פרשת שמיני תשט"ז - חטא נדב ואביהו
א. חטאם של בני אהרן
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"
And Nadab and Abihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire therein, and laid incense thereon, and offered strange fire before the LORD, which He had not commanded them.
ספרא כ"ד:
"ויקחו בני אהרן" אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין קיחה אלא שמחה. "נדב ואביהוא" מה תלמוד לומר "בני אהרן"? – שלא חלקו כבוד לאהרן. "נדב ואביהוא" – לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" – מעצמם יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.
השווה שני הפירושים הבאים לדברי ספרא אלה:
ר' נפתלי הרץ ויזל, הבאור לויקרא י' א':
נדב ואביהוא גדולי עולם היו וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה', אבל מרב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים להקטיר כל אחד קטורת סמים דקה, ולא נצטוו מפי משה, אלא מדעתם עשו, וזהו "אשר לא ציוה אותם", אבל האש שנטלו היה מן המזבח החיצון כמשפטו בכל יום... ואין "אש זרה" הנאמר כאן אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח" – שעניינו מאכל אש, כאילו אמר "מתנת אש זרה שלא נצטוו עליה"... וטעם שלא אמר "קטורת זרה", כמו שתרגם אונקלוס "קטורת סבוסמין נוכראי" – ממרקחת סמים זרים, כי על זה לא עברו, כי הם הקטירו קטורת כשרה, ששמו אש במחתה ונתנו עליה קטורת, ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה לבד מיום הכיפורים שמקטיר כהן גדול קטורת כזו לפני ולפנים, ועדיין לא נאמרה להם פרשת יום הכיפורים, שהרי נאמר בה (פרק כ') "אחרי מות שני בני אהרן". וזהו שפירש "אשר לא ציוה אותם", שלא ציוה ביום זה קטורת כזו, וזוהי הזרות. ולא שעברו על לאו (פרק כ') "ולא יבוא בכל עת אל הקודש" שעדיין לא הוזהרו עליו. אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים, באמרו "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו' ח') ולירא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבוא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם... לא שעברו חלילה על לאו מפורש שבתורה, וכל שכן שלא עברו על מצוות משה, שציוה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים, אלא מעולם לא ציוה משה כן, ואין זכר בכתוב מעניין זה... לא חטאו שני גדולים הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתן נחשב להם לעוון ומתו. שוב ראיתי בתורת כהנים שאמרו רבותינו: "כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה" וזה כדברינו שמרב שמחה – הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה' בקטורת חדשה נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.
שמשון רפאל הירש:
"בני אהרן נדב ואביהוא" – ולא נטלו עצה מאביהם, או דוקא מפני שהיו בני אהרן, ראו עצמם בני חורין מליקח עצה, היו נדב ואביהוא רק שנים מאישי האומה, ולא שאלו את רועה האומה, משום שייחסו ערך רב לאישיותם. "איש מחתתו" – כל אחד פעל על דעת עצמו, ולא נטלו עצה זה מזה. בוודאי הייתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר המעשה נקראו מפי הגבורה "קרובי" – ולדברי הספרא "הוסיפו אהבה על אהבה", אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד, לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כהן בישראל, אשר אינו אלא חלק של כלל ישראל, ורק בתוך הכלל ולמען הכלל ניתנה לו עמדתו בפני אלוקיו. ההקרבה וההקטרה הזו, וכן אולי לא היו המקריבים אסורים בהקרבה באותו יום – דיו העדר הציווי (- "אשר לא צוה אותם") על ההקרבה להפכה לאיסור גמור. אין דבר, אין פרט בכל פרשת הקרבנות, שרשאי המקריב לטפל בו על פי טעמו הסובייקטיבי; אפילו קרבנות נדבה – חובה עליהן להיותן נשמרות ונעשות בכל הגדרים והסדרים החלים עליהם. קרבת האלוקים שהאדם רוצה להגיע עדיה בהקריבו קרבן, תושג רק על ידי ההקשבה לקול האלוקים, על ידי עשיית רצונו וקבלת עול מלכותו. זוהי אחת הנקודות שבהן יהדות ועכו"מיות מתנגדות זו לזו ניגוד גמור. העכו"מיות שואפת על ידי קרבנותיה להפעיל את האלוקות, שתסייע לאדם להשיג מאוויו. קרבנו של היהודי משמעותו, שעם קרבנו יקריב היהודי את עצמו לעמוד לשרת לפני ה' לשעבד רצונו לרצון קונו. לפיכך כל הקרבנות אינן אלא נוסחאות של דרישות אלוקיות אשר המקריב מקבלן על עצמו בהקריבו קרבנו, על מנת שתהיינה נר לרגליו בדרך חייו. קרבנות שאדם בודה מלבו הן לפי זה ממיתים את האמת, שתעודתה לפרוש ממשלתה על האדם באמצעות הקרבן, בעוד שהקרבנות שבדו מלבם בני אדם מושיבים לכיסא את הסובייקטיביזם השרירותי בשטח, אשר רק הציות והמשמעת לקדוש ברוך הוא יכירם מקומם... לא בדרכי פולחן חדישים לפי האופנה (במקור Erfindungen gottesdienstlicher Novitaeten), כי אם בהגשמת רצון בוראו הנאמר בתורתו יצדק הכהן בפעולתו.
1. הסבר במה שווים שני המפרשים הנ"ל בהסברתם את חטאם של בני אהרן – איזו דעה על חטאתם נדחית על ידי שניהם?
