| א. לאיסור ההתגרות בעשו, עמון ומואב |
לשלוש האזהרות בפרקנו (פסוקים ג'-ה'; ט'; י"ח-י"ט)
מקשה האברבנאל:
למה נתן ה' שלא יתגרו מלחמה עם עשו, עמון מואב, באמרו "כי ירושה וכו'" וה' לא לבד לשלוש אומות אלה נתן ארצותם ירושה לשבת בם, כי אל כל שאר האומות נתן ירושה ארצותן והפסוק אמר בפירוש (דברים ל"ב, ח') "בהנחל עליון גויים... יצב גבולות עמים", ואם לכל העמים הציב והנחיל ארצותם והיו ירושתם, מה הייתה הסיבה שאסר לישראל אלה והתיר להם שאר ארצות משבעה העמים, כי לכולם נתנה ההשגחה האלוקית ארצות לשבת בהן. ואם נאמר: "ברשעת הגויים האלה ה' מורישם" – כמו שמשה אמרו (דברים ט', ה'), הנה בני עשו ובני עמון גם כן היו רעים לה' מאוד, ואין ספק שבחוק האמונה האמיתית ויראת אלוקים כולם היו שווים?
למה נתן ה' שלא יתגרו מלחמה עם עשו, עמון מואב, באמרו "כי ירושה וכו'" וה' לא לבד לשלוש אומות אלה נתן ארצותם ירושה לשבת בם, כי אל כל שאר האומות נתן ירושה ארצותן והפסוק אמר בפירוש (דברים ל"ב, ח') "בהנחל עליון גויים... יצב גבולות עמים", ואם לכל העמים הציב והנחיל ארצותם והיו ירושתם, מה הייתה הסיבה שאסר לישראל אלה והתיר להם שאר ארצות משבעה העמים, כי לכולם נתנה ההשגחה האלוקית ארצות לשבת בהן. ואם נאמר: "ברשעת הגויים האלה ה' מורישם" – כמו שמשה אמרו (דברים ט', ה'), הנה בני עשו ובני עמון גם כן היו רעים לה' מאוד, ואין ספק שבחוק האמונה האמיתית ויראת אלוקים כולם היו שווים?
וזו אחת מתשובותיו:
שרצה יתברך - כיון שישראל בטחו בגבורתם להילחם באמורי – להסיר הזדון מלבותיהם, לכן לכבוש את יצרם ג' פעמים ציום בעברם בגבול בני עשו שלא ילחמו בם. וכן בגבול בני עמון, ואחר כך ציוה שילחמו בסיחון ובעוג וירשו ארצם – להודיעם ולישב בלבותם שלא בכוחם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי לה' הישועה האמיתית וכי לו הארץ ומלואה ולמי שרצה בו יתננה.
שרצה יתברך - כיון שישראל בטחו בגבורתם להילחם באמורי – להסיר הזדון מלבותיהם, לכן לכבוש את יצרם ג' פעמים ציום בעברם בגבול בני עשו שלא ילחמו בם. וכן בגבול בני עמון, ואחר כך ציוה שילחמו בסיחון ובעוג וירשו ארצם – להודיעם ולישב בלבותם שלא בכוחם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי לה' הישועה האמיתית וכי לו הארץ ומלואה ולמי שרצה בו יתננה.
**
נסה לתת תשובות אחרות (או תשובה אחרת) לשאלתו!
| ב. כיבוד אב ואם של עשו |
(ג') "רב לכם סב את ההר הזה". הלכה: אדם מישראל, שהיה זהיר בכבוד אב ואם, מהו שכרו? כך שנו רבותינו: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא: כיבוד אב ואם...
אמר רבי אבהו: שאלו תלמידיו את ר' אליעזר הגדול: "איזהו כיבוד אב ואם?" אמר להם: "צאו וראו מה עשה דמה בן נתינה באשקלון, שהייתה אמו חסרת דעת והייתה סוטרת לו בין חבריו (= בנוכחות חבריו) ולא אמר לה אלא: דייך אמי".
פעם אחת באו חכמים אצלו ליקח הימנו אבן אחת טובה, שנאבדה מכלי כהן שהיה דר באשקלון, ופסקו עמו באלף זהובים. נכנס ומצא רגלו של אביו פשוטה על התיבה שהייתה שהייתה אבן טובה בתוכה והיה ישן ולא ביקש לצערו – ויצא לחוץ ריקם. כיון שלא הוציאה כסבורין שמבקש מהם יותר והעלו דמיה עשרת אלפים זהובים. כשנעור אביו משנתו, נכנס והוציאה להם; ביקשו ליתן להם עשרת אלפים זהובים – אמר להם: "חס לי! איני נהנה משכר אבותיי! אלא בדמים הראשונים שפסקתי עמכם, כך אני נוטל מכם". (ומה שכר נתן לו הקב"ה? אמרו רבותינו: באותה שנה ילדה פרתו פרה אדומה ומכרה בעשרת אלפים זהובים). ראה כמה גדול כיבוד אב ואם.
