| א. כוונת הקרבנות |
"הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
And Shemu᾽el said, Has the Lord as great delight in burnt offerings and sacrifices, as in obeying the voice of the Lord? Behold, to obey is better than sacrifice, and to hearken than the fat of rams.
הרמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק ל"ב, בדברו על הקרבנות מזכיר את פסוקנו:(עיין תחילת דבריו בגיליון ראה תשי"א, וכן בעלון ההדרכה לגיליוננו.)
...כאשר היתה זאת העבודה – הקרבנות – על צד הכוונה השניה, והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחיית, הושם בין שני המינים הפרש גדול. והוא שהקרבת הקרבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן – "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, "אל המקום אשר יבחר ה'" ואין מקריבים בזולתו. אמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" – ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד – כל זה הענין למעט זה המין מן העבודות, שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפלין... ובעבור זה הענין אשר גליתי לך, נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות, וביארו להם (הנביאים)... שה' אינו צריך אליהם. אמר שמואל "החפץ לאלוקים בעולות וזבחים כשמע בקול ה'" (שמואל א' ט"ו) ואמר ישעיה (א') "למה לי רב זבחיכם". ואמר ירמיהו (פרק ז') "כי לא דברתי אל אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאומר: שמעו בקולי..." וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים. ואמר: "איך יאמר ירמיה על ה', שלא ציוונו בדברי עולה וזבח?" אמנם כוונת זה המאמר (דברי ירמיה) כפי אשר ביארתי לך, שהכוונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי. וזאת המצוה בהקרבה אמנם היתה (אמצעי) בעבור שתעלה בידינו זאת הפנה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודו. והנה באתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה (בקרבנות) והוא (= עד שהגעתם לידי כך) שספקתם (= הייתם מסופקים) במציאותו. "כחשו בה' ויאמרו לא הוא" ועבדתם עבודה זרה "וקטר לבעל ועבד אלוהים אחרים ובאתם אל הבית..." ונשארתם מכוונים אל היכל ה' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים לכוונה ראשונה. ולי בפירוש זה הפסוק פנים אחרות והוא מביא לזה הענין בעצמו אחר זכרנוהו. והוא: כבר התבאר בכתוב ובקבלה (בתורה שבע"פ ובתורה שבכתב) שבתחילת מצוות שנצטוינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל. (ואין צריך שתטריד את שכלך בפסח מצרים, כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר... ועוד שהמצוה היתה בארץ מצרים והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק בירמיהו הוא מה שנצטוינו בו, אחר יציאת מצרים) ולזה התנה בזה הפסוק ואמר: "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים". כי תחילת ציווי שבא אחרי יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה "אם שמע תשמעו בקול ה' אלוקיך... שם שם לו חק ומשפט" – שבת ודינים... הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה דברי עולה וזבח – אחר שהם על צד הכונה השניה. והוא אשר נאמר בתהלים על צד ההוכחה לאומה בסכלותה הכוונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכוונה השניה אמר: (תהלים נ' ז'-י"ג) "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך: לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך נגדי תמיד, אם אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים, כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף... אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה."
...כאשר היתה זאת העבודה – הקרבנות – על צד הכוונה השניה, והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחיית, הושם בין שני המינים הפרש גדול. והוא שהקרבת הקרבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן – "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, "אל המקום אשר יבחר ה'" ואין מקריבים בזולתו. אמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" – ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד – כל זה הענין למעט זה המין מן העבודות, שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפלין... ובעבור זה הענין אשר גליתי לך, נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות, וביארו להם (הנביאים)... שה' אינו צריך אליהם. אמר שמואל "החפץ לאלוקים בעולות וזבחים כשמע בקול ה'" (שמואל א' ט"ו) ואמר ישעיה (א') "למה לי רב זבחיכם". ואמר ירמיהו (פרק ז') "כי לא דברתי אל אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאומר: שמעו בקולי..." וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים. ואמר: "איך יאמר ירמיה על ה', שלא ציוונו בדברי עולה וזבח?" אמנם כוונת זה המאמר (דברי ירמיה) כפי אשר ביארתי לך, שהכוונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי. וזאת המצוה בהקרבה אמנם היתה (אמצעי) בעבור שתעלה בידינו זאת הפנה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודו. והנה באתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה (בקרבנות) והוא (= עד שהגעתם לידי כך) שספקתם (= הייתם מסופקים) במציאותו. "כחשו בה' ויאמרו לא הוא" ועבדתם עבודה זרה "וקטר לבעל ועבד אלוהים אחרים ובאתם אל הבית..." ונשארתם מכוונים אל היכל ה' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים לכוונה ראשונה. ולי בפירוש זה הפסוק פנים אחרות והוא מביא לזה הענין בעצמו אחר זכרנוהו. והוא: כבר התבאר בכתוב ובקבלה (בתורה שבע"פ ובתורה שבכתב) שבתחילת מצוות שנצטוינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל. (ואין צריך שתטריד את שכלך בפסח מצרים, כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר... ועוד שהמצוה היתה בארץ מצרים והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק בירמיהו הוא מה שנצטוינו בו, אחר יציאת מצרים) ולזה התנה בזה הפסוק ואמר: "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים". כי תחילת ציווי שבא אחרי יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה "אם שמע תשמעו בקול ה' אלוקיך... שם שם לו חק ומשפט" – שבת ודינים... הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה דברי עולה וזבח – אחר שהם על צד הכונה השניה. והוא אשר נאמר בתהלים על צד ההוכחה לאומה בסכלותה הכוונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכוונה השניה אמר: (תהלים נ' ז'-י"ג) "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך: לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך נגדי תמיד, אם אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים, כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף... אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה."
