פרשת האזינו תשי"ז - השירה
פסוק כ"ו: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם פסוק כ"ז: לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת"
א. מפנה בשירה
פסוקים אלה מהווים מפנה בשירה כולה וחוצים אותה לשניים. הסבר כיצד?
ב. "אמרתי אפאיהם"
"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם"
אמרתי אפאיהם means, I said in my heart, “I will אפאה them”. One may explain אפאיהם to mean: I would make them as פאה, i.e. “as grain left in the corner of the field”, to cast them away from Me as something free to all. We find a similar idea to this in Ezra (Nehemiah 9:22), “And thou gavest them kingdoms and nations and didst set them aside as a corner (פאה)” — i.e., as free to all. Thus (under this meaning) did Menachem ben Seruk classify it. Others expound it as the Targum does: My wrath (אף) will fall upon them. This is, however, not correct, for if it were so (i.e., if אפאיהם were connected with אף) it ought to have written אֲאַפְאֵיהֶם with two Alephs, the one as a servile letter (a prefix) and the other as a root letter, just as in (Isaiah 45:5) אאזרך, “I girded thee”, and (Job 16:5) “I would strengthen you (אאמצכם) with my mouth” (in both these cases the first letter of the root is א as it is in אף), and the middle א (that after the פ) would not be proper to be in it at all. Onkelos, however (in connecting the word with אף, anger), rendered it according to the explanation of a Baraitha taught in Sifrei Devarim 322:1 which divides this word into three words, אמרתי אף אי הם, which means, I said in My anger (אף) I will make them as though they were not existent, i.e., that those who are looking for them would ask about them, “Where are they (אי הם)?".
אמרתי בלבי: אפאה אותם. ויש לפרש "אפאיהם" אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא (נחמיה ט' כ"ב) "ותתן להם ממלכות ועמים ותחלקם לפאה" – להפקר, וכן חיברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו: "יחול רוגזי עליהון"; ולא ייתכן, שאם כן היה לו לכתב: "אאפאיהם" אחת לשמוש ואחת ליסוד (=א' אחת לסימן עתיד וא' אחת שורשית) כמו (ישעיה מ"ה ה') "אאזרך", וכמו (איוב ט"ז ה') "אאמצכם במו פי", והא' התיכונה אינה ראויה בו כלל. ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא השנויה בספרי החולקת תיבה זו לג' תיבות. אמרתי "אף אי הם" – אמרתי באפי אתנם כאלו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם: "איה הם?!"
אמרתי אפאיהם means, I said in my heart, “I will אפאה them”. One may explain אפאיהם to mean: I would make them as פאה, i.e. “as grain left in the corner of the field”, to cast them away from Me as something free to all. We find a similar idea to this in Ezra (Nehemiah 9:22), “And thou gavest them kingdoms and nations and didst set them aside as a corner (פאה)” — i.e., as free to all. Thus (under this meaning) did Menachem ben Seruk classify it. Others expound it as the Targum does: My wrath (אף) will fall upon them. This is, however, not correct, for if it were so (i.e., if אפאיהם were connected with אף) it ought to have written אֲאַפְאֵיהֶם with two Alephs, the one as a servile letter (a prefix) and the other as a root letter, just as in (Isaiah 45:5) אאזרך, “I girded thee”, and (Job 16:5) “I would strengthen you (אאמצכם) with my mouth” (in both these cases the first letter of the root is א as it is in אף), and the middle א (that after the פ) would not be proper to be in it at all. Onkelos, however (in connecting the word with אף, anger), rendered it according to the explanation of a Baraitha taught in Sifrei Devarim 322:1 which divides this word into three words, אמרתי אף אי הם, which means, I said in My anger (אף) I will make them as though they were not existent, i.e., that those who are looking for them would ask about them, “Where are they (אי הם)?".
יש אומרים שאפאיהם שלוש מלים; והנכון שאין לו רֵעַ. וטעמו "אשחיתם", בעבור שיש אחריו: "אשביתה מאנוש זכרם", והנה כולם ימותו. ואילו היה כדעת המדקדקים, שהטעם אפיצם בכל פאה (=אשליכם בכל כנפות הארץ, וכמו שתרגמו השבעים) לא ידבק הטעם. ויש אומרים: "אחריבם באפי" והנה טעמו "אכריתם" כמו "אשביתם" ויבוא הטעם כפול...
There are those who say [cf. Sifrey on this verse] that I would annihilate them [Hebrew: af eyhem] is three words spoken together, but the truth is that it is a word which lacks a cognate, and which means “to destroy”, since the following parallel construction says I would obliterate their memory from mankind. And if things were in accordance with the opinion of those grammarians [cf. Septuagint on this verse: ει̉πα Διασπερω αυ̉τούς — Translator] who translate “I shall scatter them to every comer [Hebrew: pe ah]”, the parallelism would not adhere to the word’s meaning. Those who take the word to mean, “I shall destroy them in my anger [Hebrew: appi]” rendering the word correctly in the sense of “to extirpate”, and conjugating the verb like the word “I would obliterate them” — it is true that they get the parallelism right, and they would be correct, were it not for the second ’alef in af eyhem , which according to their theory ought to be a nun : anpihem , meaning, I shall be angry at them. Thus my original explanation is the correct one.
*
1. כמה פירושים מציע רש"י למילה, ומה ההבדל ביניהם? (מאיזה שורש נגזרת המילה לדעת כל אחד מן הפירושים)?
*
2. הסבר את המקומות בראב"ע המסומנים בקו.
ג. "אמרתי אפאיהם אשביתה..."
