| א. "והתודו את עונם" (1) |
"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי
וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי"
And they shall confess their iniquity, and the iniquity of their fathers, in their treachery which they committed against Me, and also that they have walked contrary unto Me.
"אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם"
I also will walk contrary unto them, and bring them into the land of their enemies; if then perchance their uncircumcised heart be humbled, and they then be paid the punishment of their iniquity;
ד"ה אף אני: כן עשיתי עמהם ויסרתים להביאם אל ארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל.
Even I… i.e., So have I done with them: I have punished them by bringing them into their enemies’ land, until their uncircumsized heart capitulated, as I shall further explain.
ד"ה או אז יכנע לבבם הערל: והנה אחר "והתודו את עונם" היה ראוי שיאמר (מ"ב) "וזכרתי את בריתי יעקב" כי מה טעם "והבאתי אותם בארץ אויביהם" עכשיו במקום הזה, ואין עתה הזמן שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם?
ופירש ראב"ע (ומביא את דבריו כנ"ל) והזכיר זה כאן, כי התוודו את עוונם בעבור שאני המסבב להם, כי גם בשעת קלקלתם נתכוונתי בהם שיעשו תשובה ויתוודו.
ועל דעתי ירמוז, כי אחר הוידוי ילך עמהם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם, אבל היו להם צרים ואויבים שם, כמו שנאמר (נחמיה ד') "ויאמרו צרינו"; (נחמיה ו' ט"ז) "ויהי כאשר שמעו כל אויבינו", והארץ ביד העמים היתה כמו שאמר עזרא בתפילתו: (נחמיה ט', ל"ו-ל"ז) "הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה, הנה אנחנו עבדים עליה; ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאותינו ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו".
Or perhaps then their uncircumcised heart will be humbled. In my view this hints that after the confession Hashem will go contrary to them and bring them again into the land of their enemies until their uncircumcised heart is humbled. This is a hint that He brought them to Eretz Yisrael but it was not conquered before them; they had adversaries and enemies there, as it says (Nechemiah 4:5), “And our adversaries said … And it came to pass when our enemies heard.” Eretz Yisrael was in the possession of gentile nations, as Ezra said in his prayer (ibid. 9:36): “Today we are slaves, and the land that You gave our forefathers to eat of its fruit and its goodness, behold, we are slaves upon it. Its produce is increased to the kings whom You have appointed over us because of our sins, and they rule over our bodies and over our cattle as they wish, and we are in great distress”.
בעבור שפקידת בית שני היה כמו שביארתי והעיד עליו הנביא ירמיה כדי שהעולים מבבל ישובו אל ה' ויתפללו אליו, יעד כאן הכתוב, מה יהיה עניינם בזה, באמרו "והתודו את עונם ואת עון אבותם", כי כן היו מתוודים בבית שני כמו (דניאל ט' ג') "ואתנה את פני אל ה' האלוקים לבקש תפילה ותחנונים". ואמר דניאל (שם): "חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו, וסרנו ממצותך וממשפטיך..." וכן התוודו נחמיה ועזרא גם כן, אך הפסוק מבאר גנות הדור, באמרו "במעלם אשר מעלו בי", רצונו לומר, שיתוודו ויצעקו חסידיהם אל ה' בעדם כמתחרטים מעוונותיהם, אבל אנשי הדור ההוא, לא יעזבו החטא כי תמיד יחזיקו ויהיו "כטובל ושרץ בידו". וזהו "במעלם אשר מעלו בי". ואף על פי שהיו מתוודים, יחזיקו תמיד במעל ובחטא.
"ואף אשר הלכו עמי בקרי" – כי מלבד העברות העצומות שהיו ביניהם כמו שהיו באבותיהם, הנה היו מייחסים עונשי ההשגחה למקרה... ומפני שלא היה הוידוי ההוא עם עזיבת החטא מהעם אמר "אף אני אלך עמם בקרי", רצונו לומר שמהפגעים והמקרים שיבואו לא ישמרם ה'.
... והנה מה שאמר לעיל (פסוק ל"ג) "ואתכם אזרה בגויים... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" נאמר על הגלות הראשון שגלו על ידי נבוכדנצר. ואמרו כאן (פסוק מ"א) "והבאתי אותם בארץ אויביהם" נאמר בלי ספק על אנשי בית שני שיבואו מחדש בארץ אויביהם בגלל העוונות שעשו, ולכן אמר "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם" כלומר שאין להם לאנשי בית שני אלא אחד משני דרכים: אם שיעשו תשובה ויכנע לבבם הערל, ואז ירצו את עוונם שיעזבו עוונם בהחלט, כי זה היה תכלית הפקידה, או שילכו בגלות אחר.
They will confess. As we explained, the leaders of the returnees from Babylon will confess, but the people will not repent. In their unfaithfulness. They will still ascribe everything to coincidence, as one who [attempts to purify himself but] immerses in a ritual pool with a vermin [that imparts impurity] in his hand. Therefore (v. 41), “I will bring them …” in an extended exile.
*
1. מהם הקשיים השונים בשני הפסוקים האלה המתורצים בדברי המפרשים הנ"ל?
**
2. הסבר את פירושו של ראב"ע – מה הוסיף להבנת פסוקנו?
3. כיצד מפרש אברבנאל את המושג "הליכה בקרי"?
4. לאיזו ארץ מתכוון הפסוק באמרו "והבאתי אותם בארץ אויביהם" לדעת הרמב"ן והאברבנאל?
*
5. במה סוטה אברבנאל מן הפשט בפרשו את פסוק מ'?
**
6. אברבנאל רואה בעליית עזרא ונחמיה ובכל תקופת בית שני רק "פקידה" בלבד (הוא מדגיש זאת חזור והדגש גם בפירושיו לנביאים). מה הניעו לכך?
| ב. "והתודו את עונם" (2) |
"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם"
And they shall confess their iniquity, and the iniquity of their fathers, in their treachery which they committed against Me, and also that they have walked contrary unto Me.
קצתם, כמו דניאל ועזרא וזולתם.
והתודו את עונם, only some of them, as we know from Daniel and Ezra.
האם אחד הקשיים שעמד לפני המפרשים שבשאלה א' עמד אף בפניו?
| ג. "או אז יכנע" |
"אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם"
או אז יכנע — The word או here has the same meaning as in (Exodus 21:36) או נודע כי שור נגח הוא (cf. Rashi on that verse and our Note thereon). The translation therefore is: “If then [their uncircumcised hearts] will be humbled”. Another explanation is that או means perhaps, — “perhaps then their uncircumcised hearts will be humbled”.
ד"ה או אז יכנע: כמו (שמות כ"א ל"ו) "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום", אם אז יכנע, לשון אחר: אולי, שמא אז יכנע לבבם.
או אז יכנע — The word או here has the same meaning as in (Exodus 21:36) או נודע כי שור נגח הוא (cf. Rashi on that verse and our Note thereon). The translation therefore is: “If then [their uncircumcised hearts] will be humbled”. Another explanation is that או means perhaps, — “perhaps then their uncircumcised hearts will be humbled”.
ד"ה ואז ירצו את עונם: יכפרו על עונם ביסוריהם.
ואז ירצו את עונם means, and they will atone for their iniquities by the punishments they will have suffered.
ד"ה או אז יכנע: (אחרי הביאו את דברי רש"י הנ"ל) והנכון בעיני שיאמר "והבאתי אותם בארץ אויביהם" או עד זמן יכנע לבבם הערל או זמן ירצו את עונם באורך הגלות.
Or perhaps then their uncircumcised heart will be humbled. In my view this hints that after the confession Hashem will go contrary to them and bring them again into the land of their enemies until their uncircumcised heart is humbled. This is a hint that He brought them to Eretz Yisrael but it was not conquered before them; they had adversaries and enemies there, as it says (Nechemiah 4:5), “And our adversaries said … And it came to pass when our enemies heard.” Eretz Yisrael was in the possession of gentile nations, as Ezra said in his prayer (ibid. 9:36): “Today we are slaves, and the land that You gave our forefathers to eat of its fruit and its goodness, behold, we are slaves upon it. Its produce is increased to the kings whom You have appointed over us because of our sins, and they rule over our bodies and over our cattle as they wish, and we are in great distress”.
1. מה קשה להם?
2. מה ההבדל ביניהם?
| ד. קשר ההפטרה לפרשה |
מהו הקשר בין הפטרה זו לפרשת בחקותי?
| ה. "ארור הגבר", "ברוך הגבר" |
"כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ"
Thus saith the LORD: Cursed is the man that trusteth in man, And maketh flesh his arm, And whose heart departeth from the LORD.
ד"ה אשר יבטח באדם: בחרישו וקצירו לומר: אזרע בשביעית ואוכל.
ד"ה ומן ה' יסור לבו: שהבטיחו (ויקרא כ"ה) "וצויתי את ברכתי לכם". כך שמעתי.
ד"ה כה אמר ה': לפי שהיו ישראל בוטחים במצרים ובאשור – אמר זה.
ד"ה ומן ה' יסור לבו: כי אם לא יסור לבו מה', אינו רע אם יבטח באדם שיעזרהו ותהיה כוונתו, כי בעזרת האל יוכל האדם לעזרו.
חובות הלבבות, הקדמה לשער הבטחון:
מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד אלוקים יתברך הוא הבטחון עליו בכל דבריו. ותועלותיו מהם מנוחת נפשו ובטחונו על אלוהיו יתברך כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו, מפני שאם איננו בוטח באלוהים – בוטח בזולתו, ויהיה כמו מי שנאמר בו (ירמיהו ב') "כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים" ואמר הכתוב "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" ואמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו". ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו – ייגע לריק ויחלש כוחו ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו.
מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד אלוקים יתברך הוא הבטחון עליו בכל דבריו. ותועלותיו מהם מנוחת נפשו ובטחונו על אלוהיו יתברך כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו, מפני שאם איננו בוטח באלוהים – בוטח בזולתו, ויהיה כמו מי שנאמר בו (ירמיהו ב') "כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים" ואמר הכתוב "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" ואמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו". ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו – ייגע לריק ויחלש כוחו ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו.
לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". ואפילו היה חכם ומכובד והעני, יעסוק באומנות, ואפילו באמנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעולם: "חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוני!"
גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושים הברזל והפחמים ולא שאלו מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.
כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות. והרי הוא בכלל: ארור הגבר אשר יבטח באדם.
וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה ובעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו. וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזיקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כיוצא בו נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".
One should always strain oneself and endure hardship and not come to depend on others rather than cast oneself onto the community. Thus the sages commanded, "Make your Sabbaths into weekdays rather than come to depend on others."196See Babylonian Talmud Pesachim 112a. Even if one is wise and revered and becomes poor, he should engage in some kind of craft, even a menial one, rather than come to depend on others. Better to stretch leather from carrion than to say, "I am a great sage," [or] "I am a priest: Feed me." Thus have the sages commanded. Great sages were splitters of wood, raisers of beams, drawers of water for gardens, ironworkers, and blacksmiths rather than ask [for their living] from the community or accept anything when they gave to them.
1. מי הוא ה"אדם" אשר בו יבטח "הגבר הארור" – לפי דעתו של כל אחד מהנ"ל?
2. במה שונה הרד"ק מכל האחרים בפרושו לסוף פסוקנו?
3. לשם מה מביא בעל חובת הלבבות את שני הפסוקים מתוך פרקנו, את פסוק ה' ואת פסוק ז' - מה הוכיח באמצעותם, וכיצד מפרש הוא את הקשר שביניהם?
4. במה שונה הרמב"ם בפירושו לפסוקנו מכל האחרים?
*
5. הרמב"ם מחלק בני אדם לשלושה סוגים – אלה שהנם בכלל פסוק ה', אלה שהנם בכלל פסוק ז' – ולעוד סוג. הסבר מהו הסוג השלישי?