פרשת שופטים תשי"ט - דיני משפט
א. שאלות ודיוקים ברש"י
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ"
If there arise a matter too hard for thee in judgment, between blood and blood, between plea and plea, and between stroke and stroke, even matters of controversy within thy gates; then shalt thou arise, and get thee up unto the place which the LORD thy God shall choose.
ד"ה כי יפלא: כל הפלאה לשון הבדלה והפרשה, שהדבר נבדל ומכוסה ממך.
כי יפלא IF THERE BE [A THING] TOO HARD [FOR THEE IN JUDGMENT] — The term פלא always denotes separation and being at a distance; it means here that the matter is apart and is hidden from thee.
מפרש דבריו בעל באר יצחק:
"ההבדלה" הוא הפך החיבור, ו"הכיסוי" הפך הגילוי. ושניהם משתתפים בהוראת ריחוק הדבר האחד מן הדבר האחר, והיותם בלתי נוגעים זה בזה בקצותם, וכמו שהדבר הנבדל בלתי נוגע בדבר הנבדל ממנו, כן הדבר המכוסה אין קו הראות נוגע בו, אלא שהדבר המכוסה הוא נבדל ע"י דבר שלישי שהוא אמצעי בין שני הנבדלים, והדבר הנבדל הוא מצד הפרש המקומי בלבד, ולזה כל "מכוסה" נבדל ואין כל "נבדל" מכוסה. כל זה בהבנה הגשמית של השמות הללו. אבל בהבנות הרוחניות או המושאלות יכונה השגת הדבר המושג ב"נגיעה", וכאילו המשיג נוגע ודבק בו; וקוצר השגת המשיג יכונה ב"הבדלה" ופירוד, שהמשיג נבדל מן המושג ורחוק מזה; ולזה כל דבר תמהון, יאמר עליו שהוא "פלאי", לפי שקצר יד המשיג להשיג דרך התהוות הפלא הזה. אבל לרוב ישתמש בעל הלשון להוראת קוצר ההשגה בשם "העלם" ו"כיסוי", לפי שהדבר הנעלם מן ההשגה הוא לרוב אם התולדה יוצאת מהֶקֵשים רבים ומשפטים אחוזים זו בזו כחוליות השלשלת, לפי שהמשפטים ההם הם כמו אמצעים בין ההקדמה הראשונה ובין התולדה האחרונה הנדרשה והוא הכיסוי הגשמי המפסיק בין הדבר לבין ראות העין. וישתמשו הכתובים לכנות קיצור ההשגה בכיסוי והסתר.
1. מה ראה רש"י להעתיק מושג הפליאה להבדלה, הפרשה ואחר כך לכיסוי?
2. השוה את דברי רש"י אלה לדבריו בבראשית י"ח:
ד"ה היפלא מה' דבר: כתרגומו "היתכסי". וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני מלעשות כרצוני.
הסבר מה ראה רש"י לפרש במקומנו את "היפלא", אף על פי שכבר פירשו בבראשית, והלא מדרכו לפרש מושג עם הופעתו הראשונה בלבד.
**
ד"ה בין דין לדין: בין דין זכאי לדין חייב.
**
בין דין לדין BETWEEN PLEA AND PLEA — i.e. between a verdict of acquittal and a verdict of “guilty”.
ד"ה דברי ריבות: שיהיו חכמי העיר חולקין בדבר, זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב וזה מזכה.
דברי ריבה BEING THINGS OF STRIFE [WITHIN THY GATES] — i.e. that the scholars of the city (the judges) be of different opinions in that particular matter (cf. Onkelos), the one declaring it unclean, the other clean, the one sentencing, the other acquitting,
ומקשים מפרשי רש"י: מה הוסיף בדבריו האחרונים על מה שכבר פירש בד"ה בין דין לדין?
ב. בטעם מצוות "לא תסור"
"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"
According to the law which they shall teach thee, and according to the judgment which they shall tell thee, thou shalt do; thou shalt not turn aside from the sentence which they shall declare unto thee, to the right hand, nor to the left.