**
1. הרמב"ם מביא את פסוקנו יחד עם ישעיה א' (י"א-י"ד) ועם ירמיהו ז' (כ"א כ"ג). הסבר, היש מלבד המגמה המשותפת שרואה הרמב"ם בפסוקים אלה, גם הפרש במגמותיהם?
**
2. הרמב"ם מביא את פסוקי תהלים נ' (ז'-י"ג) בנפרד מן הפסוקים ההם, בקטע האחרון. הסבר, במה שונה הוא משלושת הפסוקים שהביא בקטע השני, שמשום כך הפריד ביניהם?
| ב. חטאו של שאול |
"כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר"
For defiance is like the sin of sorcery, and stubborness is like the sin of idolatry. And like the penalty for idolatry, so is the penalty for stubborness.24 Shaul’s original sin was compared to sorcery, but his insisting on his innocence was compared to the more serious sin of idolatry; Shaul was compounding his original sin by insisting on his innocence. Targum Yonoson renders, 'For, as the sin of a people [who divine, so is the sin of any man who disobeys the word of Adonoy]25 Just as one who divines demonstrates that he removes his trust in ‘ה and looks for other means to determine his future, so does one who disobeys and rebels against the word of ‘ה indicate he removes his belief in the power of ‘ה to reward and punish.—Radak and as the sins of a nation who has strayed after idols, so is the sin of any person who adds [to the words of a prophet].
ד"ה כי חטאת קסם מרי: חסר כף הדמיון... וכתרגום יונתן "ארי כחובת גבריא דשאלין בקסמא כן חובת כל גבר דמסרב על פתגמא דה', וכחובי עמא דטעו בתר טעותא (עבודה זרה), כן חובת כל אנש דפצר ומוסיף על מילי נביא".
כלומר, כמו שחטא קסם הוא חטאה גדולה, כי הוא מסיר בטחונו מה' ונותן בטחונו בקסם, כן היא חטאת גדולה חטאת מרי, והוא מי שמורה פי האל ואינו עושה מה שציווהו, כי אחרי שעבר על מצותו הרי הוא כופר בו ומסיר בטחונו ממנו ואומר, כי אין בידו להטיב ולהרע, לפיכך לא יירא ממנו לעבור על מצותו והרי הוא כעובד עבודה זרה, וכתרפים שהוא גם כן חטאת גדולה – כן הוא חטאת גדולה הפצר והוא מי שעובר על רצון המצוה אותו, כמו שפירשנו.
אברבנאל:
...ואני אחשוב בפירושו דבר אחר. שלפי ששאול היה טוען שעשה מה שראוי, וכי מה שהביא את אגג חי היה הראוי לכבודו ולהודיע מעלת הנצחון, ומה שלקחו מהשלל היה לתכלית טוב, לזבוח לה', השיבו שמואל שאין הדבר טוב או רע מפאת עצמו, כי אם כפי מה שיסכים עם הצווי האלוקי, כי יש דברים הרבה שאינם רעים מפאת עצמם כי אם בבחינת ההזהרה האלוקית אשר הזהיר מעשותם, ובעבור זה יוחס אליו החטא במה שעבר על מצות ה', שמזה הצד היו מעשיו רעים וחטאים לה' מאד, וזה שאמר "כי חטאת קסם מרי", ר"ל החטא והפשע אשר היה בקסם אינו מצד עצמו, כי טוב הוא לאדם שיתבודד לדעת מה יהיה באחרית הימים, ואין הקסם דבר זולת זה, ואמרו חז"ל "איזה הוא החכם? הרואה את הנולד!" אבל חטאת הקסם הוא המרי, שהאדם ממרה את פי ה', "ואון ותרפים הפצר", שחטאת האון והתרפים אינו במה שיעשה האדם לדעת העתידות, כי אם במה שהאדם ההולך אחריהם מפציר בהם ומהרהר בהם ועובר על דברי ה' שאסר הקסם והתרפים.
