רמב"ם, מורה נבוכים ג' ל"ב:
... שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום; ולזה אי אפשר לפי טעם האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבנו עליו השלום לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך ... כמו שאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל" – ולהינתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה' ויאמר: "ה' צווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה!" ומפני זה השאיר ה' מיני עבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך וציוונו לו, יתברך וציוונו לבנות היכלו "ועשו לי מקדש" ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריבו מכם קרבן לה'" ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו... והגיע התחבולה בזאת העורמה האלוקית, שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו והוא מציאות ה' ואחדותו. ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם... ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי: "איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם – אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה ה' לנו להגיע אל כוונתו הראשונה. ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו (= הקרבנות) אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השניה?" – שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה: והוא אמרו (שמות י"ג) "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... ויסב דרך" וכמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה, אשר הייתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן ציוה בזאת המצוה אשר זכרנו (= הקרבנות), מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע, עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת (= עזיבת) עבודה זרה. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה... ואחר כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום – כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים (שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל ראשון) ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה ונולדו גם כן (במדבר) אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות; וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבנו "על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו"... כן בא זה החלק מן התורה (= תורת הקורבנות) בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה... כאשר הייתה זאת העבודה – הקורבנות – עד צד הכוונה השנית והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחית, הושם בין שני המינים הפרש גדול. והוא שהקרבת הקורבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן – "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, אל המקום אשר יבחר ה' ואין מקריבים בזולתו, אמר "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" – ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד – כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניח לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפילין...