פרשת בהר תשי"ט - מצוות השמיטה
עיין גם גיליון בהר-בחקותי תש"ה!
א. מה ענין שמיטה אצל הר סיני
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר"
And the LORD spoke unto Moses in mount Sinai, saying:
מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני – אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.
בהר סיני [AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES] ON THE MOUNT SINAI — What has the matter of the Sabbatical year to do with Mount Sinai that Scripture fell compelled to expressly state where it was commanded? Were not all commandments given on Sinai? But this statement is intended to suggest the following comparison: How is it in the case of the law of Shemittah? Its general rules, [its specific prescriptions] and minute details were ordained on Mount Sinai! So, also, were all commandments with their general rules and their minute details ordained on Mount Sinai. Thus is in taught in Torath Cohanim (Sifra, Behar, Section 1 1). It seems to me that the following is the explanation of this: Since we do not find in Deuteronomy that the law concerning “the rest of the soil in the Sabbatical year” was repeated in “the fields of Moab” (cf. Deuteronomy 34:1; the place where Moses repeated many of the commandments contained in the other books of the Pentateuch), we may infer that all its general rules and specific prescriptions must have been promulgated on Sinai. The express mention of בהר סיני here appears therefore to be unnecessary but Scripture by mentioning it intends to teach regarding every Divine command (lit., Divine utterance) that was spoken to Moses that in every case they, their general rules and minute details originated at Sinai and that they were only repeated again in “the fields of Moab”.
1. הביטוי "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" הפך ניב רגיל בשפת הדיבור. הסבר מהו ההבדל בין הוראת המילים האלה כאן במקורן לבין הוראתן בשפת הדיבור.
*
2. מקשים מפרשים: מפרשתנו ראיה שדקדוקיה של שמיטה נאמרו בסיני – אולם מהיכן ראיה שכללותיה נאמרו בסיני? ענה לשאלתם!
ב. "שש שנים תזרע שדך"
"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ"
Six years thou shalt sow thy field, and six years thou shalt prune thy vineyard, and gather in the produce thereof.
ד"ה שש שנים תזרע שדך: דרך הכתוב לומר כך (שמות כ'): "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ"ג) "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי..."; ועל דעת רבותינו – "שש שנים תזרע שדך" – ולא בשביעית, והוא "לאו הבא מכלל עשה"* שהוא "עשה"; ונמצא הזורע בשביעית עובר בעשה זה ובלא תעשה. ומדרש אגדה: ר' ישמעאל: כשישראל עושין רצונו של מקום עושין שמיטה אחת בשבוע אחד, שנאמר "שש שנים תזרע שדך", וכשאין עושין רצונו של מקום עושין ד' שמיטין בשבוע אחד. כיצד? נרה שנה וזורעה שנה. נרה שנה וזורעה שנה, נמצאו ארבעה שמיטין בשבוע אחד.
1. מה קשה לרמב"ן בפסוקנו?
*
2. מהו 'דרך הכתוב' שבו פותח הרמב"ן דבריו? תן דוגמא נוספת בתורה לדרך הכתוב הזו.
3. מה בין פירושו הראשון של הרמב"ן לבין פירושו השלישי (על דעת ר' ישמעאל) בפירוש לשון עתיד ל"תזרע"?
**
4. כיצד מישב הרמב"ן את קושייתנו בפירושו השני "על דרך רבותינו"?
הערה: להבנת ענין "לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה" עיין דברי הרמב"ן דברים ט"ו ג' ד"ה את הנכרי תגוש.
ג. בטעם מצות שמיטה
ואמנם כל המצוות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה של בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמרו "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג) ושתוסיף הארץ תבואתה והתחזקה בעמדה שמיטה...
As to the precepts enumerated in the laws concerning the year of release and the jubilee (Hilkot shemittah ve-yohel) some of them imply sympathy with our fellow-men, and promote the well-being of mankind; for in reference to these Precepts it is stated in the Law, "That the poor of thy people may eat" (Exod. 23:11); and besides, the land will also increase its produce and improve when it remains fallow for some time. Other precepts of this class prescribe kindness to servants and to the poor, by renouncing an claims to debts [in the year of release] and relieving the slaves of their bondage [in the seventh year]. There are some precepts in this class that serve to secure for the people a permanent source of maintenance and support by providing that the land should remain the permanent property of its owners, and that it could not be sold." And the land shall not be sold for ever" (Lev. 25:23). In this way the property of a person remains intact for him and his heirs, and he can only enjoy the produce thereof. I have thus explained the reason of all precepts contained in our work in the Section Zera‘im, with the exception of the laws concerning the intermixture of different species of beasts the reason of which will be given (chap. xlix.).
