פרשת ויקרא תש"ח - בטעם מצוות הקורבנות
א. בטעם מצוות הקורבנות
רמב"ם, מורה נבוכים ג' ל"ב:
... שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום; ולזה אי אפשר לפי טעם האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבנו עליו השלום לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך ... כמו שאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל" – ולהינתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה' ויאמר: "ה' צווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה!" ומפני זה השאיר ה' מיני עבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך וציוונו לו, יתברך וציוונו לבנות היכלו "ועשו לי מקדש" ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריבו מכם קרבן לה'" ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו... והגיע התחבולה בזאת העורמה האלוקית, שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו והוא מציאות ה' ואחדותו. ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם... ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי: "איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם – אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה ה' לנו להגיע אל כוונתו הראשונה. ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו (= הקרבנות) אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השניה?" – שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה: והוא אמרו (שמות י"ג) "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... ויסב דרך" וכמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה, אשר הייתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן ציוה בזאת המצוה אשר זכרנו (= הקרבנות), מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע, עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת (= עזיבת) עבודה זרה. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה... ואחר כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום – כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים (שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל ראשון) ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה ונולדו גם כן (במדבר) אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות; וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבנו "על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו"... כן בא זה החלק מן התורה (= תורת הקורבנות) בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה... כאשר הייתה זאת העבודה – הקורבנות – עד צד הכוונה השנית והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחית, הושם בין שני המינים הפרש גדול. והוא שהקרבת הקורבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן – "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, אל המקום אשר יבחר ה' ואין מקריבים בזולתו, אמר "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" – ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד – כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניח לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפילין...
וכן עיין גם מורה נבוכים ג' מ"ו (קיצור תוכנו מובא ברמב"ן דלקמן):
ד"ה ניחוח: ...ואמר הרב במורה הנבוכים (ג' מ"ו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן ציוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך. והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטיפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא י"ז ז') ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו. והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח' כ"א) וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד' ד'), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל. ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ"ג ד'), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדיבור. ולשון הקרבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" (שם כ"ח ב'), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים. ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה...
as a burnt offering: [the kohen] must burn the animal with the intention that it is a burnt offering. (Torat Kohanim 1:58) a fire offering: When he slaughters [the animal], he must slaughter it with the intention [to burn it completely in] fire. Every [instance of the word] אִשֶּׁה in Scripture, is an expression related to אֵשׁ, “fire." pleasing: gives Me contentment, for I said [My commandment], and My will was fulfilled!” End quotation from Rashi. But the Rav did not explain what "for the fire" means. And in Gemara (Zevachim 46:b) they said: "To exclude unfinished burning," and he explains here that we slaughter it in order to place it over the burning wood fire upon the altar, not to place it over the coals that chill and go dim. And it seems to me that one needs to intend that the fire consume it completely, and not to roast it a little. And this relates to the rebellious son (Sanhedrin 70a): "Like midcooked thieve's meat." And in Tractate Eruvin: "Neither cooked nor consumed." (Eruvin 29b) And there are some that explain there: "To exclude unfinished burning." (Zevachim 46a) His intention was to place over wood fire, as it is written "over the fire on the wood," and not over straw fire nor kindling fire. It is like the matter we learned: "finished oven with straw and mulch." (Shabbat 36b) And behold, in this verse the reason for the sacrifices is that they are "a fire offering with a pleasing odor to the Lord." But the Rambam said in the Guide for the Perplexed (3:46) that the reason for the sacrifices was for the sake of the Egyptians and Chaldeans, in whose lands Israel used to live and dwell, who would worship the bull and the sheep. Because the Egyptians worshipped a lamb, and the Chaldeans worshipped demons that appeared to them as goats. And the people of India to this day never slaughter a cow. For this reason (God) commanded to slaughter these three species in God's name to make known that the matter which (the pagans) thought of as the ultimate sin is what (the Israelites) will sacrifice to their Creator and their sins will be attoned for. For thus are bad beliefs healed, which are ailments of the soul, since every ailment and illness is healed through its opposite. These are his words and he continues at length. This is rubbish! They have healed a great hurt and a great difficulty lightly! The table of the Eternal is made polluted. (Malachi 1:12) For they are not only to remove [false beliefs] from the hearts of the wicked and fools of the world. Doesn't Scripture say that they are "food of the gift offering, for a pleasing odor?" (Leviticus 3:16) And also due to the idiocy of the Egyptians their illness won't be healed this way. Rather it would increase suffering, because the intention of the aforementioned wicked ones was to worship the constellations of the sheep and the ox, which have power, according to their thinking. And therefore they don't eat them in deference to their power and strength. But if they are slaughtered for the Revered Name, this would be an honor for them... Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice - that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul. And the central limbs correspond to his central limbs. And the portions with which to sustain the teachers of Torah [are so] that they will pray for him. And the daily sacrifice is because there is no saving the community from always sinning. And these words are tenable [and] grab the heart, like the words of classic homiletic teachings (Shabbat 87a). And in the way of truth (mysticism), the sacrifices contain a hidden secret...
1. בשני מקומות דן הרמב"ם בחלק ג' של מורה נבוכים בטעם הקרבנות: בפרק ל"ב ובפרק מ"ו, שקיצור דבריו מובא ברמב"ן. מה ההבדל העקרוני בין דבריו פה ושם?
2. מה הדמיון בין מצוות הקרבנות להליכת בני ישראל במדבר ארבעים שנה – לדעתו?
3. מה הדמיון ומה ההבדל בין קרבנות לתפילה – לדעתו?
4. הרמב"ן משתדל לסתור דבריו על ידי הוכחות ישירות ועל ידי הוכחות על דרך השלילה – כיצד?
5. מהן ראיותיו מקרבן הבל ונח?
**
6. כיצד אפשר להגן על דעת הרמב"ם נגד טענת הרמב"ן מקרבן הבל ונוח?
7. מהו טעם הקורבנות המובא בסוף דבריו של הרמב"ן (ויותר ראוי לשמוע הטעם...) ומה דעת הרמב"ן על הטעם הזה?