פרשת האזינו תשי"ח - שירת האזינו

הרמב"ן, נותן בסוף השירה דברי סיכום:
ד"ה כי אשא אל שמים ידי: והנה השירה הזאת אשר היא לנו לעד אמת ונאמן תגיד בביאור כל המוצאות אותנו, הזכירה בתחילה החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד הכוכבים ומזלות, והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד אשר שילח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב. ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן. ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם, והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקדוש ברוך הוא, כי לא שנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק שלא יעשו מעשיהם ויעבדו את הקדוש ברוך הוא וישמרו את מצוותיו, ולא יתחתנו בהם, ולא יאכלו זבחיהם ויבוזו עבודת כוכבים שלהם ויבערו אותם ממקומותיהם, וכעניין שאמר (תהילים מ"ד): "כי עליך הורגנו כל היום". אם כן לשנאתו של הקדוש ברוך הוא יעשו לנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להינקם מהם. וזה דבר ברור, כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בעניין בית שני לא הרנינו גויים עמו, רק לעגו עליהם "מה היהודים האומללים עושים", והיו גדוליהם עומדים בהיכל מלך בבל, וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כיפר אדמתו עמו. והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם וייפרע מן האויבים בחרבו הגדולה והחזקה ויכפר על חטאתנו למען שמו. אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כורחן של מינין. וכך הזכירו בספרי: "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" ולזה רמז הכתוב שאמר: "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באוזני העם" הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם עניינים רבים. ואילו הייתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית, כן היה ראוי להאמין בה, מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלוקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.