a debtor, who owns a field, has dutifully released the seventh year’s crop to fulfill G-d’s commandment, as a result of which has no crop of his own to sell and to use the proceeds to repay his loan to his creditor. During normal years he would not have had a problem to repay his loan. If the creditor now presses the debtor to repay him what he owes him, but adds that he will gladly wait until after next year’s crop has ripened for the debtor to repay him, this is forbidden. The Torah forbids the creditor to extend the terms of the loan. This would not be fulfilling the Torah’s law of: “release it!” This is the meaning of the term: מקרא קודש in Leviticus 23,7 and elsewhere.
1. מה קשה בפסוקנו, ואיך מתרצים את הקושי שלושת המפרשים הנ"ל?
2. מהי מעלתו של פירוש החזקוני, ומהי חולשתו?
| ד. "את הנכרי תגֹּשׂ" |
"אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ"
Of a foreigner thou mayest exact it; but whatsoever of thine is with thy brother thy hand shall release.
את הנכרי תגושׂ (- ואת אחיך לא תגוש -) זו מצוות עשה.
את הנכרי תגוש OF ANY ALIEN THOU MAYEST EXACT IT AGAIN — This implies a positive command (Sifrei Devarim 113:1).
רמב"ן
, פסוק ג':
ד"ה את הנכרי תגש: זו מצות עשה, לשון רש"י מספרי (ראה ק"ל). ופירושו מצוות עשה באחיך, הנכרי תגוש ולא אחיך, ולאו שבא מכלל עשה - עשה. ולפי ששנינו שם (ספרי קכ"ט) "לא יגוש" - ליתן עליו לא תעשה, חזרו ושנו "את הנכרי תגוש" - זו מצות עשה, לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה. וכך אמרו שם (ספרי תצא קכ"ט) "לנכרי תשיך" (להלן כ"ג כ"א) - מצות עשה, "ולאחיך לא תשיך" - זו מצות לא תעשה, והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך, וכך פירש שם רש"י, לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל, וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע' ב'). והרב רבי משה (הלכות מלוה ולוה פרק א' הלכה ב' ושם פרק ה' הלכה א') עשאן שתיהן מצוות ממש, לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית, טעה בלשון הזה השנוי בספרי. ושם הוא מורגל במקומות רבים: "כל עוף טהור תאכלו" - מצות עשה, "כל שרץ העוף" - מצות לא תעשה, וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג' א'). ובספרי (ראה צ"ו) "זאת הבהמה אשר תאכלו" - מצות עשה. ודבר ברור הוא.
להבנת דבריו:
ד"ה כל עוף טהור תאכלו: ולא את הטמא. בא ליתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה.
כל עוף תאכלו ALL CLEAN FOWLS, YOU MAY EAT — but not (as is implied by these words) the unclean. Scripture intends, by this statement, to attach to the negative command which forbids unclean fowls (v. 12), a positive one which implicitly contains a prohibition. And similarly, when in the case of clean cattle it states, (v. 6) “that you may eat”, it implies: not, however, the unclean ones. Now a prohibition which is not plainly expressed but can only be drawn by inference from a positive command, is itself regarded only as a positive command, so that one who eats such food transgresses thereby not two negative commands, but a positive and a negative command (Sifrei Devarim 101:10; and cf. Rashi on Leviticus 11:3).
ד"ה לנכרי תשיך: ולא לאחיך. לאו הבא מכלל עשה - עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה.
לנכרי תשיך UNTO AN ALIEN THOU MAYEST LEND UPON INTEREST (according to Rashi: TO AN ALIEN THOU MAYEST PAY INTEREST) — but not to thy brother. Such a prohibition which is not plainly stated but can only be drawn by inference from a positive command is itself regarded only as a positive command — so that one who pays interest to his brother transgresses two negative commands: לא תשיך in v. 20, ולאחיך לא תשיך in v. 21 and a positive command לנכרי תשיך — ולאחיך לא (cf. Sifrei Devarim 263:1; Bava Metzia 70b; also cf. Rashi on Deuteronomy 14:20).
ד"ה לא תשיך לאחיך: גם זו מצוה מבוארת (ויקרא כ"ה ל"ו-ל"ז), יוסיף בכאן אזהרה גם ללווה, מה שאין כן בכל דיני ממונות, שאם רצה הוא לזוק בנכסיו רשאי, אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלווה. וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה, כמו שאמרו (בבא קמא קי"ג ב') גזל גוי אסור. אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שציווה (ויקרא י"ט י"ח) "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שאמר (לעיל ט"ו ט') "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו', ועל כן אמר "למען יברכך ה' אלהיך" - כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילוונו בלא ריבית ותיחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר (שם פסוק ג') "את הנכרי תגוש", וקבע לו ברכה, כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה. והזכיר "נשך כסף נשך אוכל" - לבאר שהלווה סאה חטין בסאה וחצי יהיה נשך גמור אפילו לא יהיה שווה סאה וחצי בעת הפירעון כדמי סאה שהלווהו. וביאר עוד "כל דבר אשר ישך" - אפילו באבני הבנין ושאר הנלווים, אולי יעלה על הדעת שאין הנשך רק בכסף, שכל הדברים נקנין בו ובאוכל שהוא חיי האדם, אבל בשאר הדברים נלך אחר שום הכסף לעת ההלואה והפרעון. ורבותינו (ספרי קכ"ט) עשו "לנכרי תשיך" לאו הבא מכלל עשה באחיך, מפני שהוא מיותר שכבר אמר "לא תשיך לאחיך".
1. באר את הכלל: לאו הבא מכלל עשה – עשה.
2. לפי דעת הרמב"ן טעה הרמב"ם בהבנת הספרי הנ"ל. מהי ההבנה המוטעית של ספרי זה?
3. מהי לדעת הרמב"ן (ורוב המפרשים הולכים בעקבותיו) ההבנה הנכונה של דברי הספרי "זו מצות עשה"?
4. מהי הראיה שמביא הרמב"ן מדברים י"ד ד'; י"ד כ'?
| ה. "את הנכרי תגֹּשׂ" |
"אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ"
Of a foreigner thou mayest exact it; but whatsoever of thine is with thy brother thy hand shall release.
ראה שאלה ד, עד "להזכיר נשך כסף".
את הנכרי שזורע וקוצר ובוצר, שיכול למכור ולשלם, אותו תגוש.
את הנכרי, “the gentile debtor, who is allowed to grow crops during that year and sell them, and is therefore able to repay his debts, him you may exact repayment from during that year.
באור:
והנה השמטת הכסף בשביעית ואיסור רבית הם נימוסים וחוקים מדיניים, לא יחייבם הצדק השכלי, אבל הם מחויבים מצד רצון המחוקק הגוזר עליהם; לכן לא יזכה בהן הנכרי.
והנה השמטת הכסף בשביעית ואיסור רבית הם נימוסים וחוקים מדיניים, לא יחייבם הצדק השכלי, אבל הם מחויבים מצד רצון המחוקק הגוזר עליהם; לכן לא יזכה בהן הנכרי.
1. מהי התמיהה העומדת בפני שלושתם?
2. מהי תשובת כל אחד מן המפרשים?
3. הידועה לך דרך אחרת לתרץ תמיהה זו?