| א. מדוע פירטו סיפור כל קורבן? |
אברבנאל, מקשה לפרקנו:
למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים, בהיות קרבנותיהם שווים מבלי חילוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם: "זה קרבן נחשון בן עמינדב" דרך משל, ואחר כך דבר יום ביומו, וכן הקריב פלוני ביום פלוני, לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?
למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים, בהיות קרבנותיהם שווים מבלי חילוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם: "זה קרבן נחשון בן עמינדב" דרך משל, ואחר כך דבר יום ביומו, וכן הקריב פלוני ביום פלוני, לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?
התוכל לענות לשאלה זו (שכבר תמהו בה ראשונים ואחרונים)?
| ב. "...העומדים על הפקודים" - שאלות ברש"י |
"וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם
הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים"
that the princes of Israel, the heads of their fathers’houses, offered—these were the princes of the tribes, these are they that were over them that were numbered.
שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר (שמות ה' י"ד): "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: מדוע לא כיליתם חוקכם ללבון כתמול שלשום?"
הם נשיאי המטת THESE ARE THE LEADERS OF THE TRIBES — They were the officers [appointed] over them in Egypt, and they were beaten on account of them, as it says (Exodus 5:14),“The officers of the children of Israel were beaten” (Sifrei Bamidbar 45).
להבנת דברי רש"י אלה קרא דברי במדבר רבה, ט"ו כ':
...עמדו ומנו את הלבנים ואמר להם פרעה: "כזה אתם מעמידים בכל יום ויום!" מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים התמנו על יתר העם, וכשאמר להם פרעה (שמות ה' ז') "לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים... הם ילכו וקוששו להם תבן, ואת מתכונת הלבנים.. תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו", היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל", והיו השוטרים מוכים על יתר העם (=בגלל העם), ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים.
...עמדו ומנו את הלבנים ואמר להם פרעה: "כזה אתם מעמידים בכל יום ויום!" מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים התמנו על יתר העם, וכשאמר להם פרעה (שמות ה' ז') "לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים... הם ילכו וקוששו להם תבן, ואת מתכונת הלבנים.. תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו", היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל", והיו השוטרים מוכים על יתר העם (=בגלל העם), ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים.
(פירוש המהרז"ו:
שלא גילו שוטרי ישראל לנוגשים, מי הם שלא השלימו מתכונת הלבנים, כי כל שוטר היה ממונה למשל על עשרה אנשים, אשר כל איש היה צריך לעשות מאה לבנים, והיה הנוגש תובע מהשוטר אלף לבנים שהיה לו להעמיד, ואם היה מגלה לנוגש, שזה לא העמיד המאה שלו, היה הנוגש מענישו).
שלא גילו שוטרי ישראל לנוגשים, מי הם שלא השלימו מתכונת הלבנים, כי כל שוטר היה ממונה למשל על עשרה אנשים, אשר כל איש היה צריך לעשות מאה לבנים, והיה הנוגש תובע מהשוטר אלף לבנים שהיה לו להעמיד, ואם היה מגלה לנוגש, שזה לא העמיד המאה שלו, היה הנוגש מענישו).
והיו השוטרים אומרים: "מוטב לנו ללקות ואל ייכשל יתר העם".
מה הקושי בפסוקנו שרצה רש"י ליישב בדבריו דלעיל?
| ג. אופיים של הנשיאים |
השווה לדברי המדרש דלעיל את דברי המדרש הבאים:
במדבר רבה ז' י"ט:
"ויקריבו נשיאי ישראל". למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה (ל"ה ח': "כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'" ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו: "יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר, נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב (שמות ל"ה כ"ב): "ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים, אנשים ונשים בערבוביה. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר (ל"ו ג'): "והם הביאו אליו עוד בבוקר בבוקר". וכתיב (ל"ו ז'): "והמלאכה היתה דים". לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציוה משה (ל"ו ו'): "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש איש אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו: "הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בבגדי כהן גדול". שנאמר (ל"ה כ"ז): "והנשיאים הביאו את אבני השוהם...". אמר הקדוש ברוך הוא: "בני שנזדרזו – ייכתב שהביאו והותר (ל"ו ז'), והנשיאים שהתעצלו – יחסר אות אחת משמם, שכן כתיב "והנשאם" חסר יו"ד". כיון שנגמר המשכן, הקדימו והביאו קרבן בזריזות.
