פרשת מקץ תש"י - לקראת הירידה השניה למצרים
א. שאלות כלליות
1. השווה את שיחת האחים עם אביהם בראשונה בשובם ממצרים ( מה הן הנקודות החשובות בהבדל שבין שתי השיחות ומהי סיבת השוני?
*
2. מה ראה יהודה להוסיף בסוף דבריו את הכתוב בפסוק י': כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו – ולמה לא סיים דבריו בהצעת ערבותו, וחטאתי לך כל הימים..."?
*
3. השווה את הכנות יעקב לקראת פגישת בניו עם האיש (פסוקים י"א-י"ד) להכנות יעקב לקראת פגישתו עם עשו (ל"ב, ח-כ"ב). במה הן דומות ובמה הן שונות ומהי סיבת השוני?
ב. פניית יעקב לבניו
השווה את פניית יעקב אל בניו בפעם הראשונה לפני רדתם מצרימה:
"רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם"
And he said: ‘Behold, I have heard that there is corn in Egypt. Get you down thither, and buy for us from thence; that we may live, and not die.’
לפניית יעקב אל בניו בפעם השנייה:
"שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל"
And it came to pass, when they had eaten up the corn which they had brought out of Egypt, that their father said unto them: ‘Go again, buy us a little food.’
מהי סיבת השנוי כתוספת מילת "מעט" בפעם השנייה?
ג. "ויאמרו שאל שאל האיש לנו..."
"וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ..."
And they said: ‘The man asked straitly concerning ourselves, and concerning our kindred, saying: Is your father yet alive? have ye another brother? and we told him according to the tenor of these words; could we in any wise know that he would say: Bring your brother down?’
אברבנאל:
והנה יעקב חשב שהם כאנשים דברנים אמרו לו, מה שלא היה שואל מאתם וזהו אמרו (פסוק ו') "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" כי חשב שאת נפש הילד היה מבקש בשאלו אותו, והם לא ידעו להנצל מקושית דבריו כי אם בשנותם מאמתת הדברים, וזהו אמרו: "שאל שאל האיש לנו ולמולדתנו, לאמור העוד אביכם חי, היש לכם אח" – ומפני שהוא שאל עליך ועל אחינו, הגדנו לי על פי הדברים האלה. השווה לדברי האברבנאל האלה.
ד"ה ואת הארץ תסחרו: שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין, כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם. וכן אמרו לו: אחיכם האחד הניחו אתי, ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון. ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו, ולא סיפרו הכתוב, וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם. וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז), התנצלות לאביהם. או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו, אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות, והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח, כי אחקור עליכם ואדע מה אתם. ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום, כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו. והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט) אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח. וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב, לא ז). ורש"י כתב תסחרו, תסבבו, וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא. נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד, ולא פירש כן (לעיל לד י) שבו וסחרוה, ויסחרו אותה (שם פסוק כא).
1. מה הקושי בפסוקנו?
2. באיזה דרך מיישב את הקושי האברבנאל במקום הנ"ל?
3. באיזה דרך מיישב את הקושי הרמב"ן במקום הנ"ל?
**
4. היכן מצאנו בפרשתנו שוב קושי ממין זה ומהו הדרך לפתרונו שם?
*
5. התוכל להכריע בין דעת הרמב"ן לדעת אברבנאל ביישוב הקושי על פי פשט הכתובים?
ד. "ונחיה ולא נמות"
"וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת"
And Judah said unto Israel his father: ‘Send the lad with me, and we will arise and go, that we may live, and not die, both we, and thou, and also our little ones.
ד"ה ונחיה: נצנצה בו רוה"ק ע"י הליכה זו תחי רוחך שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם.
ונחיה THAT WE MAY LIVE — (literally, and we shall live). The spirit of prophecy was enkindled within him. He said: owing to this journey your spirit will live again, which indeed happened, as it is said, (Genesis 45:27) “And the spirit of Jacob, their father, revived”.
ד"ה ולא נמות: ברעב (ב"ר) בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש ואנו כלנו מתים ברעב אם לא נלך מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי.
ולא נמות AND THAT WE MAY NOT DIE of hunger. As for Benjamin it is doubtful whether he will be seized or whether he will not be seized, but as for us, we shall certainly all die of hunger if we do not go. It is better that you should let go what is doubtful and snatch at what is certain (Genesis Rabbah 91:6).
