| א. מבנה משפטי התנאי |
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ
וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ"
When thou goest forth to battle against thine enemies, and the LORD thy God delivereth them into thy hands, and thou carriest them away captive,
"וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר
וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה"
and seest among the captives a woman of goodly form, and thou hast a desire unto her, and wouldest take her to thee to wife;
"וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ
וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ"
then thou shalt bring her home to thy house; and she shall shave her head, and pare her nails;
"וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ
וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים
וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה"
and she shall put the raiment of her captivity from off her, and shall remain in thy house, and bewail her father and her mother a full month; and after that thou mayest go in unto her, and be her husband, and she shall be thy wife.
הסבר כיצד נגמרים כל משפטי התנאי, ובאיזו מילה פותח המשפט הראשי, בלשון קדמונינו; היכן פותחת "תשובת התנאי"?
| ב. בטעם מצות אשת יפת תואר |
הרמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"א:
ומה שכלל אותו גם כן זה הספר (ספר שופטים שהוא חלק מספר משנה תורה להרמב"ם) דין אשת יפת תואר. וידעת אמרם (=חז"ל) "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם, והוא, שאף על פי שגבר יצרו עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר והוא אמרו "אל תוך ביתך" ואין מותר לו שילחצנה במלחמה, כמו שביארו שם שאין מותר לבועלה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה, ואין מונעין אותה מלהתאבל ומן הבכי ולא מהמנע מן הרחיצה כמו שכתוב "ובכתה את אביה ואת אמה". כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועוררם אבלם עד שיחלשו כחות הגוף מסבול המקרה ההוא הנפשי, כמו שלבעלי השמחה מנוחה במיני השחוק. ומפני זה חמלה התורה עליה ושם הרשות בידה מכל זה עד שתִלְאֶה מן הבכי ומן האבל. וכבר ידעת שהוא בעלה בגויותה וכן כל השלושים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא ואפילו בעבודה זרה, ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא. ועם זה – אם לא ישיבנה אל חוקי התורה, לא תימכר ולא יעבוד בה.
ומה שכלל אותו גם כן זה הספר (ספר שופטים שהוא חלק מספר משנה תורה להרמב"ם) דין אשת יפת תואר. וידעת אמרם (=חז"ל) "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם, והוא, שאף על פי שגבר יצרו עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר והוא אמרו "אל תוך ביתך" ואין מותר לו שילחצנה במלחמה, כמו שביארו שם שאין מותר לבועלה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה, ואין מונעין אותה מלהתאבל ומן הבכי ולא מהמנע מן הרחיצה כמו שכתוב "ובכתה את אביה ואת אמה". כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועוררם אבלם עד שיחלשו כחות הגוף מסבול המקרה ההוא הנפשי, כמו שלבעלי השמחה מנוחה במיני השחוק. ומפני זה חמלה התורה עליה ושם הרשות בידה מכל זה עד שתִלְאֶה מן הבכי ומן האבל. וכבר ידעת שהוא בעלה בגויותה וכן כל השלושים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא ואפילו בעבודה זרה, ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא. ועם זה – אם לא ישיבנה אל חוקי התורה, לא תימכר ולא יעבוד בה.
1. הסבר את הביטוי "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
2. הידועות לך עוד מצוות שאפשר לפרש טעמן בדרך זו?
*
3. מדוע אומר הרמב"ם אחרי הביאו את בטויים הנ"ל של חז"ל ("לא דיברה תורה וכו'") "ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות". למה מקשר הוא בין שני הטעמים במילים "ועם זה"?
4. מה הטעם הכללי של הצוויים השונים בהתיחסות הישראלי לשבויה לפי דעת הרמב"ם?
| ג. בטעם "והבאת אל תוך ביתך" |
"וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ"
then thou shalt bring her home to thy house; and she shall shave her head, and pare her nails;
ד"ה והבאת אל תוך ביתך: לשון "תוך" מלמדנו כוונה שניה בהבאה זו, שיכניסנה להנהגות ביתך ללמוד מנהג יהודית קודם שתתגייר.
מה ההבדל בינו ובין הרמב"ם (בשאלה הקודמת) בטעם הצווי של "והבאת אל תוך ביתך"?
| ד. מתי "תבוא אליה ובעלתה" |
"וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ
וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה"
and she shall put the raiment of her captivity from off her, and shall remain in thy house, and bewail her father and her mother a full month; and after that thou mayest go in unto her, and be her husband, and she shall be thy wife.
ד"ה ואחר כן תבוא אליה ובעלתה:... ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה".
ומה שאמר (י"א) "וחשקת בה ולקחת לך לאשה" – שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה; וכן (בראשית י"ב ט') "ואקח אותה לי לאשה".
**
1. מה קשה לו בפסוקנו?
*
2. לאיזו תפישה של פסוקנו הוא מתנגד?
3. מה היא ראייתו מבראשית י"ב ט'?
| ה. מטרת צוויי אשת יפת תואר |
פסוקים י"ב – י"ג
"וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה"
"וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה"
then thou shalt bring her home to thy house; and she shall shave her head, and pare her nails;
ד"ה והבאת אל ביתך וגלחה: יש אומרים שמא בעבור שערה חשק בה, על כן תגלח.
Some say the reason why you will bring her into your house, where she will shave is that perhaps you desire her on account of her hair — accordingly, you must shave it.
