פרשת ויקרא תשכ"א - פרשת "החדש הזה לכם"
א. הוראות המילה "חודש"
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"
’This month shall be unto you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you.
מכילתא בא ב':
ר' ישמעאל אומר: משה הראה את החודש לישראל ואמר להם: כזה היו רואין וקובעין את החודש לדורות.
מכילתא בא ז':
"החדש הזה" זה ניסן. אתה אומר "זה ניסן" – או אינו אלא אחד מחדשי השנה? כשהוא אומר (שמות כ"ג ט"ז) "וחג האסיף תקופת השנה" אמרת: צא וראה, איזה חודש שיש בו אסיף ותקופה ושנה יוצאת בו וקרוי שביעי? אי אתה מוצא אלא תשרי. לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי. ראשון זה ניסן. ואף על פי שאין ראייה לדבר – זכר לדבר: (אסתר ג' ז') "בחדש הראשון הוא חדש ניסן".
ד"ה החדש הזה: הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: "כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש". ואין המקרא יוצא מידי פשוטו: על חודש ניסן אמר לו: זה יהיה ראש לסדר מנין חדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון קרוי שלישי.
החדש הזה — He showed him the moon in the first stage of its renewal, and He said to him, “The time when the moon renews itself thus, shall be unto you the beginning of the month”. (The translation therefore is: “This stage of renewal (חדש) shall be the moment of beginning the months”; cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:2:2). But no Scriptural verse can lose its literal meaning, and He really spoke this in reference to the month Nisan: this month shall be the beginning in the order of counting the months, so that Iyar shall be called the second, Sivan the third.
1. הסבר מהן שתי הוראות המילה "חדש" והבא ראיות לכל אחת מהן מן המקרא.
*
2. מדוע אין המכילתא מביאה הוכחה שראשון הוא ניסן משמות י"ג ד': "היום אתם יוצאים בחדש האביב" – והוצרך להביא ראייתו מתשרי שהוא שביעי?
*
3. מדוע אין חכמינו רואים את הפסוק באסתר (ג' ז') כראיה, ורואים אותו רק כ"זכר לדבר"?
4. מה ראה רש"י להכריע שההוראה השניה היא פשוטו של מקרא ולא הראשונה?
ב. שמות החודשים
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"
’This month shall be unto you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you.
וטעם "החדש הזה לכם ראש חדשים" שימנו אותו ישראל חודש הראשון, וממנו ימנו כל החודשים, שני ושלישי, עד שתחלוף השנה בשנים עשר חודש, כדי שיראה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר. ועל כן אין לחודשים שם בתורה, אלא יאמר "בחדש השלישי", ואומר (במדבר י' י"א) "ויהיה בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן", (במדבר כ"ט א') "ובחדש השביעי באחד לחודש" וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותנו ממנו "אחד בשבת" ו"שני בשבת" כאשר אפרש, כך הזכירם ביציאת מצרים במנותנו החודש הראשון והחודש השני והשלישי לגאולתנו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (שמות ל"ד) "וחג האסיף תקופת השנה", וכתיב (שמות כ"ג ט"ז) "בצאת השנה" - אם כן, כשנקרא לחודש ניסן "ראשון" ולתשרי "שביעי" פתרונו: ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם "ראשון הוא לכם", שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, הנקרא לו לזכרון גאולתנו. וכבר הזכירו זה רבותינו ואמרו (בבראשית רבה מ"ח ט':) "שמות חודשים עלו עמנו מבבל", כי מתחילה לא היו להם שמות אצלנו. והסיבה בזה: כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: (ירמיהו ט"ז י"ד-ט"ו) "ולא יאמר עוד חי ה' כאשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון", חזרנו לקרוא החודשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה'. כי אלה השמות "ניסן" "אייר" וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצאו רק בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר, ולכן אמר הכתוב (אסתר ג' ז') "בחדש הראשון הוא חדש ניסן", כמו "הפיל פור הוא הגורל". ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם "ניסן" ו"תשרי" וכולם כמונו. הנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית, כאשר עשינו עד הנה בראשונה.
This month shall be unto you the beginning of months is the first commandment which the Holy One Blessed Be He commanded Israel through Moses, and therefore [the previous verse] says "in the land of Egypt," for the remaining commandments of the Torah were [give] at Mount Sinai. Or it means to say in the land of Egypt, and not in a city of Egypt, as our Sages said (Mekhilta 12:1:4), "outside of a town."
It would have been fitting for [the verse] to say first, "Speak ye unto all the congregation of Israel, saying," [and then] "This month shall be unto you" and the remainder of the section, but Moses and Aaron stand in place of Israel, and [the verse] says "unto you," referring to all the generations of Israel, and then it returns and says "Speak ye unto all the congregation of Israel," that [Moses] should command them in the one-off command of taking the Passover sacrifice of [the generation of] Egypt on the tenth [of the month of Nisan].
