| א. בעיה תחבירית בפסוקים |
פסוקים א' – ג'
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"
And it shall come to pass, when all these things are come upon thee, the blessing and the curse, which I have set before thee, and thou shalt bethink thyself among all the nations, whither the LORD thy God hath driven thee,
קיימת לגבי פסוקים אלה בעיה תחבירית; פרקנו מתחיל במשפט נטפל תנאי והשאלה היא: באיזו מילה מתחיל המשפט הראשי? (בלשון הקדמונים: היכן מתחילה תשובת התנאי?), דעות שונות למפרשים בשאלה זו, והנה מקצתן:
ראב"ע, פרק כ"ט פסוק כ"ח:
ובעבור שאמר (דברים כ"ט כ"ז) "וישליכם אל ארץ אחרת", אמר, כי אם תשוב אל ה', אע"פ שאתה חוצה לארץ – השם ישיב שבותך.
ובעבור שאמר (דברים כ"ט כ"ז) "וישליכם אל ארץ אחרת", אמר, כי אם תשוב אל ה', אע"פ שאתה חוצה לארץ – השם ישיב שבותך.
וטעם "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו" – שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום וכו'.
עם היות הברכות והקללות בלשון תנאי: "אם שמע תשמע" ו"אם לא תשמע", הודיעם משה אדוננו, שכולם – הברכה והקללה – עתידים להתקיים, ושאחר שייתמו הקללות כולם ישובו אל השם יתברך והוא יקבצם ויגאלם, וזאת היא הנחמה האמיתית והגאולה העתידה, אשר אנחנו מקווים אותה... "כי יבואו עליך הברכה והקללה" – כי כולם יתקיימו בהכרח, הנה אז בהכרח תשוב אל ה'.
לעיל נאמר (כ"ט, כ"ז): "וישליכם אל ארץ אחרת", וכאן נאמר: ואם תשוב - הוא ישוב את שבותך.
ושב ה' את שבותך, “the Lord will return with you from your captivity;” in chapter29,27, G-d had been described as expelling His people from the Holy Land to any other land, now, if the people have repented their wrongdoings, He promises to bring them back and remain with them.
רש"ר הירש:
כאשר יתקיים בך כל הנזכר בתורה בברכה וקללה על עיצוב דמות עתידך באלפי השנים הבאות; אז תביא את סיכום נסיונותיך – נסיונות דרכך בהיסטוריה – אל לבבך פנימה, וכתוצאה מחשבון נפשך תשוב אל ה' ולתורתו בכל לבבך ובכל נפשך.
כאשר יתקיים בך כל הנזכר בתורה בברכה וקללה על עיצוב דמות עתידך באלפי השנים הבאות; אז תביא את סיכום נסיונותיך – נסיונות דרכך בהיסטוריה – אל לבבך פנימה, וכתוצאה מחשבון נפשך תשוב אל ה' ולתורתו בכל לבבך ובכל נפשך.
וכן תרגמוהו המתרגמים:
רמבמ"ן:
ווען נון קינפטיג אללע דיזע דינגע איינטרעפפן, דעגען אונד פלוך... דונימסט עס צו הערצען, בקעהרסט דיך צום עוויגען... זא ווירד דער עוויגע דיך אויך דיינער ערבארמען...
ווען נון קינפטיג אללע דיזע דינגע איינטרעפפן, דעגען אונד פלוך... דונימסט עס צו הערצען, בקעהרסט דיך צום עוויגען... זא ווירד דער עוויגע דיך אויך דיינער ערבארמען...
king James Version
And it shall come to pass, when all these things are come upon thee, the blessing and the curse... and thou shalt call them to mind among all the nations… And shalt return unto the LORD… That then the LORD thy God will turn thy captivity
1. מהן דעותיהם של פרשנים ומתרגמים בתשובה לשאלה התחבירית שבפסוקינו? סדר את המפרשים ואת המתרגמים לקבוצות.
2. מהן המסקנות הרעיוניות השונות הנובעות מתוך השוני הזה? מה הובטח לעם ישראל לדעת כל אחת מן הקבוצות הנ"ל?