ד"ה ועשתה: תגדל, כי להיות מאוסה בעיניו.
do her nails i.e., grow her nails, so that she may be repulsive in his eyes.
ד"ה והסירה את שמלת שביה: שמא בעבור יופי מלבוש חשק בה.
Some say the reason why you will bring her into your house, where she will shave is that perhaps you desire her on account of her hair — accordingly, you must shave it.
ד"ה ובכתה: כדי להסיר שמחתו בה. ד"ה ירח ימים: אולי יקל חשקו.
weep in order to drive away the joy he has in her. a full month during which his desire may abate. Alternately, some say that “she will shave” [: 12] because she was formerly ritually impure (as in the treatment of someone afflicted with ṣara‘at [Leviticus 14: 8]).
מהי המגמה הכללית של כל הצוויים האלה לפי דעתך, ובמה נבדלת דעתו מדעת הרמב"ם?
| ו. מהו "ולקחת"? |
"וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה"
and seest among the captives a woman of goodly form, and thou hast a desire unto her, and wouldest take her to thee to wife;
אבן כספי:
ד"ה ולקחת לך לאשה: כבר הודעתיך כי הפעולות שהם תנועות, פעם יונחו על התחלות התנועות ואף על סיבות ההתחלה, ופעם על התנועה בעודה, ופעם על תכליתה, וכל זה נכון.
ד"ה ולקחת לך לאשה: כבר הודעתיך כי הפעולות שהם תנועות, פעם יונחו על התחלות התנועות ואף על סיבות ההתחלה, ופעם על התנועה בעודה, ופעם על תכליתה, וכל זה נכון.
**
1. לאיזו מן המשמעויות השונות של הפועל הוא משייך את "ולקחת" של פסוקנו: ל"התחלות התנועות" או ל"סיבות ההתחלה" או ל"תנועה בעודה" או ל"תכליתה"?
**
2. מהו הקושי שבפסוקנו שאותו רצה ליישב בדבריו הנ"ל?
*
3. האם מסכים הוא עם הרמב"ן (שהובא במקטע ד') בפירוש המילים "ולקחת לך" – אם לא?
| ז. סופך - "והיה אם לא חפצת" - שאלות ברש"י |
"וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף"
And it shall be, if thou have no delight in her, then thou shalt let her go whither she will; but thou shalt not sell her at all for money, thou shalt not deal with her as a slave, because thou hast humbled her.
ד"ה והיה אם לא חפצת בה: הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה.
והיה אם לא חפצת בה AND IT SHALL BE, IF THOU ART NOT PLEASED WITH HER — Scripture tell you that you will in the end hate her (Sifrei Devarim 214:1).
מה רמז מצא רש"י לכך בלשון הכתוב?
| ח. כיצד "ושלחתה לנפשה"? |
"וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ"
And it shall be, if thou have no delight in her, then thou shalt let her go whither she will; but thou shalt not sell her at all for money, thou shalt not deal with her as a slave, because thou hast humbled her.
אמרו בספרי: "ולא לבית אביה". ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלוהיה, או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על-ידי שלוחים, כי יסייע ידי עוברי עבירה, אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא, כי אולי תשאר בארץ-ישראל ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם.
1. א. מהו הדבר שבו היה הרמב"ן מסופק? ("ולא ידעתי...")
ב. מהי "העברה" שמפניה יש לחשוש?
ג. מה פירוש "תלך אחרי הבחורים" בהקשר זה?
מקרא כפשוטו, (אהרליך):
ד"ה ושלחת לנפשה: שתהא בת חורין והרשות בידה לשוב אל עמה ואל אלוהיה. כי אם לא כן היה הכתוב אומר "ושלחת מביתך", כעין מה שנאמר בעבריה הגרושה (עיין דברים כ"ד א'), ולענין חרותה היה מוסיף "לחפשי". וכשהוא אומר ושלחת לנפשה, יש במשמע הלשון הזה שתעשה לנפשה כרצונה לכל דבר. וזו, כשהיתה לאיש הישראלי, היה אלוקיו לה לאלוקים, ועתה כשהוא משלחה – הרשות בידה לשוב אל עמה ואל אלוהיה. ומכאן לראיה שלא היו העברים הראשונים קופצים אחרי גרים...
ד"ה ושלחת לנפשה: שתהא בת חורין והרשות בידה לשוב אל עמה ואל אלוהיה. כי אם לא כן היה הכתוב אומר "ושלחת מביתך", כעין מה שנאמר בעבריה הגרושה (עיין דברים כ"ד א'), ולענין חרותה היה מוסיף "לחפשי". וכשהוא אומר ושלחת לנפשה, יש במשמע הלשון הזה שתעשה לנפשה כרצונה לכל דבר. וזו, כשהיתה לאיש הישראלי, היה אלוקיו לה לאלוקים, ועתה כשהוא משלחה – הרשות בידה לשוב אל עמה ואל אלוהיה. ומכאן לראיה שלא היו העברים הראשונים קופצים אחרי גרים...
2. א. מה ההבדל בינו ובין הספרי בפירוש הביטוי "לנפשה"?
ב. מה ההבדל בין אהרליך ובין הרמב"ן בפירוש מגמת הצווי "ושלחת לנפשה"?
ג. בהמשך דבריו מביא אהרליך ראיה ממקום אחר במקרא "שלא היו העברים הראשונים קופצים אחרי גרים". מהו המקום שמשם יכול היה להביא ראיתו?