עקדת יצחק, שער ס"ט
... וחז"ל אמרו (פרקי אבות פרק ה') "גלות באה לעולם על... ועל שמיטת הארץ". ויש לתמוה למה תהיה כזאת על חטא כזה? ... ואם השביתה ההיא תהיה לצורך עבודת האדמה כמנהג עובדיה שמשביתין אותה קצת שנים, כדי שתחליף כח להוסיף על תבואתה, ...אם יחדלו מעשות שמיטה... מיעוט פירותיהם יהיה ענשם, ולמה יגלו מעליה בעונש זה?! אין זאת רק כי בנפשנו דבר לגלות את אזנינו ולהעיר את לבנו בהציב לנו ציונים גדולים ונוראים, לפקוח עינים עיורות השקועות בדמיוני העולם, כזבין והבלין, המוכרים אותה (= את נפשם) לצמיתות לעבוד את האדמה עבודת אדמה ועבודת משא צמד פרדים; והלא המה קיבלו עליהם לעבוד אלוהים מאהבה. והנה לשלוח מבית כלא יושבי חשך ולהוציא ממסגר אסירי התאוות האחוזים בחבלי הבלי זמנם, שם לנו נרות מאירים ופתח לנו חלונות שקופים והציב לעינינו סימנים מובהקים במניני המשך זמננו, ימינו, שבועותינו, ושנותינו אשר לא נוכל להתעלם מהם, כי אם בשגעון ובעיורון.... כי הנה עבודת ששת ימים ושביתת השביעי היא עדות נאמנה שהעולם נברא ברצון הבורא, ...והנה זה יהיה אות ומופת מוחלט לאמתת מציאותו... והרי זאת היא האמונה הראשונה המחויבת לכל בעל דת... העניין השני.. כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו, כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה, כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו, ושלא נתכוון בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הסיפוקים, בעוד שעלינו להשתדל בהשגת התכלית העליון; וזאת היא כוונת מתנת הארץ הזאת אל זאת האדמה, שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלתיה וליצור פירותיה לקבוץ אותם על יד, כדי להתעשר בהם, כמו שהיא כוונת כל העמים בארצותם (בראשית ל"ו) "וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניכם" רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמם וידרשו שלמותם, כפי רצון בוראם, ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם. ולקיים ולחזק זה העניין ההכרחי להם, נכתב ונמסר בידם לסימן גדול, שיעבדו אותה שש שנים וישמטוה בשביעית, כדי שיוודע להם, כי לא בכח עבודת האדמה יגבר איש, אבל שעבודתם הוא דבר ששובתין ממנה לשם ה'. כמו שפירש ואמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" – כדי שיוודע לך שאין המכוון לך מעבודתה רק מה שיצטרך לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, שהם אביוני העם, והיותר מזה ראוי להחרימו ולתתו מאכל לבהמת השדה ולחית הארץ.
בטעם מצוה זו יש דעות חלוקות, כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כוחה לזורע ולזה נטה הרב המורה, ורבים חולקים עליו... ...ובעקדה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם, וגם זה רחוק מכליותי, כי הוא דומה "ליהודה ועוד לקרא", כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם, ואם הוא לא יועיל, מה יושיענו זה הבא לעתים רחוקות? ...אומר אני שטעם מצוה זו הוא להשריש את ישראל במידת האמונה והבטחון בה', כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבדות האדמה על המנהג הטבעי, וכאשר כביר מצאה ידם, ישכחו את ה' ויסירו בטחונם ממנו, ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כך הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי, כי בשש שנים דרך האומות לעשות שתי שנים זרע ושנה אחת בור, כדי שלא להכחיש כוחה, והקב"ה אמר "שש שנים תזרע" מדי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש... תדע כי לי הארץ, ועל ידי כך יהיו עיניך נשואות אל ה'... ועל ידי זה יאמינו כי כולם אינם רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה.
The land shall be at rest. There are differing opinions about the reason for this mitzvah. Many say that the reason the land should rest is so that it will continue to be fertile for planting, and this is the reason favored by Rambam in Moreh Nevuchim. However, many disagree with him. They say that if the Torah was concerned about the land becoming infertile, why should they be liable exile for not keeping shemittoh? Their punishment would be the natural consequence that the land becomes infertile. Furthermore, this is not “a Shabbos for Hashem” but rather for the land. Additionally, why does it say (26:34): “The land will then be appeased for its Shabbosos”? What does it have to gain that Israel will be exiled from it and non-Jews will settle there? They will work the land incessantly!
1. הסבר את המקומות המסומנים בקו.
2. מהן טענות בעל העקדה נגד "הטעם החקלאי" של מצות שמיטה.
3. התוכל למצוא טענות נוספות נגד דעה זו – אף מלשון הכתוב עצמו?
4. הסבר את הטעם השני הניתן לשמיטה בספר עקדת יצחק! היכן מצינו רעיון זה בתורה עצמה?
5. מה בין טעמו של בעל כלי יקר לבין טעמו השני של בעל העקדה?
ד. שאלות בדברי ראב"ע
ד"ה בהר סיני: אין מוקדם ומאוחר בתורה. וזו הפרשה קודם ויקרא, וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדיבור בהר סיני, ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת "ואלה המשפטים". והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ וכאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא הארץ אותם, כן אמר בפרשת בחוקותי על שבתות הארץ, והזכיר בתחילה שבתותיה.
The Torah does not always follow chronological order. This passage was given before the parasha of Vayyiqra and the parashiyyot that follow it, since it was said on Mount Sinai . It concludes the covenant [26:45] that was mentioned in the parasha of Mishpaṭim [Exodus 24:7]. It appears here, out of order, to connect the laws of incest with the conditions under which the land was given, because incest was one of the things for which the land would vomit them out [18:28]. The sabbatical years are the first condition listed (they are also discussed in the parasha of Beḥuqqotai [26:34 ff]).
א. מה קשה לו?
*
ב. מה הביאו לחשוב שלפנינו מקרה של "מוקדם ומאוחר"?
ג. הסבר את המסומן בקו. מהו הקושי שרצה לישב בדבריו אלה?
ד"ה ושבתה הארץ שבת לה': מצוה על ישראלי, שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותנו.
The land shall be given a rest An Israelite must not allow a resident alien to sow his field on the Sabbatical year, just as we must not allow him to work on the Sabbath, as long as he is under our control.
ב. באיזו מסוגי הגר מדובר כאן?
ד"ה את תבואתה: שב אל הארץ הנזכרת בפסוק הראשון.
its produce “The land”, mentioned in the previous verse, is the antecedent of the possessive pronoun.