פרשת בהעלותך תשי"ח - תלונת העם ותגובת משה
א. עלילות הפרק
בפרקנו זה שלובות שתי עלילות שונות זו מזו. וכך אפשר לצייר את שלד פרקנו:
קרא בשם כל אחת משתי העלילות, וסמן את הפסוקים שבתחילתו ובסופו של כל קטע!
ב. מדוע נענשו ישראל?
למה נענשו בני ישראל עתה בשאלתם הבשר ולא נענשו בפעם הראשונה, כשיצאו ממצרים ושאלו בשר?
(כוונתו לשמות פרק ט"ז).
קרא את שמות פרק ט"ז, השווהו למקומנו, וענה לשאלתו.
ג. התלונות
בעל עקדת יצחק:
עניין התואנה הזאת לדעתי הוא מה שיזכרהו אחרי כן, אלא שמתחילה יהיה להם הגמגום והפקפוק פנימי, לבם לפומייהו לא גלי ( =ליבם לא גילה). אמנם אחרי כן עם שלא פירושוה כי היה להם לחרפה – כבר הוציאו אותה בלשון תואנה ותלו אותה בשאלת הבשר. ...תחילה היו מתאוננים בקרבם, בלתי מוצאים דברי תנואתם בפיהם. אמנם כבר נכנסים תנואתם באוזני ה' המבין חקרי לב, והוא מה שביאר להלן: "כי בכיתם בואזני ה' לאמור: מי יאכילנו בשר". והוא אומר: "וישמע ה' ויחר אפו", כי כן נאמר במבין מעצמו הדבר, שלא נדבר בפירוש, כמו שנאמר (בראשית כ"ג, ט"ז) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול..." ואמר שעם שבערה בם אש ה' ותאכל בקצתם, עד שצעקו על משה ויתפלל בעדם ותשקע האש – עם כל זה לא לקחו מוסר, על דרך שנאמר (ירמיהו ה' ג'): "הכיתה אותם ולא חלו, כיליתם מאנו קחת מוסר", ועוד מעט לסיבה חלושה חזרו לקלקולם. והוא זה שאמר: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה", לא התאוו בשר ולא זולתו, אלא התאוו תאוות. וזה דבר מגונה מאוד , כי הנרדף מתאוותיו - יש לו צד התנצלות, כמו שאמר (בראשית ג, י"ג): "הנחש השיאני", אף אשר לתאווה יבקש, אין לו שום הימלט (=סיבת הצדקה). והנה כשראו העם תאוות האספסוף, שבו לבכות ולהתאונן כבראשונה, אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם, מה שהיה בפנימיות ליבם, והוא: "מי יאכילנו בשר". והנה כשראו העם תאוות האספסוף, שבו לבכות ולהתאונן כבראשונה, אלא שכבר הוציאו בתואנה בפיהם...
1. כיצד מתוארת בדבריו התגברותן והתפשטותן של התלונות?
2. מה הרמז בדברי הכתוב לכך שמתחילה היה הפקפוק פנימי, "בלתי מוציאים דברי תנואתם בפיהם"?
3. התוכל להביא ראיה לדבריו "שלא התאוו לבשר ולא לזולתו" מתוך תהילים ע"ח ותהילים ק"ו?
ד. "שטו העם ולקטו"
"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ"
Now the manna was like coriander seed, and the appearance thereof as the appearance of bdellium.
ד"ה "שטו": אין שיט אלא לשון טיול, בלא עמל.
כמתאננים — The term מתאננים denotes [people who seek] “a pretext” — they seek a pretext how to separate themselves from following the Omnipresent. Similarly is stated in the narrative of Samson, (Judges 14:4) “for he sought a pretext (תואנה) [against the Philistines]” (Sifrei Bamidbar 85).
אלשיך, לפסוקים ז- ט:
היה מקום לומר: מה שקצים במן הוא על אחד מהטעמים: או על שלא יחזק גופם או על היעדר הזנת העין, שאין העין רואה דבר הזן שתאב לו: או שקצו בו מפני שהיה בא עד אוהליהם, ומה שבא לאדם מעצמו, ואדם רגיל בו בלי עמל – קץ בו... על כן על הראשון אמרה התורה: ראו עתה כי רעה בלבם, כי הלוא כזב ידברו, ואין דבר מן הדברים הגורמים לקוץ במן, כי הנה על הראשון אמר: "והמן כזרע גד" – שמחזק הגוף... ועל השני אמר: "ועינו כעין הבדולח", שהוא כעין הספיר, שתאווה הוא לעיניים, ועל השלישי אמר: "שטו העם", כי הלוא צדיקים בלבד היה בא להם המן עד אוהליהם, אך לא המון העם המתאווים, כי אם "שטו העם", שהיו מחפשים והולכים עד למרחוק.
