| א. מנין הלויים |
1. למה נמנו הלויים שנית (ד' א' והלאה עד סוף הפרק) והפעם מבן שלושים, אחר שכבר נמנו (ג' ט"ו) ואז נמנו מבן חודש ומעלה?
*
מה ראה מסדר הסדרים לעשות ראש הסדר הזה מבני גרשון ולא שם תחילת הסדר בענין בני קהת, שהוא היה הראשון שנזכר כאן במנין הלויים וגם לא בבני מררי. ויותר נכון היה להיות התחלת הסדר הזה בדיבור (ה' ב': צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה), והוא לא עשה כן, אבל השאיר מנין בני קהת בסדר 'במדבר' וגרשון ומררי בסדר 'נשא'.
התוכל למצוא סיבה לדבר?
| ב. גיל המנויים |
"מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה"
from thirty years old and upward even until fifty years old, all that enter upon the service, to do work in the tent of meeting.
"מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה"
from thirty years old and upward until fifty years old shalt thou number them: all that enter in to wait upon the service, to do service in the tent of meeting.
"מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם"
from thirty years old and upward even unto fifty years old shalt thou number them, every one that entereth upon the service, to do the work of the tent of meeting.
"מבן שלשים שנה" ולהלן הוא אומר (במדבר ח' כ"ד) "זאת אשר ללויים: מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבודת אהל מועד". הא כיצד? עשרים וחמש – ללמוד, ושלושים – לעבודה.
מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, שוב אינו רואה.
The baraita notes that one verse states: “From twenty-five years old and upward” (Numbers 8:24), and one verse states: “From thirty years old and upward” (Numbers 4:47). It is impossible to say thirty, as twenty-five is already stated, and it is impossible to say twenty-five, as thirty is already stated. How can these verses be reconciled? Twenty-five years old is the time for apprenticeship and thirty for service. From here it is derived that a student who did not see a positive indication in his studies after five years will no longer see a productive result from those studies. Rabbi Yosei says that the period is three years, as it is stated with regard to Daniel and his cohort who instructed the king of Babylonia: “And they should be raised three years” (Daniel 1:5), “and he should teach them the books and the language of the Chaldeans” (Daniel 1:4).
1. התוכל למצוא סעד בלשון הכתובים להבחנה זו לבין ביאה לעבודה לבין ביאה ללמוד?
**
2. יש מן הפרשנים הסוברים שהבחנה זו היא שהשפיעה על מאמר חז"ל ידוע בפרקי אבות. איזהו המאמר?
| ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה נשא את ראש בני גרשון גם הם: כמו שצויתיך על בני קהת, לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה.
נשא את ראש בני גרשון גם הם TAKE ALSO THE SUM OF THE SONS OF GERSHON - "also" implies: even as I have commanded you regarding the sons of Kohath; i.e. to see how many of them have already reached the age to be included amongst those fit for service.
**
א. מה הם הקשיים שמיישב רש"י בדבריו אלה?
**
ב. למה לו להוסיף "לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה" והלא כבר פירש תכלית המנין הזה (ד' ב'):
ד"ה נשא את ראש: מנה מהם את הראויים לעבודת משא...?
ד"ה נשא את ראש: מנה מהם את הראויים לעבודת משא...?
ד"ה עבודת עבודה: הוא השיר במצלתיים וכינורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת.
עבדת עבדה THE SERVICE OF THE MINISTRY — (lit., a service of a service). This is the song of the Levites with accompaniment of cymbals and harps, this being the service attached to another service (the sacrificial service) (Arakhin 11a).
