פרשת מצורע תשי"ד - תורת המצורע
א. צרעת - ביטוי לחרון אף ה'
ויקרא רבה מצורע א':
"זאת תהיה תורת המצורע" – הדא הוא דכתיב (משלי ו'): "שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו"... ואלו הן "עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים", ואמר ר' יוחנן: וכולהו לקו בצרעת...
רש"ר הירש, רואה בלשון הפסוק ממשלי הוכחה לדברים הבאים:
שאין נגע הצרעת אלא ביטוי לחרון אף ה' המיידה אותו (את הנגע) בגופו של אדם העושה עצמו בכל אברי גופו נושא ומפיץ כל התכונות הרעות הנ"ל, במקום שיהיו כל אברי גופו כלים להרבות ענות צדק, דרישת האמת, עשיית הטוב והשכנת שלום בין אדם לרעהו.
הסבר מהו הרמז הלשוני בפסוקנו ממשלי לרעיון המובא בדברי הרב הירש?
ב. הדגשת "כנגע"
"כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת"
כנגע נראה לי בבית SOMETHING LIKE A PLAGUE HATH SHOWN ITSELF TO ME IN THE HOUSE — Even if he (the owner of the house) be a learned man and knows for sure that it is a plague he shall not decide the matter as a certainty saying, "a plague hath shown itself to me" but, “something like a plague hath shown itself to me" (Mishnah Negaim 12:5; Sifra, Metzora, Section 5 10).
ד"ה כנגע: (נגעים פי"ב, ת"כ) אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע, ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי אלא כנגע נראה לי.
כנגע נראה לי בבית SOMETHING LIKE A PLAGUE HATH SHOWN ITSELF TO ME IN THE HOUSE — Even if he (the owner of the house) be a learned man and knows for sure that it is a plague he shall not decide the matter as a certainty saying, "a plague hath shown itself to me" but, “something like a plague hath shown itself to me" (Mishnah Negaim 12:5; Sifra, Metzora, Section 5 10).
לדברי רש"י אלה:
ר' אליהו מזרחי, (טורקיה במאה ה-16):
מפני דרך ארץ, שלא יאמר אדם אפילו על דבר הברור לו – ודאי, אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ד' ע"א): "למד לשונך לומר: איני יודע".
...On account of proper behavior, such that a man should not say even about something that is clear to him, "[It is] certain," but rather, "[There is] a doubt." And this is what the Sages, may their memory be blessed, said (Berakhot 4a), "Teach your tongue to say, "I don't know.'"
גור-אריה, (ר' ליווא בן בצלאל מפרג [מהר"ל מפרג] בסוף המאה ה-16):
טעם הדבר הזה משום (תהלים ק"א ז'): "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן – לאו נגע הוא, ואיך יאמר: "נגע נראה לי בבית".
תוספות יום טוב, (ר' ליפמן הלר, 1579-1654, אשכנז):
לכך הקפידה התורה, שלא יאמר "נגע נראה לי", כדי שלא יפתח פה לשטן, כדדרשינן (ברכות י"ט ע"ב): לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר ר' יוסף: מאי קראה? (=היכן מצינו רמז לכך במקרא?) שנאמר (ישעיה א'): "כמעט כסדום היינו". מאי אהדר להו? "שמעו דבר ה' קציני סדום" (עד כאן דברי הגמרא). הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן.
1. מה ההבדל העקרוני בין שלושת החכמים הנ"ל בבואם לנמק את דברי המשנה המובאים ברש"י?
2. מהו מוסר ההשכל היוצא מדברי כל אחד מהם?
**
למה לא נקט רש"י לשון המשנה (נגעים י"ב משנה ח'): "אפילו תלמיד חכם וידע שהוא נגע ודאי" ונקט לשון "שאפילו חכם ויודע..." בתוספת שי"ן?
**
כנגע נראה לי בבית SOMETHING LIKE A PLAGUE HATH SHOWN ITSELF TO ME IN THE HOUSE — Even if he (the owner of the house) be a learned man and knows for sure that it is a plague he shall not decide the matter as a certainty saying, "a plague hath shown itself to me" but, “something like a plague hath shown itself to me" (Mishnah Negaim 12:5; Sifra, Metzora, Section 5 10).
נסה לתרץ קושייתו.