| א. שני מיני חילול השם |
יחזקאל קויפמן, בספרו "תולדות האמונה הישראלית", כרך שלישי ספר שני:
...לא למענם יגאל ה' את ישראל אלא למען שם קדשו... ישראל חיללו את שם האלוהים במעשיהם, ועל זה בא החורבן. אבל החורבן עצמו חילל את שם האלוהים בגויים, שישראל באו אל ארצם "באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו". גם בחילול שם זה ישראל אשמים, כי חטאם הוא שגרם להם.
...לא למענם יגאל ה' את ישראל אלא למען שם קדשו... ישראל חיללו את שם האלוהים במעשיהם, ועל זה בא החורבן. אבל החורבן עצמו חילל את שם האלוהים בגויים, שישראל באו אל ארצם "באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו". גם בחילול שם זה ישראל אשמים, כי חטאם הוא שגרם להם.
1. על שני מיני חילול השם מדבר פרקנו, לפי דבריו. (וכן לדעת רבים ממפרשינו). הסבר, מה הם שני חילולי השם בפרקנו?
2. לאילו מקומות בתורה רומז קויפמן באמרו: "האידיאה לקוחה מסיפורי התורה"?
| ב. הבחירה החופשית |
"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ
וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם
וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם
וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר"
A new heart also will I give you, and a new spirit will I put within you; and I will take away the stony heart out of your flesh, and I will give you a heart of flesh.
אברבנאל, מקשה:
יראה בזה, באמרו "ונתתי לכם לב חדש", שיתבטל הבחירה האנושית ויהיו – אם כן – האנשים מוכרחים במעשיהם ולא יהיה להם – אם כן – גדר אדם?
יראה בזה, באמרו "ונתתי לכם לב חדש", שיתבטל הבחירה האנושית ויהיו – אם כן – האנשים מוכרחים במעשיהם ולא יהיה להם – אם כן – גדר אדם?
עוד מקשים:
הלא נראה פסוקנו זה סותר למה שאמר יחזקאל (י"ח ל"א):
"השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה"
"השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה"
Cast away from you all your transgressions, wherein ye have transgressed; and make you a new heart and a new spirit; for why will ye die, O house of Israel?
השווה בין התשובות הבאות לקושיה זו:
מדרש שיר השירים רבה:
שיר השירים (ה' ב') "קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי.." ר' יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: "בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כפתחו של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו."
שיר השירים (ה' ב') "קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי.." ר' יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: "בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כפתחו של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו."
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה (של בחירה חפשית מוחלטת הנתונה ביד כל אדם, כפי שפירש בפרק הקודם) ונכשלין בהן רוב האדם, ויעלה על דעתן מהן, שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה, ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים:
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים, ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, ראוי להיפרע ממנו, והקב"ה יודע איך יפרע: יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו... ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה. ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה. אבל עשה תשובה – התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו, כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות בחטאו שיעשה; הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיה (ו' י'): "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע".
וכענין זה שואלים הצדיקים והנביאים בתפילתם מאת ה' לעזרם על דרך האמת, כמו שאמר דוד (תהילים כ"ז א'; פ"ו י"א): "הורני ה' דרכך", כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכך וייחוד שמך, וכן זה שאמר (תהלים נ"א, י"ד): "ורוח נדיבה תסמכני" כלומר: תניח רוחי לעשות חפציך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת, ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלה.
ומהו זה שאמר דוד (תהלים כ"ה ח-ט): "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים...". זה ששלח נביאים מודיעין דרכי ה' ומחזירין אותו בתשובה. ועוד: שנתן בהם כוח ללמוד ולהבין שמידה זו בכל אדם, שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם, והוא מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד, ע"א) "בא ליטהר מסייעין אותו", כלומר: ימצא עצמו נעזר על הדבר.