ד"ה ועבודת משא: כמשמעו.
from thirty years old and upward even unto fifty years old, every one that entered in to do the work of service, and the work of bearing burdens in the tent of meeting,
**
למה לו לומר שהוא "כמשמעו" - מה פירש בזה? שים לב: היש לפרש את סמיכויות אלה (סמיכות: "עבודת עבודה" וסמיכות "עבודת משא") בהוראה אחת או בשתי הוראות?
| ד. מנין הלויים - מדברי מדרשים |
1. במדבר רבה פרשת נשא ו' (א):
(ד' כ"ב): "נשא את ראש בני גרשון": הדא הוא דכתיב (משלי ג') "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישווה בה". חכם קודם למלך ישראל. מת חכם – אין לנו כיוצא בו; מלך ישראל שמת – כל ישראל ראויין למלכות... כהן גדול קודם לנביא... נביא קודם למשוח מלחמה, משוח מלחמה קודם לסגן, סגן קודם לראש משמר, ראש משמר קודם לראש בית אב, ראש בית אב קודם לאמרכל, אמרכל קודם לגזבר, גזבר קודם לכהן הדיוט, כהן הדיוט קודם ללוי; לוי קודם לישראל, ישראל לממזר... אימתי? בזמן שכולן שווים. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם, קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר "יקרה היא מפנינים" אפילו מזה שנכנס לפני ולפנים (=לקודש הקדשים). דבר אחר: "יקרה היא מפנינים" מדבר בקהת וגרשון, אף על פי שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחילה אמר (במדבר ד' ב') "נשא את ראש בני קהת" ואחר כך אומר (ד' כ"ב) "נשא את ראש בני גרשון גם הם" – הוי "יקרה היא מפנינים", מבכור שיצא ראשון, ואין "פנינים" אלא תחילה, כמו דתימא (רות ד') "וזאת לפנים בישראל".
(ד' כ"ב): "נשא את ראש בני גרשון": הדא הוא דכתיב (משלי ג') "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישווה בה". חכם קודם למלך ישראל. מת חכם – אין לנו כיוצא בו; מלך ישראל שמת – כל ישראל ראויין למלכות... כהן גדול קודם לנביא... נביא קודם למשוח מלחמה, משוח מלחמה קודם לסגן, סגן קודם לראש משמר, ראש משמר קודם לראש בית אב, ראש בית אב קודם לאמרכל, אמרכל קודם לגזבר, גזבר קודם לכהן הדיוט, כהן הדיוט קודם ללוי; לוי קודם לישראל, ישראל לממזר... אימתי? בזמן שכולן שווים. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם, קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר "יקרה היא מפנינים" אפילו מזה שנכנס לפני ולפנים (=לקודש הקדשים). דבר אחר: "יקרה היא מפנינים" מדבר בקהת וגרשון, אף על פי שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחילה אמר (במדבר ד' ב') "נשא את ראש בני קהת" ואחר כך אומר (ד' כ"ב) "נשא את ראש בני גרשון גם הם" – הוי "יקרה היא מפנינים", מבכור שיצא ראשון, ואין "פנינים" אלא תחילה, כמו דתימא (רות ד') "וזאת לפנים בישראל".
א. לדברי הדרשה הראשונה (לפני ה"דבר אחר") מעיר פרשן מדרש רבה מהרז"ו (איינהארן):
כל ענין זה הובא כאן אגב דרך הדרשה של "דבר אחר" השייך כאן.
כל ענין זה הובא כאן אגב דרך הדרשה של "דבר אחר" השייך כאן.
הסבר, למה יש לראות את הראשון כנאמר אגב ולא את השני?
מה הרעיון המשותף לשניהם?
ב. מהי התמיהה בפרשתנו שעליה בנוי מדרש זה (ה"דבר אחר") - והלא גם השבטים לא נמנו לפי סדר גילם? (עיין במדבר פרק א'!)
הא גופא קשיא: למה לא מסר משה הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה?
אך מדסמך בעל המדרש ענין זה לפסוק "יקרה היא מפנינים" ודאי כוונתו להורות שכתר תורה הפקר לכל...
הסבר, מהי קושייתו ומהו תירוצו?