1. מה קשה לשני המפרשים במילים "שטו העם ולקטו"?
2. מה ההבדל העקרוני בין תשובותיהם?
ה. דברי משה
"הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם"
If flocks and herds be slain for them, will they suffice them? or if all the fish of the sea be gathered together for them, will they suffice them?’
זה אחד מארבעה דברים שהיה ר' עקיבא דורש, ואין ר' שמעון דורש כמותו: ר' עקיבא אומר: "שש מאות אלף רגלי" – ואתה אמרת: "בשר אתן להם ואכלו חודש ימים?" "הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם?", הכל כמשמעו: מי יספיק להם? כעניין שנאמר (ויקרא כ"ה, כ"ו): "ומצא כדי גאולתו"... ר' שמעון אומר: חס ושלום, לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר י"ב,ז): "בכל ביתי נאמן הוא", יאמר: אין המקום מספיק לנו? אלא כך אמר משה: שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ואתה אמרתם: בשר אתן להם לחודש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו?! – "הצאן ובקר יישחט להם" כדי שיהרגו ותהייה אכילה זו מספקתן עד עולם?! וכי שבחך הוא זה?! אומרים לו לחמור: טול כור שעורים, ונחתוך את ראשך?! השיבו הקדוש ברוך הוא: "ואם לא אתן, יאמרו שקצרה ידי! הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם? יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניכם אפילו שעה אחת!". רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על הטפל. מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם. סופן לדון אחרין. אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו: "דקה ביקשנו", ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו: "גסה ביקשנו, חיה ועוף ביקשנו, דגים וחגבים ביקשנו", אמר לו: "אם כן, יאמרו שקצרה ידי?!"
הצאן והבקר ישחט SHALL THE FLOCKS AND HERDS BE SLAUGHTERED [FOR THEM TO SUFFICE THEM?] — This is one of those four things (Biblical passages) which R. Akiba interpreted in a certain way but R. Simeon did not interpret them similarly. Rabbi Akiba says: שש מאות אלף רגלי ... ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר — all this is to be taken literally and the words ומצא להם should be rendered by “would it suffice for them?”, in the same sense as we find this word used in (Leviticus 25:26) “and he have sufficient (ומצא כדי) for redeeming it" (ומצא להם is taken as the equivalent of ומצא כדי להם). Now — R. Akiba continued — which case was worse? This or that when Moses exclaimed, (Numbers 20:10) Hear now, ye rebels!?” Obviously this case here was worse, only because he did not utter his doubt in public, Scripture (God) showed some regard for him and did not punish him, whilst that sin at Meriba took place in public, therefore Scripture does not show any regard for him. Rabbi Simeon, however, says: “God forbid!” — “Such an idea never entered the mind of that righteous man! He of whom Scripture writes, (Numbers 12:7) ‘He is faithful in all my house’ — would he have said, ‘The Omnipresent cannot supply sufficient for us!’ But what he said was this: ‘[the people, amongst whom I am, are] six hundred thousand footmen; and Thou hast said, I will give them flesh, for a whole month — and then You want to kill a nation so great as this is?! Shall the flocks and the herds be slaughtered for them that they (the people) should immediately be killed, and this eating should be their last (lit., should satisfy them for ever: ומצא להם)?! Is this Your praise? Do people say to an ass, take (eat) this Kor of barley and then we will cut off thy head!’? The Holy One, blessed be He, thereupon said to him, ‘But if I do not give them flesh, they will say that My hand has waxed short; would it be pleasing to you that the hand of the Lord should appear in their eyes to have waxed short? — Let them and a hundred like them perish but let not My hand appear to them to have waxed short even for a single moment’!” (Tosefta Sotah 6:4)
רמב"ן
ואין מדרשו של ר' שמעון ושל ר' יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב, ומדרשו של ר' עקיבא שאמר: דברים כמשמעם, "מי מספיק להם", הוא משמעות הכתוב באמת.
1. הסבר מדוע אין פירושי שני האחרונים "נאותין ללשון הכתוב"?
2. הידוע לך, למה לא נענש משה על דבריו אלה ונענש על מעשהו במי מריבה, והלא דבריו כאן – אם נפרשם כר' עקיבא – חמורים ממעשהו שם?