According to its drash, "unto you" means that sanctification of the month requires a court of expert [judges] (Rosh Hashanah 25b), and therefore it was not written earlier, "Speak ye unto all the congregation of Israel," for sanctification of the month applies only to Moses and Aaron and [experts] of their kind. And the reason for, "This month shall be unto you the beginning of months" is that Israel will count the first month, and from there will count all the months as second and third until the completion of the year with the twelfth month, so that this will be a reminder of a great miracle, for any time that the months will be mentioned the miracle will be remembered, and therefore the months have no names in the Torah, but rather it says, "in the third month" (Exodus 19:1), and, "in the second year in the second month...that the cloud was taken up" (Numbers 10:11), and, "in the seventh month on the first of the month, etc." (Numbers 29:1) and so with all of them [i.e. all verses mentioning dates].
And just as the Sabbath Day is remembered by our counting from it the first [day] from the Sabbath and the second [day] from the Sabbath, as I will explain (Ramban on Exodus 20:8:1), so too the Exodus from Egypt is remembered by our counting of the first month and the second and the third from our redemption, for this counting is not for [numbering] the year, for the start of our year is in Tishrei, as it is written (Exodus 34:22), "and the feast of ingathering [i.e. Sukkot] at the turn of the year," and it is written (Exodus 23:16), "(and the feast of ingathering), at the end of the year." If so, then when the month of Nisan is called the first [month] and Tishrei the seventh, the solution is that [Nisan is] the first [month] from redemption and [Tishrei is] the seventh. This is the reason for, "it shall be the first...to you," for it is not the first in the year, but it is the first for you, for such is it called as a remembrance of our redemption.
And our Sages have already mentioned this topic, and said that the names of the months came with us from Babylonia (Jerusalem Talmud Rosh Hashanah 6a), for at the start we had no names. The reason for this is that at the start the order of [the months] was as a remembrance of the Exodus from Egypt, but when we left Babylonia and the verse was fulfilled (Jeremiah 16:14-15), "that it shall no more be said: 'As the LORD liveth, that brought up the children of Israel out of the land of Egypt,' but: ‘As the LORD liveth, that brought up the children of Israel from the land of the north," we returned to calling the months by the names by which they were called in Babylonia, as a reminder that there we stood and from there the Lord drew us out. For the names Nisan, Iyar, and the others are Persian names and are only found in the books of the Babylonian prophets (Zechariah 1:7, Ezra 6:15, Nehemiah 1:1) and in Megilat Esther (3:7). Therefore the verse says, "In the first month, which is the month Nisan," similar to, "They cast pur, that is, the lot" (ibid.). And until today the nations in the lands of Persia and Media call [the months] Nisan and Tishrei and all the rest like us. And these [names] recall through the months the second redemption just as we did until now for the first one.
ד"ה זכור את יום השבת לקדשו: ... ...ובמכילתא: ר' יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלה תהא מונה לשם שבת. ופירושה: שהגויים מונים בימי השבוע לשם הימים עצמם, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים (=כגון שקוראין ליום א' – "יום החמה", ליום ב' – "יום הלבנה") כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת: אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו וזכרו תמיד בכל יום.
"Remember the Sabbath day to sanctify it:" after being commanded to have faith in the Unique One, may he be blessed, who is Existing, Creator, Knowing, and Able; and that we are to combine faith in all this with honor due to Him alone, and commanded to honor the mention of His name - we are commanded to establish a continuous sign and memorial to publicize that He created all. This is the commandment of Shabbat, which commemorates the act of creation. And it is written "Remember the Sabbath day to sanctify it," while Deutoronomy (5:12) has "Guard the Sabbath day to sanctify it." Our sages comment on this (TB R"H 27a): "'Remember' and 'Guard' were said simultaneously." They were not concerned about other linguistic changes [between the commandments in Exodus & Deutoronomy]. [Our Sages] of blessed memory explained this one, because "remember" is a positive commandment -- that we are to remember the Sabbath day and sanctify it without forgetting it -- but they interpret "guard" as a negative commandment; since the biblical words "guard," "lest," and "don't" always imply a negative commandment (TB Eruvin 96a). ["Guard" instructs us to] be careful to observe it and sanctify it, that we do not desecrate it. It was not appropriate for Moses to change G-d's words from a positive to negative comment. However, when, in the second commandment, [Moses] changed [in Deutoronomy] "and any image" to "any image," leaving out [the conjunctive letter] vav, and added it to "and upon the third generation" [compare Deut. 5:9 & Ex. 20:5], or anything similar with the remaining commandments, this [change] is nothing, for it is all one [meaning]. And only one who is not familiar with Talmud will deny this reason. They [our sages] said (TB Brachot 20b) that women are biblically obligated in making Kiddush from the [double] language of "remember" and "guard" [from which we derive that] all who are obligated in in "guarding" are obligated in "remembering." Hence, beacause women are obligated in "guarding," they are obligated in "remembering," since they are obligated in all negative commandments, and they would [ordinarily] not be obligated in "remembering," since that is a positive time-bound precept, from which women are [normally] exempt.
