| א. משה כתב פרשת בלעם |
משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.
The Sages said to Rav Hamnuna: Rabbi Ami wrote four hundred Torah scrolls. Rav Hamnuna said to them: Perhaps he wrote the verse: “Moses commanded us the Torah” (Deuteronomy 33:4) four hundred times, rather than four hundred complete Torah scrolls, as it is difficult to say that he could have written so many, even over a lifetime. Similarly, Rava said to Rabbi Zeira: Rabbi Yannai planted four hundred vineyards. Rava said to him: Perhaps he did not plant large vineyards, but only the smallest possible vineyards recognized by halakha, which are composed of two vines facing another two vines, with a fifth one protruding like a tail, extending out beyond the square.
יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים (ספר רביעי פרק ו' י"ג):
... כי את בלעם זה שהביאוהו המדינים לקלל את העברים והוא לא יכול לעשות זאת בהשגחת אלקים, אלא נתן להם עצה, שהשתמשו בה האויבים, וכמעט שקלקל את מדותיו של קהל העברים – ואמנם נוגעו כמה מהם מבחינה זאת – אותו כיבד משה כבוד רב. כי רשם את נבואותיו ונתן לו עדות מצא לראוי לשמור זכרו, אף על פי שניתנה בידו האפשרות ליטול לעצמו את התהילה שהיתה כרוכה בנבואות אלה וליחסם לעצמו, מאחר שלא יכול היה להיות שום עד שיסתור את דבריו.
... כי את בלעם זה שהביאוהו המדינים לקלל את העברים והוא לא יכול לעשות זאת בהשגחת אלקים, אלא נתן להם עצה, שהשתמשו בה האויבים, וכמעט שקלקל את מדותיו של קהל העברים – ואמנם נוגעו כמה מהם מבחינה זאת – אותו כיבד משה כבוד רב. כי רשם את נבואותיו ונתן לו עדות מצא לראוי לשמור זכרו, אף על פי שניתנה בידו האפשרות ליטול לעצמו את התהילה שהיתה כרוכה בנבואות אלה וליחסם לעצמו, מאחר שלא יכול היה להיות שום עד שיסתור את דבריו.
רש"י, לגמרא שם:
ד"ה ופרשת בלעם: נבואתו ומשליו, אף על פי שאינם צרכי משה ותורתו וסדר מעשיו.
ד"ה ופרשת בלעם: נבואתו ומשליו, אף על פי שאינם צרכי משה ותורתו וסדר מעשיו.
הריטב"א:
ד"ה ופרשת בלעם: נראין דברי האומרים, שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקב"ה כתבה כשאת התורה, אלא פרשה בפני עצמה הוא שכתב והאריך בה ביותר והיתה מצויה להם.
ד"ה ופרשת בלעם: נראין דברי האומרים, שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקב"ה כתבה כשאת התורה, אלא פרשה בפני עצמה הוא שכתב והאריך בה ביותר והיתה מצויה להם.
עץ יוסף, (על עין יעקב):
ד"ה ופרשת בלעם: נראה דלאו אשלש נבואות ראשונות קאמר, דאינהו כיון דלישראל הוה קא מתנבא, ודאי צרכי משה ותורתו נינהו, אלא מנבואה רביעית קאמר.
ד"ה ופרשת בלעם: נראה דלאו אשלש נבואות ראשונות קאמר, דאינהו כיון דלישראל הוה קא מתנבא, ודאי צרכי משה ותורתו נינהו, אלא מנבואה רביעית קאמר.
1. מהי הפליאה במאמר חז"ל שהובא לעיל?
2. לפי דעת החכם לוי גינצבורג יש להבין את מאמר הגמרא באותו כיוון שבו נאמרו דברי יוסף בן מתתיהו הנ"ל. הסבר את המאמר על פיו!
3. מה ראה בעל עץ יוסף ליחס את ביטוי "פרשת בלעם" שבמאמר חז"ל הנ"ל דווקא למשל הרביעי?
| ב. המשל הראשון והמשל השני |
במה שונה המשל השני (פרק כ"ג, י"ח-כ"ד) מן הראשון (פרק כ"ג, ז'-י')-
א. ביחסו של בלעם אל בלק?
ב. ביחסו של בלעם אל ה'?
ג. ביחסו של בלעם אל ישראל?
ד. ביחסו של בלעם אל עצמו וכוחו?
| ג. בביאור "לא איש אל" וכו' |
"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם"
God is not a man, that He should lie; Neither the son of man, that He should repent: When He hath said, will He not do it? Or when He hath spoken, will He not make it good?
ד"ה לא איש אל: אינו איש לחזור מברכתו בשעה מועטת כזו, שהרי לא פשעו אחרי הברכה שברכתי אותם היום.
לא איש א-ל, G’d is not like man that He could renege so quickly on a blessing just bestowed, seeing that these people have not committed any sin since receiving this blessing.
ד"ה ויכזב: והוא היאך יכזב בו בחינם.
ויכזב, how could G’d he renege without cause?
רשב"ם:
ד"ה ויתנחם: בתמיה, והיאך יתנחם.
ד"ה ויתנחם: בתמיה, והיאך יתנחם.
*
1. מה ראה הרשב"ם להוסיף את דבריו המסומנים בקו - מה הקושיה שרצה ליישב על ידי הוספה זו?
*
2. רוב הפרשנים אינם מפרשים את חלקו הראשון של פסוק י"ט בתמיה; הסבר כיצד יש לפרשו בניחותא, ומה ראה הרשב"ם לפרשו בתמיה?
| ד. בביאור "לא הביט און" וכו' |
"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"
None hath beheld iniquity in Jacob, Neither hath one seen perverseness in Israel; The LORD his God is with him, And the shouting for the King is among them.