2. במדרש רבה ו' (ו):
(ד' ל"ד): "ויפקד משה ואהרן ונשיאי העדה את בני הקהתי": מה צריך נשיאים כאן, והלא הקב"ה לא אמר לו למשה, שיהיו נשיאי ישראל עמו במנין הלויים? למה עשה כן? אלא כך אמר משה: "אחר שהנשיאים היו עמי במנין כל ישראל, כמו דתימא (א' ד'): "ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא; ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם..." – לא אעשה להם חלישות דעת ואוליכם עמי למנין הלויים". ומניין שכן הוא? אתה מוצא אחר מנין ישראל כתיב (א' מ"ד) "אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש..." אבל אחר מנין הלויים, אין אתה מוצא שיזכיר שם הנשיאים, אלא (ג' ל"ט) "כל פקודי הלויים אשר פקד משה ואהרן על פי ה' למשפחותם", ללמדך שנשיאי ישראל לא מנו הלויים על פי הדבור, אלא משה הוליכם עמו, כדי לחלוק להם כבוד.
(ד' ל"ד): "ויפקד משה ואהרן ונשיאי העדה את בני הקהתי": מה צריך נשיאים כאן, והלא הקב"ה לא אמר לו למשה, שיהיו נשיאי ישראל עמו במנין הלויים? למה עשה כן? אלא כך אמר משה: "אחר שהנשיאים היו עמי במנין כל ישראל, כמו דתימא (א' ד'): "ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא; ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם..." – לא אעשה להם חלישות דעת ואוליכם עמי למנין הלויים". ומניין שכן הוא? אתה מוצא אחר מנין ישראל כתיב (א' מ"ד) "אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש..." אבל אחר מנין הלויים, אין אתה מוצא שיזכיר שם הנשיאים, אלא (ג' ל"ט) "כל פקודי הלויים אשר פקד משה ואהרן על פי ה' למשפחותם", ללמדך שנשיאי ישראל לא מנו הלויים על פי הדבור, אלא משה הוליכם עמו, כדי לחלוק להם כבוד.
א. הסבר: המדרש מעמיד מול פסוק א' מ"ד את פסוק ג' ל"ט כדי להוכיח ש"כן הוא" (=שלא צווה משה לשתף את הנשיאים במנין הנביאים). האין פסוק ד' מ"ו (כל הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלויים למשפחותם) מקביל לפסוק א' מ"ד וסותר לדברי המדרש הנ"ל?
**
ב. היכן מצינו בתורה שוב שהקפיד משה בכבוד הבריות, באהבת הבריות ובכבוד המקום יותר ממה שצווה?
(ד' ל"ז) "אלה פקודי משפחות הקהתי": למה לא נאמר במנין הקהתים "בני קהת" כשם שאמור בבני גרשון ובני מררי? לפי שמניינם היה לשם טעינת הארון, צירף הקב"ה שמו עמהם, כדי שלא יכלו. ה"א בראשו ויו"ד בסופו, הרי י"ה. לאמור: י"ה יצילם ממיתה, לקיים מה שנאמר (תהלים ל"ג) "להציל ממות נפשם".
מהו הרעיון המסומל בדבר המדרש התמוהים האלה?
(ז' מ"ח): "ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים": זו היא שאמרו: מנאם בפרט, מנאם בכלל, כאדם שיש לו חפצים נאים ומשובחים וחביבין עליו ביותר, מונה אותם בפרט, וחוזר ומונה אותם בכלל, מתוך ששמח בריבוי מניינם.
כן ציוה הקב"ה לכתוב מנין הלויים בפרט וכלל לפי שהיו בני ביתו וכשרים וחביבים עליו ביותר.
*
א. מקשין: והלא כל השבטים מנאם בפרט (כל שבט בפני עצמו כמה היו) ושב ומנאם בכלל (ועיין במדבר פרק א'! ובסוף הפרק פסוק מ"ו) ואיך לומד כאן, "לפי שהיו בני ביתו וכשרים וחביבים לפניו, לפיכך מנאם בפרט וחזר ומנאם בכלל?"
*
ב. ומקשין עוד: למה לא נדרשה דרשה זו אצל מנין הלויים הראשון פרק ג' פסוק כ"ב, כ"ח, ל"ד, ל"ט. והלא גם שם מנאם בפרט וחזר ומנאם בכלל?