...ואני אחשוב בפירושו דבר אחר. שלפי ששאול היה טוען שעשה מה שראוי, וכי מה שהביא את אגג חי היה הראוי לכבודו ולהודיע מעלת הנצחון, ומה שלקחו מהשלל היה לתכלית טוב, לזבוח לה', השיבו שמואל שאין הדבר טוב או רע מפאת עצמו, כי אם כפי מה שיסכים עם הצווי האלוקי, כי יש דברים הרבה שאינם רעים מפאת עצמם כי אם בבחינת ההזהרה האלוקית אשר הזהיר מעשותם, ובעבור זה יוחס אליו החטא במה שעבר על מצות ה', שמזה הצד היו מעשיו רעים וחטאים לה' מאד, וזה שאמר "כי חטאת קסם מרי", ר"ל החטא והפשע אשר היה בקסם אינו מצד עצמו, כי טוב הוא לאדם שיתבודד לדעת מה יהיה באחרית הימים, ואין הקסם דבר זולת זה, ואמרו חז"ל "איזה הוא החכם? הרואה את הנולד!" אבל חטאת הקסם הוא המרי, שהאדם ממרה את פי ה', "ואון ותרפים הפצר", שחטאת האון והתרפים אינו במה שיעשה האדם לדעת העתידות, כי אם במה שהאדם ההולך אחריהם מפציר בהם ומהרהר בהם ועובר על דברי ה' שאסר הקסם והתרפים.
אהרליך, מקרא כפשוטו:
מפני שהיה שאול מתאמץ להכרית הקוסמים באוב מן הארץ, ובעשותו את הדבר הזה גילה את דעתו שחטאת קסם גדולה בעיניו, מדמה שמואל חטאת מריו לחטאת הקסם והוא מודד את הרע בעיני ה' במידת העושה הרע.
מפני שהיה שאול מתאמץ להכרית הקוסמים באוב מן הארץ, ובעשותו את הדבר הזה גילה את דעתו שחטאת קסם גדולה בעיניו, מדמה שמואל חטאת מריו לחטאת הקסם והוא מודד את הרע בעיני ה' במידת העושה הרע.
1. מה הקושי בפסוקנו שרצו שלשתם ליישב?
2. מהי חולשת פירושו של כל אחד מהם? (שים לב ביחוד לדברים המתמיהים שבדברי אברבנאל!)
| ג. שלושה תנאים לתשובה |
"כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר"
For defiance is like the sin of sorcery, and stubborness is like the sin of idolatry. And like the penalty for idolatry, so is the penalty for stubborness.24 Shaul’s original sin was compared to sorcery, but his insisting on his innocence was compared to the more serious sin of idolatry; Shaul was compounding his original sin by insisting on his innocence. Targum Yonoson renders, 'For, as the sin of a people [who divine, so is the sin of any man who disobeys the word of Adonoy]25 Just as one who divines demonstrates that he removes his trust in ‘ה and looks for other means to determine his future, so does one who disobeys and rebels against the word of ‘ה indicate he removes his belief in the power of ‘ה to reward and punish.—Radak and as the sins of a nation who has strayed after idols, so is the sin of any person who adds [to the words of a prophet].