ספורנו:
ד"ה ונחיה: במזון.
ד"ה ולא נמות: על יד האיש אדוני הארץ שאמר לנו ויאמנו דבריכם ולא תמותו.
ולא נמות, as a result of actions taken by the ruler of Egypt who had told us “so that the truth of your words can be established and you will not die.” (42,20)
מה קשה? ובמה דומים שני הפירושים?
(השווה לדרך פרשנית זו- רש"י, שמות א' י"ז:
ד"ה ותחיינה: מספקות להם מים ומזון (סוטה שם) תרגום הראשון וקיימא והשני וקיימתון לפי שלשון עבר לנקבות רבות תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ול' פעלתם, כגון (שמות ב) ותאמרנה איש מצרי ל' עבר כמו ויאמרו לזכרים ותדברנה בפיכם (ירמיהו מד) ל' דברתם כמו ותדברו לזכרים וכן (יחזקאל יג) ותחללנה אותי אל עמי ל' עבר חללתם כמו ותחללו לזכרים.
ותחיין את הילדים This may mean THEY MAINTAINED THE CHILDREN IN LIFE — they provided them with food (Sotah 11b). The Targum renders ותחיין the first time it occurs (i. e. in this verse) by וקימא (which means, “and they — the women — preserved the babes”). and the second time (Exodus 1:18) by וקימתן (which means, “and ye women have preserved etc.”) The Targum is able to distinguish between the two meanings of this word, but this cannot be done in Hebrew because in the Hebrew language in the case of fem. plur. this word and similar forms (ending in נָה or ןָ) are used in the sense of “they did something” (3rd person) and in the sense of “ye did something” (2nd person). For example: (Exodus 2:19) “And they (the daughters of Jethro) said, (וַתֹּאמַרְןָ) “An Egyptian man etc.”, which is the past tense (the Rashi text must read here לשון עָבַר) (imperf. with Vau conv.), just as one would use וַיֹאמְרוּ if one were speaking of men; (Jeremiah 54:25) “Ye women have spoken (ותדברנה) with your mouths”, having the same meaning as דברתן, and corresponding to ותדברו when used of men; (Ezekiel 13:19) “And ye (women) have profaned Me (ותחללנה) among My people” which is a past tense, the same as חללתן corresponding to ותחללו when used of men.
רש"י, דברים ל"ג ו':
ד"ה יחי: בעולם הזה.
ד"ה ואל ימות: לעולם הבא שלא יזכר לו מעשה בלהה.
ד"ה כי מת אתה, ולא תחיו: מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא משום דלא נסבת איתתא כו' כדאיתא בברכות.
2. התוכל ליישב את מקומנו – וכל הדומים לו – בניגוד לרש"י על דרך הפשט?
ה. "ושלח לכם את אחיכם..."
"וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין"
and God Almighty give you mercy before the man, that he may release unto you your other brother and Benjamin. And as for me, if I be bereaved of my children, I am bereaved.’
ד"ה את אחיכם: זה שמעון.
את אחיכם YOUR BROTHER — This refers to Simeon.
ד"ה אחר: רוה"ק נזרקה בו לרבות יוסף (ב"ר).
אחר THE OTHER ONE — The spirit of prophecy was diffused upon him so that he included Joseph also (Genesis Rabbah 92:3).
ד"ה ושלח לכם את אחיכם: נראה על דרך הפשט כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם, ולכך לא אמר את שמעון בני ואת בנימין, כי לא יזכרנו בשמו, וכאשר עזבו במצרים ימים רבים, אילו היה בביתו לחם לא שלח עדיין את בנימין וינחהו במצרים. ורש"י כתב רוח הקדש נצנצה בו לרבות את יוסף. ובבראשית רבה (צב ג) גם כן אמרו: ושלח לכם את אחיכם, זה יוסף, אחר, זה שמעון. ונכון הוא. כי נתן דעתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האחר אולי עודנו חי...
*
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו ומה קשה לרמב"ן?
2. מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש פסוקנו?
**
3. כיצד מתייחס הרמב"ן למדרש רבותינו שבבראשית רבה המובא בקיצור בדברי רש"י ובמפורש בדברי הרמב"ן? (השווה ליחסו זה של הרמב"ן למדרש רבותינו גם דבריו שמות א'-א').