"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם"
I thought I would make an end of them, I would make their memory cease from among men;
המפרשים פירשו: אפזרם בכל הפאות, ואני אחשוב שהוא בהיפך: אמרתי לשומם בפאה אחת, כדי שאשביתה מאנוש זכרם, כמו שהיה מעניין עשרת השבטים שהוליך מלך אשור לחלח וחבור, שלא נודע עוד מהם דבר באיזה מקום הם. ועניינו כי בהיות ישראל כולו יחד בפאה אחת, כאשר יגבר האויב עליהם ובחימה יוכל לכלותם מעל פני האדמה, כמו שחשב לעשות אחשורוש, להשמיד להרוג ולאבד כל היהודים אשר במלכותו ביום אחד. אבל בהיותם מפוזרים בכל הפאות, אף שיכעס עליהם מלך אחד, יחמול עליהם מלך אחר, ויברחו מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, בהיות שמה מאחיהם. וכבר העירו חז"ל על ההשגחה הנפלאה הזאת (פסחים פ"ז): "'צדקת פרזונו בישראל' (שופטים ה') צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפיזרם בין האומות". והוא האמת, הלוא ידעתם האומה הגדולה שהיו אנשי Troia ולהיותם כולם מקובצים בפאה אחת, באו עליהם היונים והשמידום ולא נשארו מהם שם ושארית. וכן קרה לאומות אחרות. ולהיות ישראל מפוזרים, לא תמו בכליה כוללת. ואם היות שנשארו מעט מהרבה, הנה טעמם עמד בם, וזכרם לא יסוף מפני בני אדם בכל אורך הגלות המופלא הזה. והנה ראינו שמלך Angleterra השמיד כל היהודים, שהיו במדינות מלכותו וכן עשה בזמן אחר מלך צרפת את היהודים אשר בארצו (כי רבו מארבה, ואין להם מספר), ואם היו שם היהודים כולם מקובצים, לא היה נשאר מהם עד אחד. וה' יתברך אמר (ויקרא כ"ו) "ואף גם זאת בהיותם בארץ גלותם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", ומפני זה היה הפיזור צדקה וחסד רב להישארות האומה והצלתה.
1. האם מתכוון אברבנאל בתחילת דבריו ("המפרשים פירשו") לאחד מפירושי רש"י?
2. במה שונה דעתו מדעת המפרשים?
3. האם יש להבין את מגמת דבריו – וכן את מגמת מאמר חז"ל המובא בדבריו (פסחים פ"ז) – כמה שקוראים היום "חיוב הגלות" או לא?
4. היש לשמוע מתוך דבריו את הד תקופתו?
ד. אגור - שאלות ברש"י
"לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר"
Were it not that I dreaded the enemy’s provocation, Lest their adversaries should misdeem, Lest they should say: Our hand is exalted, And not the LORD hath wrought all this.’
אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחיתם, ואם יוכל להם וישחיתם – יתלה הגדולה בו ובאלוהיו ולא יתלה הגדולה בי. וזהו שנאמר "פן ינכרו צרימו", ינכרו הדבר לתלות גבורתו בעבודת כוכבים, שאין הגדולה שלו.
לולי כעס אויב אגור WERE IT NOT THAT THE WRATH OF THE ENEMY WAS אגור — i.e. were it not that the wrath of the enemy were heaped up (אגור) against them to destroy them, and if he does overpower them and destroy them, he will attribute the greatness to himself and to his god, and he will not attribute it to Me. That is the meaning of what is stated immediately afterwords: פן ינכרו צרימו — i.e. lest they treat the matter as arising from a stranger (ינכרו) by attributing their power to a stranger (נכרי) to whom the greatness, however, does not actually belong, פן יאמרו ידינו רמה וגו׳ LEST THEY SHOULD SAY, OUR HAND IS EXALTED etc.
מה ראה רש"י (וכן תרגום אונקלוס, שבעקבותיו הוא הולך,) לסטות בפירוש המילה "אגור" מן הפירוש הרגיל (=אפחד)?
ה. "אשביתם מאנוש זכרם לולי..."
פסוק כ"ו
"אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם לוּלֵי..."
גלותינו בין העובדי כוכבים ומזלות אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא ניחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, "לולי כעס אויב" ויורה זה שאין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו כעניין שנאמר ביחזקאל (ל"ו, י"ז-ל"ו) "וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם שם ונקדשתי בכם לעיני הגויים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי. לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל" וכן שם עוד: "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים". ולכן הזכיר משה בתפילתו (במדבר י"ד) "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך...", וה' יתברך הודה לו בזה "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו... אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להיטיב או להרע. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם האותות והמופתים, כי הוא אלוקי האלוקים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל) ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא יישאר בהם יודע את בוראו – רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת עולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים. ולכך הזכיר משה בתפילתו: "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ וישחטם במדבר" – וה' יתברך הודה לו בזה, "ויאמר ה': סלחתי כדבריך".
1. מהו הקושי הגדול בפסוקנו שרצה הרמב"ן ליישב?
2. מהו הדמיון בין פסוקנו לבין תפילת משה בבמדבר י"ד?
3. באיזה משני המקומות הקושי (של שאלה 1) גדול יותר?
4. במה מסייעים הפסוקים ביחזקאל ל"ו (קרא את הפרק כולו!) לפתרון הקושי שלנו?
*
5. האם מסולק הקושי הנ"ל, אם מפרשים מילת "אגור" כפי שפירשה רש"י, או עדיין הקושי קיים ועומד?
*
6. הסבר את המילים המסומנות בקו.