ר' יוסף אלבו, ספר העקרים מאמר רביעי פרק כ"ה:
דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעוונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדיבור והמעשה. המחשבה – שיתחרט אדם מעונותיו. הדיבור – שיתודה על פשעיו. המעשה – שיקבל עליו שלא ישוב לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת... ... והדברים המונעים והמעכבים את התשובה הם שלשה: העלמת החטא, וההתנצלות, ואהבת הממון והכבוד. והוא מבואר שכל אחד מאלו מעכבין את התשובה: העלמת החטא – שמי שלא יכיר או ידע שחטא, לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה, כמו שהחולה כל זמן שלא ירגיש או ידע שהוא חולה אי אפשר לו שיתרפא, לפי שלא יבקש לעולם רפואה. וכן החוטא, אם לא ידע שחטא – לעולם לא ישוב בתשובה... וההתנצלות – גם כן מבואר עניינו שהוא המונע התשובה, שאם יחשוב החוטא שיועיל ההתנצלות במה שחטא, לעולם לא יתחרט ולא יתוודה עליו. וזה נקרא "מכסה פשעיו" שעליו אמר שלמה (משלי כ"ח): "מכסה פשעיו לא יצליח", שכיסוי החטא הוא כשאדם תולה חטאו בדבר אחר, אמר איוב (איוב ל"א) "אם כסיתי כאדם פשעי, לטמון בחובי עוני"; וזה לפי שאדם הראשון התנצל על חטאו ואמר (בראשית ג') "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", ולא הועיל לו ההתנצלות כלל, לפי שהשכל ניתן באדם להיות תמיד עיניו על דרכיו שלא יחטא... ואהבת הממון והכבוד הוא מעכב את התשובה, וזה, שאף אם ישוב בתשובה, אם התשובה היא בסיבת תועלת הממון או בעבור הכבוד, אינה תשובה, וזה, כי כשיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה צריך שיהיה זה לאהבת ה' יתברך בלבד, לא לזולת זה כלל... ולפי שהיתה תשובת שאול כשחטא בעמלק חסרה אלו השלשה תנאים: אף על פי שהודה חטאו לשמואל שתי פעמים ואמר "חטאתי", לא נתקבלה תשובתו כלל, וזה, שבתחילה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר שחטא, כי כשאמר לו שמואל (י"ט) "ולמה לא שמעת בקול ה'?" השיב (פסוק כ'): "אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה'..." וכשאמר לו שמואל שהיה חוטא ב"הפצר" ההוא יותר ממה שחטא ב"מרי" הראשון עצמו, שהיה עיקר החטא, ואמר לו: "כי חטאת קסם מרי, ואון ותרפים הפצר", שהמרי, שהוא עיקר החטא, הוא כמו חטאת קסם, וההפצר, שהוא מפציר לומר "לא חטאתי", הוא כמו און ותרפים, שהוא חטא עבודה זרה - והוא יותר קשה מהקסם...
דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעוונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדיבור והמעשה. המחשבה – שיתחרט אדם מעונותיו. הדיבור – שיתודה על פשעיו. המעשה – שיקבל עליו שלא ישוב לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת... ... והדברים המונעים והמעכבים את התשובה הם שלשה: העלמת החטא, וההתנצלות, ואהבת הממון והכבוד. והוא מבואר שכל אחד מאלו מעכבין את התשובה: העלמת החטא – שמי שלא יכיר או ידע שחטא, לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה, כמו שהחולה כל זמן שלא ירגיש או ידע שהוא חולה אי אפשר לו שיתרפא, לפי שלא יבקש לעולם רפואה. וכן החוטא, אם לא ידע שחטא – לעולם לא ישוב בתשובה... וההתנצלות – גם כן מבואר עניינו שהוא המונע התשובה, שאם יחשוב החוטא שיועיל ההתנצלות במה שחטא, לעולם לא יתחרט ולא יתוודה עליו. וזה נקרא "מכסה פשעיו" שעליו אמר שלמה (משלי כ"ח): "מכסה פשעיו לא יצליח", שכיסוי החטא הוא כשאדם תולה חטאו בדבר אחר, אמר איוב (איוב ל"א) "אם כסיתי כאדם פשעי, לטמון בחובי עוני"; וזה לפי שאדם הראשון התנצל על חטאו ואמר (בראשית ג') "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", ולא הועיל לו ההתנצלות כלל, לפי שהשכל ניתן באדם להיות תמיד עיניו על דרכיו שלא יחטא... ואהבת הממון והכבוד הוא מעכב את התשובה, וזה, שאף אם ישוב בתשובה, אם התשובה היא בסיבת תועלת הממון או בעבור הכבוד, אינה תשובה, וזה, כי כשיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה צריך שיהיה זה לאהבת ה' יתברך בלבד, לא לזולת זה כלל... ולפי שהיתה תשובת שאול כשחטא בעמלק חסרה אלו השלשה תנאים: אף על פי שהודה חטאו לשמואל שתי פעמים ואמר "חטאתי", לא נתקבלה תשובתו כלל, וזה, שבתחילה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר שחטא, כי כשאמר לו שמואל (י"ט) "ולמה לא שמעת בקול ה'?" השיב (פסוק כ'): "אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה'..." וכשאמר לו שמואל שהיה חוטא ב"הפצר" ההוא יותר ממה שחטא ב"מרי" הראשון עצמו, שהיה עיקר החטא, ואמר לו: "כי חטאת קסם מרי, ואון ותרפים הפצר", שהמרי, שהוא עיקר החטא, הוא כמו חטאת קסם, וההפצר, שהוא מפציר לומר "לא חטאתי", הוא כמו און ותרפים, שהוא חטא עבודה זרה - והוא יותר קשה מהקסם...
1. הוכח מן הפסוקים שנעדרת היתה תשובת שאול אותם שלשה תנאים הנדרשים מפני אותם דברים המונעים והמעכבים את התשובה!
2. כיצד מפרש ר' יוסף אלבו את פסוקנו - האם מסכים הוא עם אחד מן הפירושים שהובאו בשאלה ב' או נוטה משלשתם?