אמר ר' שמעון בן גמליאל: לא כיבד אדם את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני. כיצד? אני הייתי משמש את אבי בכלים צואים (מלוכלכים – דרך עבדות!) וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהם. אבל עשו לא היה עושה כן, אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו – הן מעולים. תדע לך, בשעה שיצא לצוד ולהביא לאביו שיברך אותו, מה עשתה רבקה? נתנה ליעקב מטעמים ואמרה לו: לך אצל אביך וטול הברכות עד שלא יטול אותן אחיך! אמר לה יעקב: אמי, אין את יודעת שעשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק. "אולי ימושני אבי?" אמרה לו: אני מלבשת אותך כלים נאים שאחיך לובש ומשמש בהן את אביך ואתה נכנס אצלו והוא אוחז בידך, כסבור שאתה עשו ומברך אותך! ומניין? שנאמר (בראשית, כ"ז) "ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות אשר איתה בבית ותלבש את יעקב", לפיכך מה יצחק אומר לו? "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" בירך אותו ויצא לו ובא עשו. אמר לו: "אני עשו בכורך". כיוון ששמע את קולו, ידע שהוא עשו. אמר לו: "בני, בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך". באותה שעה התחיל עשו צווח ואומר: בוא וראה מה עשה לי התם הזה! לא די שצחק לי על שמכרתי לו את בכורתי, והנה עתה לקח ברכתי. הא למדת, שעשו היה זהיר בכבוד אבותיו.
אמר ר' יודן: כיוון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה – הראהו הקב"ה למשה אותו הר שהאבות קבורים בו, אמר לו: משה! אמור להם לישראל: אין אתם יכולים להזדווג לו, עד עכשיו מתבקש לו שכר הכבוד שכיבד את אלו שקבורין בהר הזה! מניין? ממה שקרינו בעניין: "רב לכם סב את ההר הזה!"
1. מהי הקושיה שרצה המדרש לישב?
מה הרעיון הכללי המסומל בדברי המדרש הזה?
ועיין ברש"י:
ד"ה לכלב תשליכון אותו: ...למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנאמר (שמות י"א) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו.
לכלב תשלכון אתו YE SHALL CAST IT TO THE DOGS — You may give it to a heathen as well as to the dog. Or, perhaps this is not so, but כלב is to be taken literally? Scripture, however, states with regard to carrion, (Deuteronomy 14:21) “Thou shalt give it to a stranger or sell it unto an alien”, from which it follows by a conclusion à fortiori that you may derive whatever benefit you like from the Trefa (and so you also may give it to heathen). But if this be so, what is the force of Scripture expressly saying “to the dog”? It is to teach you that the dog is to be given preference in this respect and Scripture tells you at the same time that God does not withhold the reward due to any of His creatures. The dog is entitled to reward because it is stated, (Exodus 11:7) “But against the children of Israel shall not a dog move its tongue”, and this happened. The Holy One, blessed be He, said: Give it the reward it deserves (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 32:30:3).
ד"ה ויכו: לשון ויופעלו הוכו מיד אחרים הנוגשים הכום.
Heb. וַיֻכּוּ They were the object of an action. [The word is in the “hoph’al” conjugation, the recipient of the “hiph’il.”] They were beaten by others; the taskmasters beat them.
"וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם"
And all Israel shall make lamentation for him, and bury him; for he only of Jeroboam shall come to the grave; because in him there is found some good thing toward the LORD, the God of Israel, in the house of Jeroboam.
ד"ה דבר טוב: שביטל משמרתו, שהושיבו אביו שומר שלא יעלה איש לרגל, וביטל משמרתו ועלה.
Something good. He abandoned his watch; for his father had stationed him as a sentry so that no person would go up [to Yerusholayim] on the pilgrimage festival. He abandoned his watch and went up.7See Maseches Mo’ed Katan 28b.
*
3. עיין גיליון תולדות תש"ט, שאלה ד'. האם הרעיון במדרש ההוא ורעיון מדרשנו אחד הוא?
**
4. ומקשין כמה ממפרשי המדרש: והלא כאן בהר שעיר מדובר, והאבות קבורין בהר חברון? נסה לבאר את מדרשנו ולישב את הקושיה!
| ג. "ויראו מכם ונשמרתם מאד" |
"אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר
וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד"
And command thou the people, saying: Ye are to pass through the border of your brethren the children of Esau, that dwell in Seir; and they will be afraid of you; take ye good heed unto yourselves therefore;
ד"ה ונשמרתם מאד: ומה השמירה? אל תתגרו בם.
ונשמרתם מאד TAKE YE GOOD HEED TO YOURSELVES — And what is this "taking heed”? What follows: אל תתגרו בם CONTEND NOT WITH THEM.
ר' משה חפץ, מלאכת מחשבת:
ד"ה ויראו מכם: אמת כי צבא המלחמה הבוטח בגבורתו על נקלה אויביו ינצחוהו. כי לא ישמר מהם בבטחו בכוחו ועוצם ידו. אמנם האיש הירא, עיניו לנוכח יביטו, ותמיד יראה בשונאיו שלא ירעו לו ולא יאונה לו כל אוון. לכן אמר: לפי שבני עשו יראים מכם, יתנו לב להימלט מידכם. לכן "ונשמרתם מאד", ראו שתשתמרו מאוד מהם, כי יותר צריך לפחד מהאיש הירא מן האיש אשר איננו ירא.
ד"ה ויראו מכם: אמת כי צבא המלחמה הבוטח בגבורתו על נקלה אויביו ינצחוהו. כי לא ישמר מהם בבטחו בכוחו ועוצם ידו. אמנם האיש הירא, עיניו לנוכח יביטו, ותמיד יראה בשונאיו שלא ירעו לו ולא יאונה לו כל אוון. לכן אמר: לפי שבני עשו יראים מכם, יתנו לב להימלט מידכם. לכן "ונשמרתם מאד", ראו שתשתמרו מאוד מהם, כי יותר צריך לפחד מהאיש הירא מן האיש אשר איננו ירא.
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין רש"י לבין בעל מלאכת מחשבת - על איזה סוג של פחד מדבר כל אחד מהם?