פרשת חוקת תשכ"א - שירת הבאר
א. שירת הבאר
"וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם"
And from thence to Beer; that is the well whereof the LORD said unto Moses: ‘Gather the people together, and I will give them water.’
תנחומא חוקת (כ"א):
"אז ישיר ישראל" – ולמה לא נזכר משה שם? מפני שנענש על המים ואין אדם מקלס לספקלטור שלו. ולמה שמו של הקב"ה לא נזכר בה? משל למה הדבר דומה? לשלטון שעשה סעודה למלך. אמר המלך: "פלוני אהובי יש שם?" אמרו לו: "לאו". אמר המלך: "אף אני איני הולך לשם". אף כאן אמר הקב"ה: "הואיל ומשה אינו נזכר, אף אני איני נזכר שם".
ולמה לא נזכר משה בשירה זו? לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה, לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר: "אם אוהבי שם, אני שם. ואם לאו, איני הולך!"
במחקק THROUGH THE LAWGIVER — by command of Moses who is called the מחוקק, the Lawgiver, as it is said, (Deuteronomy 33:21) “for there is the portion of the lawgiver (Moses’ grave) concealed”. But why is Moses not expressly mentioned by name in this song? Because he was punished through the well! And since Moses’ name is not mentioned, the name of the Holy One, blessed be He, is also not mentioned. A parable! It may be compared to the case of a king whom his subjects invited to a feast. He said: If my friend will be there, I, too, will be there, but if not, I will not go (Midrash Tanchuma, Chukat 21).
ד"ה על כן יאמר בספר מלחמות ה': על אלו המסעות שחזרו לאחוריהם והקיפו את ארץ אדום, כדכתיב (דברים ב' א') "ונסב את הר שעיר ימים רבים", וחזרו עד שפגעו בבאר שכתב למעלה (=בפרק כ'), אז יאמר בספירת דברים ששבחו להקב"ה והזכירו ניסי ים סוף וניסים שנעשו בנחל ארנון ובאר, וגם "אז ישיר ישראל", בראותם עתה את הבאר, כי מתחילה לא אמרו שירה עליו, לפי שאז נענשו עליה משה ואהרן.
על כן יאמר, concerning these journeys which were in fact a reversal of their previous journeys, while they marched around the territory of Edom for many days (compare Deuteronomy 2,1) until they turned again and encountered the well described in 20,11. At that time, as part of the summary of their experiences in which the people thanked the Lord, they mentioned the miracles at the sea of reeds, as well as the miracle experienced at the river Arnon, as well as the song beginning in verse 17 of our chapter. They now acknowledged gratefully the well for the availability of which they had not previously composed a song of thanksgiving. The reason they had neglected to do so at the time was the fact that in order to have the waters of this well Moses and Aaron had been condemned to die before entering the Holy Land. [our author calls the waters emerging from the rock at this juncture a well, as he presumes that it performed henceforth the same function as had the well of Miriam which had ceased to function after her death. Ed.]
ד"ה ומשם בארה: מאותו אשד הנחלים היתה הבאר נובעת ויצאה מן הסלע.
This included the valley of the river Arnon. The well (through the rock) from which the Israelites were provided with water after Miriam’s death therefore was directly connected to what had once been Moav.
ד"ה חפרוה שרים: משה ואהרן, דכתיב "ודברתם אל הסלע".
אז, “then,” i.e. after G-d had provided them with the well from which to slake their thirst, they broke out in a song of thanksgiving. This song has not been recorded at the time it had been sung because at the same time this location had become the one at which both Moses and Aaron had been punished. When the time came to make a specific reference to that well, the Torah also reported this song that the Israelites had sung. An alternate interpretation about the meaning of the line: 'בספר מלחמות ה, “in the Book recording the wars of the Lord:” This book was comparable to the Book of Chronicles kept by every nation in which a record has been made of all the wars between one nation and its neighbours, in which its victories have been recorded.
ד"ה במחוקק במשענותם: כשהכה במטה עשה רושם בסלע ובקעו, לשון (יחזקאל ח' י'; כ"ג י"ד) "מחוקה על הקיר".
במחוקק במשענותם, “with the scepter and with their staffs.” By striking the rock they made a deep impression on it, and split it. The expression מחק occurs in this sense in Ezekiel 8,10: מחוקה על הקיר, “depicted (engraved) over the whole wall.”
ד"ה ונשען על גבול מואב: ...ומשם נסעו בני ישראל אל המקום הנקרא "באר", כי ה"א "באר" תחת "אל", כמו ה"א "מצרימה". וזאת הבאר גם היא היתה פלא, ואיננה הבאר הנקרא "באר מרים" לפי דעתי, רק היה מקום שציוה משה וחפרוהו שרי ישראל במשענותם ומיד נבקעו מים.