2. מה ההבדל שבין שתי תפישותיהם?
3. במה ניכרת בדברי הירש השפעת תקופתו ובעיות דורו?
ב. "בקרובי אקדש"
"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ"
Then Moses said unto Aaron: ‘This is it that the LORD spoke, saying: Through them that are nigh unto Me I will be sanctified, and before all the people I will be glorified.’ And Aaron held his peace.
מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: "שלום"
Having mentioned the deeds of Neḥunya, the Gemara relates that the Sages taught: An incident occurred involving the daughter of Neḥunya the ditchdigger, where she fell into a large cistern and no one could extricate her from it. They came and informed Rabbi Ḥanina ben Dosa so that he would pray on her behalf. When the first hour had passed from the time of her fall, he said to them: She is at peace and unharmed. After the second hour, he said to them: She is at peace. After the third hour, he said to them: She has ascended from the well, and indeed this was the case.
(רש"י:
תעלה)
ושעה שניה אמר להם: "שלום". שלישית אמר להם: "עלתה!"
לאמר SAYING (i. e. that they should say or speak) — He said to them, “Give me replies to my questions” (Sifra, Shemini, Chapter 2).
(רש"י:
כבר עלתה ודאי, דפשיטה ליה דלא תמות שם)
(רש"י:
... אמרו לו: "נביא אתה?" אמר להם: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו
(רש"י:
לחפור בורות לעולי רגלים)
(רש"י:
ייכשל בו זרעו?" אמר רב אחא: "אף על פי כן מת בנו בצמא! שנאמר (תהילים נ,ג): "וסביביו נשערה מאד", מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה"
(רש"י:
ד"ה עם סביביו: צדיקים הדבקים בו).
(רש"י:
ר' נחוניא אמר מהכא (תהילים פ"ט): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו."
ילקוט שמעוני ב' תש"כ (תהילים נ' ג'):
"יבוא אלוקינו ואל יחרש, אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד". מידת בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מעל הקרובים, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כך, מוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים, שנאמר "בקרובי אקדש" וכתיב "וסביביו נשערה מאד" – ואומר (תהילים פ"ט): "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".
1. במה יש בדברי משה – אם נפרשם כחז"ל לעיל – נחמה לאהרן?
2. במה שונה עמדתו של גדול הדור, של המורם מעם – לפי הדברים הנ"ל – מעמדת כל אחד מבני האומה?
3. היכן מצינו בתורה שוב עונש חמור שיש בו משום "בקרובי אקדש"?
4. מה הדמיון בין פסוקנו לבין עמוס ג, ב'?
ג. "וימותו לפני ה'..."
"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"
And there came forth fire from before the LORD, and devoured them, and they died before the LORD.
ד"ה וימותו לפני ה': ומיד דכששמע אהרן, היה רוצה להניח העבודה ולהיאבל על בניו.
'וימותו לפני ה, “they died in the section of the Tabernacle described as ‘in the presence of the Lord.’” As soon as the news reached Aaron he wanted to interrupt performing the service in order to mourn his sons;
ד"ה ויאמר משה אל אהרן: "אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך – הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש: בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי, שכן אמר לי הקדוש ברוך הוא (ויקרא כ"א): "והכהן הגדול מאחיו את ראשו לא יפרע ואת בגדיו לא יפרום, ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו" - הא אם לא יצא – קידש! – ואין מוקדם ומאוחר בתורה – ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הקדוש ברוך הוא ועבודתו על ידך".
this is when Moses said to Aaron: “do not mourn nor weep, and do not desist from carrying on with your priestly duties; I am telling you what I am saying in the name of G’d Who has said: בקרובי אקדש, I want to be sanctified by the High Priests, the ones who are “near” to Me and who perform the service for Me. I do not want that they should desecrate My name and My holy service by letting their private concerns take precedence.” Moses added that G’d had specifically given him instructions concerning such events as had just happened by saying (Leviticus 21,10-12) “the priest who is exalted above his fellows, on whose head the anointment has been poured and who has been ordained to wear the vestments, shall not bare his head nor rend his vestments. He shall not go in where there is a dead body; he shall not defile himself even for his father or mother. He shall not go outside the sanctuary and profane the sanctuary of his G’d, for upon him is the distinction of the anointing oil of his G’d, Mine the Lord’s.” It follows that by not leaving the holy precincts at this time Aaron did in fact sanctify the name of the Lord. This is the meaning of בקרובי אקדש, “I will be sanctified by those close to Me.” The fact that the legislation we just quoted appears only in chapter 21 is no argument as the Torah is not bound to record its message to the Jewish people in chronological sequence. At any rate, Moses told Aaron not to abandon the service in the Tabernacle while in circumstances which imposed mourning on other priests, even.
ד"ה ועל פני כל העם אכבד: זהו כבוד שכינה, שרואה (הכהן) בניו מתים – ומניח אבלו בעבודת בוראו.
ועל פני כל העם אכבד, this is the “honour” accorded to G’d’s Presence that even when one sees one’s sons dying one ignores one’s personal grief and continues with the service to one’s Creator.
*
1. הסבר במה שונה הרשב"ם בפירוש פסוק ג' מן הפירוש שניתן על ידי חז"ל (בשאלה ב) וגם מרש"י?
*
2. האם נראים לך דבריו קרובים יותר לפשוטו של מקרא?