1. לפי איזו משתי הוראות המילה "חודש" מפרש הרמב"ן את פסוקנו?
2. מהי לדעתו המגמה המשותפת בסימון החדשים ובסימון ימי השבוע הנהוגה במקרא?
**
3. השוה את דברי הרמב"ן האלה לדבריו בסוף פרשת בא י"ג ט"ז:
ד"ה ולטוטפות בין עיניך: ...ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים ע"ג י"א), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה. ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח' י"ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט' כ"ט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט' י"ד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה. ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל י"ב ט"ו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט' י"ג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים ט"ז ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סוכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחרות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו. ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג' ח'), מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף). ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית י"ז א', ולעיל ו' ב'). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ט י"ג כ"ד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כ"ו י"א).
הסבר במה הולך הרמב"ן במקומנו ושם בשיטה אחת?
ג. "ראשון" למציאותם הבחירית
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"
’This month shall be unto you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you.
ד"ה ראשון הוא לכם לחדשי השנה: כי בו התחיל מציאותכם הבחירית.
החודש הזה לכם ראש חדשים, from now on these months will be yours, to do with as you like. [you have My authority to organise your own calendar. Ed.] This is by way of contrast to the years when you were enslaved when you had no control over your time or timetable at all. [Freedom, i.e. retirement from the “rat race,” means being able to formulate one’s own timetable. Ed.] While you were enslaved, your days, hours, minutes even, were always at the beck and call of your taskmasters.
1. מה הקושי בפסוקנו שאותו רצה ליישב?
2. במה מתחילה עכשיו "מציאותם הבחירית", הרי האדם הוא בעל בחירה מעיקרו?
ד. מגמת חג הפסח
"וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ"
And this day shall be unto you for a memorial, and ye shall keep it a feast to the LORD; throughout your generations ye shall keep it a feast by an ordinance for ever.
"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ..."
Seven days shall ye eat unleavened bread; howbeit the first day ye shall put away leaven out of your houses; for whosoever eateth leavened bread from the first day until the seventh day, that soul shall be cut off from Israel.
ר' מאיר שמחה מדוינסק, משך חכמה:
הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו... ולדעתי הוא דאמר להם עתה דבר שלדורות הוא, להורות שלמות מצוותיו. כי כל העמים בדתותיהם הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם, לא כן ישראל, המה לא ישמחו במפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה. וכמו שאמר (משלי כ"ד): "בנפול אויבך אל תשמח.. פן יראה ה' ורע בעיניו...", הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה', והלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו. ולכן לא נזכר בפסח "חג המצות כי בו עשה ה' שפטים במצרים" רק "כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים", אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל. ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ה' וטיהורו והשגחת אלוקים על עמו בזמן שלא היה נביא בישראל, ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים ושרי הצבא היו הכהנים הגדולים החשמונאים והיה חוששת ההשגחה, שמא יאמרו כוחם ועוצם ידם בתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק לכהנים, למען ידעו כי יד אלוהים עשתה זאת, והם מושגחים דרך נסיי למעלה מן הטבע. וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זו אינה שמחה לפני ישראל, רק היו"ט הוא ביום אשר נחו מאויביהם. וכמו מי שהיו צריכים למנוחה והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח ביום שנצחו על הנחשים? כי השמחה רק על המנוחה. ולכן (אסתר ט' כ'-כ"ב) "ויכתב מרדכי את הדברים האלה... להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר... כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם", שאין השמחה אלא על המנוחה, לא על יום ההרג בשונאיהם. והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח, ואם היה אומר הקב"ה אז, שיעשו השביעי מקרא קודש, היה מדמה האדם, שה' ציוה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים... ואין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. לכן אמר בארץ מצרים, שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מִסיבת מפלת מצרים בים, שציוה אותו (=את היום השביעי) טרם שנטבעו בים.
*
1. מניין שלא היה פסח מצרים ואיסור חמץ בו רק יום אחד? היכן רמז לכך פרקנו?
*
2. היכן בתורה אפשר למצוא סעד לדבריו במגמת חג הפסח?
3. הידועים לך דברי חז"ל שמובע בהם אותו רעיון?
4. היש למצוא בדינים הקשורים בפסח סעד לדבריו?