כל הנביאים כולם ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל' א'): "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה... ושבת עד ה' אלוהיך".
All of the prophets commanded concerning repentance; Israel will not be redeemed save by repentance. Indeed, the Torah long since assured us that in the end, at the close of the period of exile Israel will turn to repentance and be momentarily redeemed, even as it is said: "And it shall come to pass, when all these things are come upon thee, the blessings and the curse, which I have set before thee, and thou shalt bethink thyself among all the nations, whither the Lord thy God had driven thee, and shalt return unto the Lord thy God, and hearken to His voice according to all that I commanded thee this day, thou and thy children, with all thy heart, and with all thy soul; that then the Lord thy God will turn thy captivity, and have compassion upon thee, and will return and gather thee from all the peoples whither the Lord thy God hath scattered thee" (Deut. 30.14).3Yoma, 87b. C. G.
כיצד עונה הרמב"ם לשאלה התחבירית שלנו ולאיזו מן הקבוצות שלעיל יש לצרפו?
| ב. שני קשיים בפסוק "כי תשמע" |
"כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה"
if thou shalt hearken to the voice of the LORD thy God, to keep His commandments and His statutes which are written in this book of the law; if thou turn unto the LORD thy God with all thy heart, and with all thy soul.
ד"ה "הכתובה": הוא לשון רבות לנקבות כמו "הכתובים" בלשון רבים לזכרים כמו שפירשתי למעלה (שמות י"ז, י"ב): "ויהי ידיו אמונה", (ושם הביא לראיה בראשית מ"ט, כ"ב): "בנות צעדה עלי שור" (שמואל א ד' ט"ו): "ועיניו קמה ולא יכול לראות".
הכתובה, “which has been recorded in writing; we would have expected this word to be in the plural mode as it covers multiple laws. Instead we find a singular feminine mode. This is not something unique; for instance we find something analogous in Exodus 17,12 where Moses’ hands are described as remaining steady, i.e. ויהי ידיו אמונה.
ר' יעקב צבי מקלנבורג, בעל "הכתב והקבלה":
לפי שהתורה לא ביארה רק כלל כל מצוה ובלתי אפשר לקיימה בלי תורה שבעל-פה, ועל זה אמר "תשמע בקול ה' לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה...". כדי שנוכל לשמור התורה הכתובה צריכים לתורה שבעל-פה והוא הנקרא "קול", כי דברי תורה שבעל-פה צריך לשומעם מקול דברים היוצאים מפי רבו.
לפי שהתורה לא ביארה רק כלל כל מצוה ובלתי אפשר לקיימה בלי תורה שבעל-פה, ועל זה אמר "תשמע בקול ה' לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה...". כדי שנוכל לשמור התורה הכתובה צריכים לתורה שבעל-פה והוא הנקרא "קול", כי דברי תורה שבעל-פה צריך לשומעם מקול דברים היוצאים מפי רבו.
מה קשה לכל אחד מן הפרשנים בפסוקנו ומה ההבדל שבין תשובותיהם?
| ג. רעיון התשובה בדברי הרב קוק |
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ"
and shalt return unto the LORD thy God, and hearken to His voice according to all that I command thee this day, thou and thy children, with all thy heart, and with all thy soul;
"כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"
if thou shalt hearken to the voice of the LORD thy God, to keep His commandments and His statutes which are written in this book of the law; if thou turn unto the LORD thy God with all thy heart, and with all thy soul.
הרב א' י' קוק זצ"ל, "אורות התשובה" פרק י"ז:
תחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה. כשרוצים באמת לשוב, אף על פי שמעוכבים בשביל כמה מניעות, כמו מחמת בלבול דעת, או מחמת חלישות כוח או מחמת אי יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אע"פ שהעיכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גודל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו באופן היותר טוב והיותר שלם, מכל מקום כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אף על פי שאין בכוחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של תשובה בתור תוכן המטהר והמקדש; עד שלא יזוז מפני העיכובים של אי השלמת התשובה מכל רוממות ומכל עליה רוחנית... וכשם שזהו כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הציבור בכללותו. הארת התשובה ישנה בישראל; התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בבירור גמור בביטויה של תורה (דברים ל' ב'): "ושבת עד ה' אלהיך", (שם, י'): "כי תשוב אל ה' אלהיך". התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כוח בשום עיכוב לעכב את האור העליון מהופיע עלינו. גם מתוך החול ייגלה הקודש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החופשנית, תשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה, יגמול זה הציץ, יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו, כי רוח הקודש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה, וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם.
תחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה. כשרוצים באמת לשוב, אף על פי שמעוכבים בשביל כמה מניעות, כמו מחמת בלבול דעת, או מחמת חלישות כוח או מחמת אי יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אע"פ שהעיכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גודל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו באופן היותר טוב והיותר שלם, מכל מקום כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אף על פי שאין בכוחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של תשובה בתור תוכן המטהר והמקדש; עד שלא יזוז מפני העיכובים של אי השלמת התשובה מכל רוממות ומכל עליה רוחנית... וכשם שזהו כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הציבור בכללותו. הארת התשובה ישנה בישראל; התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בבירור גמור בביטויה של תורה (דברים ל' ב'): "ושבת עד ה' אלהיך", (שם, י'): "כי תשוב אל ה' אלהיך". התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כוח בשום עיכוב לעכב את האור העליון מהופיע עלינו. גם מתוך החול ייגלה הקודש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החופשנית, תשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה, יגמול זה הציץ, יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו, כי רוח הקודש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה, וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם.
1. הסבר את המקומות המסומנים בקו. למה יתכוון הרב בדברו על "התעוררות חפצה של האומה בכללה"? למה יתכוון בדבריו בקטע השלישי "גם מתוך החול" - לאיזה "חול" ירמוז?
2. מהו לדעת הרב ההבדל שבין "ושבת עד" לבין "תשוב אל"? השוה בין דבריו לדברי הכתב והקבלה ודברי המלבי"ם המובאים בגליון נצבים תשי"ח מקטע ב', האם מסכימים דברי הרב עם דבריהם או לא?
3. מהו הדמיון שמוצא הרב בין תשובת היחיד לבין תשובת הכלל?
4. האם הרעיון העיקרי בדברי הרב בקטע השני ("כשרוצים באמת" עד "בתור תוכן המטהר והמקדש") מזדהה עם המאמר הידוע "רחמנא לבא בעי" או שונה ממנו?
| ד. הברכה והקללה |
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ... הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה... וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"
And it shall come to pass, when all these things are come upon thee, the blessing and the curse, which I have set before thee, and thou shalt bethink thyself among all the nations, whither the LORD thy God hath driven thee,
בעל אור החיים, מקשה:
למה הוצרך לומר "הברכה", כיון שהדבר המסבב התשובה הוא מורא הקללה, לא היה לו לומר אלא: "כי יבוא עליך הקללה"?
למה הוצרך לומר "הברכה", כיון שהדבר המסבב התשובה הוא מורא הקללה, לא היה לו לומר אלא: "כי יבוא עליך הקללה"?
We have to explain the need for the Torah to mention the blessing at this juncture altogether. It would have sufficed to write the word הקללה, "the curse," as this is the catalyst that sparks repentance. Perhaps the Torah describes some of the thought processes which preceded the penitence of the Israelites. As long as the Israelites had not sinned and had experienced blessings in abundance they had not attributed it to their lifestyle. They had taken such blessings for granted, considering them as their due. Only after being deprived of these blessings do the Israelites begin to perceive that the lifestyle they used to enjoy was due to G'd bestowing special blessings on them.
נסה לישב תמיהתו.
| ה. הכיצד "ומלתם" - "ומל" |
השוה בין שני הפסוקים הבאים:
"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד"
Circumcise therefore the foreskin of your heart, and be no more stiffnecked.
"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ"
And the LORD thy God will circumcise thy heart, and the heart of thy seed, to love the LORD thy God with all thy heart, and with all thy soul, that thou mayest live.