ד"ה ימין ושמאל:... אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך - תעשה כמצותם. ואל תאמר: "איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה?" אבל תאמר: כן ציוה אותם האדון המצווה על המצוה, שאעשה ככל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה. אפילו יטעו, וזה כענין ר' יהושע עם ר' גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו. והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה ניתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, וחתך הכתוב לנו הדין, שנשמע לבית הדין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר ובכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתם, כי על דעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח ה' על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול.
Right or left: "Even if he tells you about the right that it is left or about the left that it is right" - [that is] the language of Rashi. And its matter is that even if you think in your heart that they are erring, and the thing is simple in your eyes - [just] like you know [the difference] between your right and your left - do like they command. And do not say, "How can I eat this completely forbidden fat" or "How can I kill this innocent man," but rather say, "So did the Master who commands command me to do with the commandments, that I should do His commandments, according to all that those that stand in front of Him - 'in the place that He shall choose' - instruct me; and He gave me the Torah upon the understanding of their minds, even if they err." And this is like the matter of Rabbi Yehoshua with Rabban Gamliel about Yom Kippur that fell out according to the calculation [of Rabbi Yehoshua] (Rosh Hashanah 25a). And the need for this commandment is very great, since the Torah is given to us in writing, and it is known that the opinions are not [all] the same concerning all of its implications. And [otherwise] the disagreements would grow and the Torah would become several Torahs. And the verse set forth that we should listen to the High Court that stands in front of God 'in the place that He shall choose,' about all that they tell us concerning the understanding of the Torah - whether they received its understanding, one witness from the mouth of another, and Moshe from the mouth of the Omnipotent; or they say thus according to the meaning of the Scripture. Or its intention is that in accordance with their opinion does He give them (other [variants of the text]: us) the Torah: even if it is in your eyes like the replacing of the right with the left; and all the more so, when they say about the right that is right - that you must think that the spirit of God is upon the servants of His Temple, 'and He will not leave His pious ones, they will always be protected' from erring and from stumbling. And the language of Sifrei on Shoftim 154 is "Even if they show to your eyes about the right that is the left and the left that it is the right, listen to them."
(עניין ר' יהושע עם ר' גמליאל המוזכר בדבריו הוא המסופר בראש השנה פרק ב' משנה ח'-ט'):
מעשה שבאו שנים (שני עדים) ואמרו: "ראינוהו (הירח) שחרית במזרח וערבית במערב." אמר ר' יוחנן בן נורי: "עדי שקר הם." כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו: "ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה" וקיבלן רבן גמליאל. אמר ר' דוסא בן הרכינס: "עדי שקר הן. היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה?!" אמר לו ר' יהושע "רואה אני את דבריך". שלח לו רבן גמליאל: "גוזרני עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך." הלך ומצאו ר' עקיבא (לר' יהושע) מיצר. (ברטנורא: שהנשיא גזר עליו לחלל את יום הכיפורים). אמר לו ר' עקיבא: "יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל – עשוי. שנאמר (ויקרא כ"ג): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" – בין בזמנם, בין שלא בזמנם – אין לי מועדות אלא אלו." בא לו (ר' יהושע) אצל ר' דוסא בן הרכינס; אמר לו (ר' דוסא) "אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין, שעמד מימות משה עד עכשיו, שנאמר (שמות כ"ד) "ויעל משה ואהרון נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל" ולמה לא נתפרשו שמותיהם של זקנים? אלא ללמד שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה." נטל מקלו ומעותיו בידו, הלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו (רבן גמליאל): "בוא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי – שקיבלת דברי."
1. מה קשה לרמב"ן בפסוקנו?
2. הסבר את המקומות המסומנים בקו בדבריו.
3. מה טעם המצווה לפי דעת הרמב"ן?
4. התוכל לתת טעם אחר למצווה זו?
5. מהם המקורות שממנו ישאב בית דין הגדול את הוראותיו, לפי דברי הרמב"ן?