פרשת נשא תשי"ט - הפטרה

השווה לדבריו אלה את דברי א' קריב, "מעז יצא מר" (משמעו של מעשה שמשון)*:
כשם שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, כך אין שני מושיעים עושים שליחותם בדרך אחת. וכשם שיש ניסויים במערכי הטבע כך יש כעין ניסויים מצד ההשגחה להגשים את כוונותיה על ידי הכוחות השונים הגלומים באדם. שמשון היה בעל שליחות בדרך חדשה. והוא היה גם אבן הבוחן לדרך זו. בימים שהפלשתים הכניעו את שבטי ישראל בעז כוחם ובכלי מלחמה שהיו בידיהם ולא היו עדיין בידי ישראל, היתה העצה העליונה לשלוח לישראל איש גיבור-כח בשיעור מופלא, שלא יהא זקוק לאנשי מלחמה עמו ואף לא לשום כלי-מלחמה העשוי בידי אדם, כי הוא עצמו הכלי – כלי אלוקים. בזמנים הקדומים של תולדות ישראל בולטת דמות הנביא – איש הגילוי של-דבר אלוקים. הפעם מופיע על הבמה איש הגילוי של כח-אלוקים. בידו הופקד לשם תכלית מסוימה פקדון ממין חדש – גבורה. אולם הגבורה מבחינה ישראלית היא אליה וקוצים בה, כי הגבורה לפי טבע בריתה, בהיותה יתרון כח שבגוף, נותנת שליטה יתרה לגוף על-הנפש ומושכת את האדם לצד האינסטינקטים הנמוכים שבו. ואוי לאותה גבורה שמכרעת את נשמת בעליה, ומכל שכן שגבורה אשר כזו פסולה לעשות שליחות של מעלה. אך נוסף על סכנת הגבורה כשלעצמה נטמנה לשמשון רשת מַדוחים גם מצד הפלשתים, אשר לא מחנה יתיצב נכחם אלא מטעם יעודו יהא שומה עליו להתהלך בעריהם ולהכריעם בתוך גבולם, ובקרבה זו עלול הוא ללמוד את דרכיהם ולהיטמא בטמאותם. בצד מלחמותיו בפלשתים נכונו לו אפוא מלכתחילה גם נפתולים קשים עם יצרים רעים שישיתו עליו ככל הימים. ובמערכה זו של שמשון היחיד תלוי בסופו של דבר גם בגורל המערכה של שמשון השליח, כי אם ידו תהיה על התחתונה בנפתולי לבבו, לא איש הוא עוד להילחם מלחמות ה'.