There are many verses in the Torah and in the texts of the prophets which appear to contradict this principle, and most people are stumbling thereby, and therefrom they suppose in their mind that the Holy One, blessed is He! predestines for man either to do evil or good, and that the heart of man is not his to bend it to his own will. Wherefor, behold, I am making clear a great principle, out which thou shalt know the explanation of all those verses. When an individual or a people of a state do sin, and the sinner transgressed consciously and of his own free will, as we have already made known in the preceding chapter, it is meet that retribution is visited upon him, and the Holy One, blessed is He! knoweth how to inflict the punishment. There is a category of sin for which justice demands that punishment should be visited upon the sinner in this world, on his body, or his property, or on his infant children, for the little children of man, who have not yet reached the age of intelligence nor attained the age when they are included among those who are obliged to observe the precepts, are considered man's own acquisition, even as it is written: "Every man shall be put to death for his own sin" (Deut. 24.16)—he suffers for his own sins when he reaches the age of man;1The punishment herein spoken of is retribution by the Judge of the whole earth, and not by tribunal of man; no tribunal has the power under the laws of the Torah to inflict the punishment of death upon infant children for the crime of a parent. G. and there is a category of sin for which justice demands that punishment should be visited upon the transgressors only in the World to Come, and the sinner suffers no harm whatever in this world; and there is still another category of sin for which punishment is inflicted upon the sinner both in this world and the World to Come.1
אברבנאל:
ואמר שכדי שלא ישובו לחטוא עוד יתן לב חדש ורוח חדשה בקרבם והוא רמז ליישוב התאוות וממשלת השכל; ועל ביטול היצר הרע אמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", רוצה לומר, נכנע ומשועבד לשכל, לא קשה כאבן. ואין הכוונה בייעוד הזה שיבטל הבחירה והאפשרות ויהיו בני אדם מוכרחים במעשיהם, אלא שיעשה הקב"ה לעיניהם כל כך מהאותות והמופתים עד שיפחדו אל השם ואל טובו, ולא תהיה בהם נטיה אל התאוות הגשמיות, כי אם אל השלמות...
ואמר שכדי שלא ישובו לחטוא עוד יתן לב חדש ורוח חדשה בקרבם והוא רמז ליישוב התאוות וממשלת השכל; ועל ביטול היצר הרע אמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", רוצה לומר, נכנע ומשועבד לשכל, לא קשה כאבן. ואין הכוונה בייעוד הזה שיבטל הבחירה והאפשרות ויהיו בני אדם מוכרחים במעשיהם, אלא שיעשה הקב"ה לעיניהם כל כך מהאותות והמופתים עד שיפחדו אל השם ואל טובו, ולא תהיה בהם נטיה אל התאוות הגשמיות, כי אם אל השלמות...
מה ההבדל בין התשובות?
| ג. מידת הבושה |
"לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה...
בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל"
Not for your sake do I this, saith the Lord GOD, be it known unto you; be ashamed and confounded for your ways, O house of Israel.
ספר חובת הלבבות, שער הבחינה פרק ה':
אחר כן חשוב בכחות הנפש ומקומותם ומתועלות האדם כמחשבה והזכרון והשכחה והבושת והשכל והדבור, תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזכרון לבדו, היאך יהיה עניינו וכמה הפסד יבוא לו, כשאינו זוכר מה שיש לו ומה לקח ומה שנתן... ומתועלות השכחה, כי לולא השכחה לא היה נשאר בלי עצב ולא היה נהנה במה שמשמח אותו... ...ואחר כך חשוב במידת הבושה אשר יוחד בה האדם, מה גדולה מעלתה ומה רבה תועלתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי ולא מקיימים דבר ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד ולא מתרחקים מן הרע בשום דבר, עד כי דברים רבים מדברי התורה עושים אותה בעבור הבושת. כי רוב בני אדם לא היו מכבדים את אבותיהם, לולא הבושת, כל שכן זולתם, ולא היו משיבין אבדה ולא נמנעין מעברה, כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו, אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו, כמו שאמר הכתוב (ירמיהו ו') "גם בוש לא יבושו, גם הכלם לא ידעו", ואומר (צפניה ג') "ולא יודע עול – בשת!". ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני-אדם, בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה (ויותר ממה שזכרנו), ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד. (והסיבה לכך) כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו. ויחלום חיוב תגמולו עליה, אבל אנחנו חייבין מעבודתו ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל ל"ו ל"ב) "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל".