ד"ה כרוה נדיבי עם: כפול כמשפט.
ד"ה במחוקק: ע"י המחוקקים, כמו (שופטים ה') "לבי לחוקקי ישראל". וזו הבאר היתה במדבר רחוק מן הישוב ומזה המדבר נסעו אל מתנה.
ר' יוסף אבן-כספי, משנה כסף:
ד"ה היא הבאר: זה המעשה והאמירה היא עתה, ולא היה בזה פלא כמו הצור והסלע, רק שציוה משה לגדולי ישראל שיכרו שם באר וימצאו שם מים ברצון האל, ולכן השיר לישראל.
ואמר הכתוב "ומשם בארה", וכבר הודעתיך שִקרות האומר, שהבאר הנזכר כאן הוא הסלע שהכה משה בקדש, כי למה הזכיר הכתוב כאן, שלא במקומו? ועוד: איך יתכן בהיות משה ואהרן אבלים וחפויי ראש על גזרת מיתתם ושלא יבוא אל הארץ אז ישירו ישראל את השירה הזאת – ורועיהם ומנהיגיהם בלב רע?! ועוד: איך יאמרו על הסלע "באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם", כי הנה הסלע אשר היה בקָדֵש לא נגעה בו יד אדם להוציא מים ממנו אלא משה?! ולכן נראה לי, ששאר הפעמים נתן הקב"ה מים לישראל על דרך הפלא אבל היה זה כאשר ישראל היו שואלים אותם ומתרעמים עליהם, ומפני ההכרח היה שולח להם מים לשתות. אבל המקום הזה "בארה" נקרא כן, לפי ששם הקב"ה מעצמו, מבלי שישאלו ממנו ישראל מים, אמר אל משה: "אסוף את העם ואתנה להם מים" רוצה לומר: מבלי שאלתם ובקשתם... והנה ישראל בראותם שהקב"ה היה נותן להם מים ברצון פשוט, לא מכח תרעומת, נתנו לפניו שירה רבה, ברכות והודאות לשמו הגדול. וזהו שאמר: "היא הבאר אשר אמר ה'" רצונו לומר, זה היה הבאר אשר נתנה הקב"ה מעצמו ולא בשאלת השואלים.
1. מהו הקושי בפסוקנו שאותו משתדלים כל הפרשנים לישב?
2. כמה דעות שונות נאמרו בדברי המפרשים הנ"ל?
*
3. מה פירוש דברי התנחומא "לא נזכר שמו של משה שם", היכן? ועיין דברי רש"י המקצר את דברי התנחומא.
**
4. למה הוסיף הרשב"ם את המילים "בספירת דברים" ולמה לא אמר בפשטות, "אז שיבחו להקב"ה והזכירו ניסי ים סוף...".
ב. "וממדבר מתנה" וכו' - הדרש והפשט
"... וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה"
The well, which the princes digged, Which the nobles of the people delved, With the sceptre, and with their staves. And from the wilderness to Mattanah;
"וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת"
and from Mattanah to Nahaliel; and from Nahaliel to Bamoth;
"וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן"
and from Bamoth to the valley that is in the field of Moab, by the top of Pisgah, which looketh down upon the desert.
מאי דכתיב "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"? כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל
Rav Yosef said to Rava: Do not sit on your feet until you tell me the explanation of this matter: What is the meaning of that which is written: “And from the wilderness Mattana and from Mattana Nahaliel, and from Nahaliel Bamot” (Numbers 21:18–19)? Rava said to him that it means: Once a person renders himself like a wilderness, deserted before all, the Torah is given to him as a gift [mattana], as it is stated: “And from the wilderness Mattana.” And once it is given to him as a gift, God bequeaths [naḥalo] it to him, as it is stated: “And from Mattana Nahaliel.” And once God bequeaths it to him, he rises to greatness, as it is stated: And from Nahaliel, Bamot, which are elevated places. And if he elevates himself and is arrogant about his Torah, the Holy One, Blessed be He, degrades him, as it is stated: “And from Bamot the valley” (Numbers 21:20). And not only is he degraded, but one lowers him into the ground, as it is stated: “And looking over [nishkafa] the face of the wasteland” (Numbers 21:20), like a threshold [iskopa] that is sunken into the ground. And if he reverses his arrogance and becomes humble, the Holy One, Blessed be He, elevates him,
(רש"י:
ללמד תורתו לכל),
תורה ניתנה לו. (=מהרש"א: תורתו מתקיימת בידו), שנאמר: "וממדבר מתנה". וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו (=נחלתו) אל, שנאמר: "וממתנה נחליאל". וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר "ומנחליאל במות". ואם הגביה את עצמו, הקב"ה משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא", ולא עוד אלא ששוקפין אותו בקרקע
Rava said to him that it means: Once a person renders himself like a wilderness, deserted before all, the Torah is given to him as a gift [mattana], as it is stated: “And from the wilderness Mattana.” And once it is given to him as a gift, God bequeaths [naḥalo] it to him, as it is stated: “And from Mattana Nahaliel.” And once God bequeaths it to him, he rises to greatness, as it is stated: And from Nahaliel, Bamot, which are elevated places. And if he elevates himself and is arrogant about his Torah, the Holy One, Blessed be He, degrades him, as it is stated: “And from Bamot the valley” (Numbers 21:20). And not only is he degraded, but one lowers him into the ground, as it is stated: “And looking over [nishkafa] the face of the wasteland” (Numbers 21:20), like a threshold [iskopa] that is sunken into the ground. And if he reverses his arrogance and becomes humble, the Holy One, Blessed be He, elevates him,
(רש"י:
שוקפין אותו בארץ כמו המשקוף)
שנאמר "ונשקפה על פני הישימון". ואם חוזר בו - הקב"ה מגביהו, שנאמר (ישעיה מ') "כל גיא ינשא".