"ויקריבו נשיאי ישראל". למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה (ל"ה ח': "כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'" ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו: "יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר, נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב (שמות ל"ה כ"ב): "ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים, אנשים ונשים בערבוביה. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר (ל"ו ג'): "והם הביאו אליו עוד בבוקר בבוקר". וכתיב (ל"ו ז'): "והמלאכה היתה דים". לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציוה משה (ל"ו ו'): "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש איש אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו: "הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בבגדי כהן גדול". שנאמר (ל"ה כ"ז): "והנשיאים הביאו את אבני השוהם...". אמר הקדוש ברוך הוא: "בני שנזדרזו – ייכתב שהביאו והותר (ל"ו ז'), והנשיאים שהתעצלו – יחסר אות אחת משמם, שכן כתיב "והנשאם" חסר יו"ד". כיון שנגמר המשכן, הקדימו והביאו קרבן בזריזות.
ונתפרשו דברים אלה יפה בפירושו של ר' שמשון רפאל הירש, (תרגום מגרמנית ע"י אבי מורי ז"ל):
...הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפיתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם וכו' לבגדי הכהן הגדול.
...הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפיתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם וכו' לבגדי הכהן הגדול.
האם דעת שני המדרשים האלה (במדבר רבה ט"ו ובמדבר רבה ז'), השונים זה מזה בהערכת הנשיאים, סותרים זה את זה או יש ליישבם?
| ד. שאלות ודיוקים ברש"י |
"הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים"
that the princes of Israel, the heads of their fathers’houses, offered—these were the princes of the tribes, these are they that were over them that were numbered.
השווה דברי רש"י לפסוקנו שהובאו בשאלה א לדבריו הבאים:
ד"ה וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה: עשו לבדו; וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד. והיכן פרע להם הקדוש ברוך הוא? בימי דוד שנאמר (שמואל א' ל' י"ז): "ויכם דוד... ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו".
וישב ביום ההוא עשו לדרכו SO ESAU RETURNED THAT DAY ON HIS WAY — Esau alone returned, but the four hundred men who had accompanied him slipped away from him one by one. When did the Holy One, blessed be He, reward them for this? In the days of David, as it is said (1 Samuel 30:17) (in reference to an attack which he made upon the Amalekites, descendants of Esau) “[and there escaped not a man of them] save four hundred young men who rode upon camels” (Genesis Rabbah 78:15).
ד"ה שני אנשים עברים: דתן ואבירם – הם שהותירו מן המן.
שני אנשים עברים TWO MEN OF THE HEBREWS — viz., Dathan and Abiram (Nedarim 64b); it was they, too, who left over some of the manna (Exodus Rabbah 1:29).
ד"ה כי מתו כל האנשים: מי הם? דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת.
FOR ALL THE MEN ARE DEAD — Who were these men? Dathan and Abiram: Really they were still alive, but they had come down in the world, having lost their property, and a poverty-stricken man may well be regarded as dead (Nedarim 64b).
ד"ה על החמור: חמור המיוחד. הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר (זכריה ט') "עני ורוכב על החמור".
על החמור UPON “THE” ASS — the ass designated for this purpose: this was the ass which Abraham had saddled for the purpose of travelling to bind Isaac on Mount Moriah, and this, too, is the ass upon which King Messiah will once show himself in public, as it is said, (Zechariah 9:9) “[Behold, thy king cometh unto thee, …] lowly and riding upon an ass” (Pirkei DeRabbi Eliezer 31).
**
מהו הרעיון המשותף בכל המקומות האלה ברש"י, ומה כוונת חז"ל ב"זיהויים" אלה? לזיהוי המוזכר של שלושת החמורים עיין דברי אברבנאל ועקדת יצחק בגיליון וירא תש"ח שאלה ג.