אחר כן חשוב בכחות הנפש ומקומותם ומתועלות האדם כמחשבה והזכרון והשכחה והבושת והשכל והדבור, תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזכרון לבדו, היאך יהיה עניינו וכמה הפסד יבוא לו, כשאינו זוכר מה שיש לו ומה לקח ומה שנתן... ומתועלות השכחה, כי לולא השכחה לא היה נשאר בלי עצב ולא היה נהנה במה שמשמח אותו... ...ואחר כך חשוב במידת הבושה אשר יוחד בה האדם, מה גדולה מעלתה ומה רבה תועלתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי ולא מקיימים דבר ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד ולא מתרחקים מן הרע בשום דבר, עד כי דברים רבים מדברי התורה עושים אותה בעבור הבושת. כי רוב בני אדם לא היו מכבדים את אבותיהם, לולא הבושת, כל שכן זולתם, ולא היו משיבין אבדה ולא נמנעין מעברה, כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו, אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו, כמו שאמר הכתוב (ירמיהו ו') "גם בוש לא יבושו, גם הכלם לא ידעו", ואומר (צפניה ג') "ולא יודע עול – בשת!". ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני-אדם, בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה (ויותר ממה שזכרנו), ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד. (והסיבה לכך) כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו. ויחלום חיוב תגמולו עליה, אבל אנחנו חייבין מעבודתו ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל ל"ו ל"ב) "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל".
הסבר, במה מתאים פסוקנו לשמש הוכחה לדברי רבנו בחיי כאן, יותר מכל הפסוקים המדברים על הצורך בבושה כגון:
"הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ"
They shall be put to shame because they have committed abomination; Yea, they are not at all ashamed, Neither know they how to blush; Therefore they shall fall among them that fall, At the time that I punish them they shall stumble, Saith the LORD.
"כָּל רֹעַיִךְ תִּרְעֶה רוּחַ וּמְאַהֲבַיִךְ בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ כִּי אָז תֵּבֹשִׁי וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל רָעָתֵךְ"
The wind shall feed upon all thy shepherds, And thy lovers shall go into captivity; Surely then shalt thou be ashamed and confounded For all thy wickedness.
"וְגַם אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ"
Thou also, bear thine own shame, in that thou hast given judgment for thy sisters; through thy sins that thou hast committed more abominable than they, they are more righteous than thou; yea, be thou also confounded, and bear thy shame, in that thou hast justified thy sisters.
| ד. חרפת רעב |
"לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם"
And I will multiply the fruit of the tree, and the increase of the field, that ye may receive no more the reproach of famine among the nations.
כי ארץ ישראל צריכה לגשמים יותר מן הארצות האחרות, לפיכך הרעב מצוי בה יותר משאר ארצות, והעד: אברהם, יצחק ואבימלך. וכשאדם יוצא מארצו לארץ אחרת בעבור הרעב הוא חרפה.
אהרליך, מקרא כפשוטו:
ראה מה שאמרתי בביאור (שמות כ"ב י') "ולקח בעליו ולא ישלם". ועל פי הדברים ההם אף כאן זה פירוש הכתוב: למען אשר לא תשמעו עוד בגויים חרפת רעב וחוסר לחם.
ראה מה שאמרתי בביאור (שמות כ"ב י') "ולקח בעליו ולא ישלם". ועל פי הדברים ההם אף כאן זה פירוש הכתוב: למען אשר לא תשמעו עוד בגויים חרפת רעב וחוסר לחם.
ד"ה ולקח בעליו: ומפי ידידי מיכאל הלפרין (זכרון חכמתו לברכה) למדתי ש"לקח" זה לשון שמיעה וקבלת דברים, והוא כמו (תהלים ו' י') "שמע ה' תחינתי, ה' תפילתי יקח". שברור הדבר, ש"יקח" שבסוף הפסוק מקביל אל "שמע" שבראשו... ועל פי דבריו אלה פירשתי מקראות הרבה...
the oath of the LORD shall be between them both, to see whether he have not put his hand unto his neighbour’s goods; and the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution.
מה ההבדל בין רד"ק לבין אהרליך בפרוש המושג "חרפת רעב"?