and from Bamoth to the valley that is in the field of Moab, by the top of Pisgah, which looketh down upon the desert.
הרשב"א, בפירושו לאגדות, עין יעקב ברכות דף ל"ב:
יש משתבשים וחושבים שהם ז"ל מפרשים הכתובים בהגדותיהם כיוצא בזה (=כפי שפירשוהו שם בברכות בדרך רחוקה מן הפשט) על צד האמת... ובזה ישתבשו רבים, ונחלקו לשתי כתות: כת (אחת) מהם לצד נטותם לדברי חז"ל וסומכם על מה שאמרוהו חושבים כי כן פירוש המקראות באמת, אחר שבא בדבריהם ז"ל כך. וכת (שניה) מהם משתבשים יותר ונוטים אל צד הכפירה, שחושבים שכן היתה דעתם בפירוש המקראות ההם וחוזרים וגוזרים, שזה שיבוש מהם (=שכאן השתבשו חז"ל ולא הבינו שאין זה פשוטו של מקרא), ולזה יצאו לשיבוש גדול ממנו ותולים השיבוש בכל מה שאמרוהו חז"ל, גם בפירושי התורה ובמצוות. ואלה סכלים באמת ונגד פניהם נבונים.
(אחרי הביאו דברי הגמרא בנדרים דלעיל) הנה אין ספק אשר כלל דרשה זו וכיוצא בה נאמרו על דרך של רמז ואסמכתא ומשל, על דרך המוסר או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים... אמנם חקרתי ומצאתי, כי אף על פי כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא, אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא, שאינו מיושב לפי פשוטו, כאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה, וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר.
הסבר, מהו איפוא "הדקדוק" ו"ההערה" שגרמו לדרש!
וּמִמַּדְבְּרָא אִתְיְהֵיבַת לְהוֹן (=ניתנה להם הבאר) וּמִדְּאִתְיְהֵיבַת לְהוֹן נָחֲתָא עִמְּהוֹן (ירדה עמהם) לְנַחְלַיָּא; וּמִנַּחְלַיָּא סָלְקָא עִמְּהוֹן (=עלתה עמהם) לְרָמָתָא וּמֵרָמָתָא לְחִלַּיָּא דִּבְחַקְלֵי מוֹאָב.
ד"ה וממדבר מתנה. לפי הפשט כל אלו שמות מקומות של נסיעה וחניה.
ד"ה וממדבר מתנה. כלומר: חשיבות גדולה באותה באר, כי ממדבר וממקום צמאון ניתנה להם מתנה ושמחו ונתעכבו בהרי ארץ ערבה ושוחה ארץ ציה וצלמות היתה למוצאי מים, ולאפיקי גאיות.
ד"ה וממתנה נחליאל: לא היתה כשאר בארות שנובעין במקומן אלא משניתן נתגבר והיה לנחל גדול, כי "אל" לשון חוזק. כמו (יחזקאל י"ז) "ואת אילי הארץ לקח" וכן כתוב (במדבר כ' י"א) "ויצאו מים רבים".
ד"ה ומנחליאל במות: משנעשה נחל מרוב המים, היו עולים המים על הבמות. ומהבמות היה יורד לעבר ההר בגיא.. ונמשכת אצל "ראש הפסגה" הנראית על פני ישימון המדבר.. והיתה הנאה גדולה להולכי המדבר שהיו רואים הפסגה ויודעים שהמים נמשכים בגיא שאצלה, ובאים שם לשתות הם ובהמתם להקרר ולהתעדן.
א. מה ההבדל ביניהם בפירוש פסוקינו?
ב. לשם מה מוסיף בכור שור את דבריו האחרונים "והיתה הנאה גדולה..."?