ד"ה לא הביט און ביעקב: יחזור אל הא-ל הנזכר. יאמר, שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה בהם עמל וכעס שיעשו לפניו, ועל כן הוא עמם לתרועת מלכותו בהם. כי יריע אף יצרים על אויביהם יתגבר (על פי ישעיה מ"ב י"ג). זהו דעת ר' אברהם ונכון הוא.
ויתכן עוד לפרש כי "און" במקום הזה כמו (חבקוק ג' ז') "תחת און ראיתי אהלי כושן". ו"עמל" כמוהו, וכן (תהלים י' ז') "תחת לשונו עמל ואון" – כזב ושקר, כי הדבר, שלא יהיה ולא יבוא כי שקר הוא, יקרא און ועמל, בעבור שלא יגיע לאדם ממנו רק העמל.
יאמר "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה" כי "לא הביט אדם ביעקב ולא ראה איש בישראל און ודבר כזב", אין בטחונם שקר ואין תוחלתם נכזבת, אבל כל ברכותיהם בטחונם יתקיימו לעולם. כלשון (ישעיה כ' ו') "הנה כה מבטנו" וכן (ישעיה שם פסוק ה') "וחתו ובושו מכוש מבטם", וכן (ישעיה כ"ב י"א) "ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם" – ענין בטחון ותקוה. ואמר דטעם, כי "ה' אלוקיו עמו" אשר לא יכזב ולא ינחם "ותרועת מלך" גיבור בו, שלא ינוצח לעולם. כי בהוציאו אותם ממצרים הנה לו תוקף גדול, כתועפות ראם על כל בהמה, ואיך לא יתקיימו כל ברכותיהם, ואין בהם נחש וקסם?
ד"ה לא הביט און ביעקב: אין הקב"ה יושב ורואה שאחרים יעשו חמס לישראל, אבל ה' אלוקיו הוא תמיד עמו להצילו מכל רע, והוא מקבל בקרב ישראל תרועת מלך, שהם מודים ומשבחים לו כשהוא מצילם מצרה, כמו שמריעים בחצוצרות ובקול שופר לכבוד המלך, כשהוא חוזר בשלום אחרי הכותו את האויב.
*
1. מה הקושי בפסוקנו? (מלבד הקושי שבפירוש המילים "און" ו"עמל")
2. מה ההבדל – הן בפירושי המילים, הן ביחסים תחביריים – בין שני הפרושים המובאים ברמב"ן?
3. מה ראה רמב"ן להוסיף את פירושו השני אחר שהסכים עם פירוש הראב"ע ואמר עליו "ונכון הוא"? מהי מעלת הפירוש השני?
*
4. מהם הקשיים בפסוק כ"ב שמישבם הרמב"ן בסוף דבריו?
*
5. מה בין פירושו של שד"ל לבין שני הפירושים שהובאו ברמב"ן, ומהי חולשת פירושו?
| ה. שאלות בטעמי המקרא |
"וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו"
Then the LORD opened the eyes of Balaam, and he saw the angel of the LORD standing in the way, with his sword drawn in his hand; and he bowed his head, and fell on his face.
בובר, (ובדומה הירש):
Er bückte sich und warf sich auf seine Stirn
Er bückte sich und warf sich auf seine Stirn
וכן הם מתרגמים בראשית כ"ד מ"ח "ואקד ואשתחוה לה'" (מרכא טפחא אתנחתא):
Und beugte mein Haupt und warf mich G'tt hin
Und beugte mein Haupt und warf mich G'tt hin
נראה אפוא, שלפי המתרגמים אין המילה "ויקד" מתיחסת אל "לאפיו" אלא רק "וישתחו".
ועיין עוד את צירופי הלשון והטעמים בפסוקים הבאים:
| בראשית.כ"ד כ"ו | "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'" (מונח זקף טפחא סוף-פסוק) |
| שמואל א' כ"ד ח' | "וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (קדמא מירכא תביר טפחא סוף-פסוק) |
| שמואל א' כ"ח י"ד | "וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (מירכא תביר טפחא סוף-פסוק) |
| דברי הימים ב' כ' י"ח | "וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה" (דרגא תביר טפחא אתנחתא) |
| מלכים א' א' ל"א | "וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ" (קדמא מהפך פשטא זקף טפחא אתנחתא) |
| מלכים א' א' ט"ז | "וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ" (מונח זקף טפחא אתנחתא) וייתכן שהפיסוק מושפע מן הפסוק המפורט (פסוק ל"א) |
| נחמיה ח' ו' | "וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה" (דרגה תביר טפחא סוף-פסוק) |
| דברי הימים א' כ"ט כ' | "וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' וְלַמֶּלֶךְ" (דרגא תביר טפחא סוף-פסוק) |
1. מה אפשר להסיק מתוך הפסוקים השונים בדבר הפירוש המתאים של פסוקנו?
2. איך פיסקו בעלי הטעמים את פסוקנו?
3. האם המתרגמים כיוונו אל הפיסוק או לאו?
הביטוי "וחרבו שלפה בידו" בא כאן בטעמים מירכא טפחא אתנחתא וכן ביהושע ה' י"ג.
בפרשתנו כ"ב כ"ג הוטעם מהפך פשטא זקף וכן בדברי הימים א' כ"א ט"ז.
נחלקו המתרגמים בדעותיהם בדבר תרגום המילה "שלפה".
א. החרב היתה שלופה בידו, וכן בובר:
ב. בידו היתה חרב שלופה, וכן הירש:
4. איזו דעה מתאימה יותר לפיסוק הטעמים?