| א. עצת יוסף (1) |
"וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר
אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת"
And the ill-favoured and lean-fleshed kine did eat up the seven well-favoured and fat kine. So Pharaoh awoke.
ד"ה ותאכלנה: סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב.
ותאכלנה AND THEY ATE — indicating that all the joy occasioned by the years of plenty would be forgotten in the days of famine.
ד"ה ותאכלנה הפרות: על פי דעתי הוא סימן, שיאכלו שני הרעב את שנות השבע, ומזה למד יוסף לאמר לפרעה (ל"ה) "ויקבצו את כל אכל השנים הטובות, והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב", כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבאנה אל קרב הרעות. ואיננה עצה, כי הליועץ למלך נתנוהו? רק בפתרון החלום אמר כן "ונשכח כל השבע" "ולא יודע השבע" (פסוק ל') – פתרון (כ"א) "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע", כי ראה שלא היו באכילתן בריאות וטובות, רק היו להן למחיה (= עודף השובע לא יספיק להשמין את שנות הרעב אלא רק יספיק להחזיק אותן בחיים) אילו לא אכלו אותן, היו מתות בכחשיהן.
ולא כדברי רש"י, שאמר "ונשכח כל השובע" הוא פתרון הבליעה.
לדברי רש"י מעיר ר' אליהו מזרחי:
כי האכילה ואם היא מורה על היפוך המזון לעצם הניזון שהוא הויית הניזון, היא מורה גם על השחתת המזון שהוא השחתה והעלמה. והרב ז"ל (= רש"י) סובר, שמה שהראו לו בחלומו, שאכלו הפרות הרעות את הטובות איננו בבחינת הויית הניזון, רק בבחינת השחתת המזון והעלמתו...
כי האכילה ואם היא מורה על היפוך המזון לעצם הניזון שהוא הויית הניזון, היא מורה גם על השחתת המזון שהוא השחתה והעלמה. והרב ז"ל (= רש"י) סובר, שמה שהראו לו בחלומו, שאכלו הפרות הרעות את הטובות איננו בבחינת הויית הניזון, רק בבחינת השחתת המזון והעלמתו...
1. הסבר מהו ההבדל בין רש"י לרמב"ן בהסברת המובן המטפורי של "האכילה" ושל "הבליעה" כאן?
**
2. התוכל לתת דוגמאות מן המקרא לשני שימושים מטפוריים בפועל 'אכל' ו'בלע'?
**
3. התוכל להכריע בין דעת רש"י לדעת הרמב"ן לפסוקנו?
| ב. עצת יוסף (2) |
"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם"
Now therefore let Pharaoh look out a man discreet and wise, and set him over the land of Egypt.
ועתה ירא פרעה: התעוררו המפרשים, מי נתן את יוסף להיות יועץ למלך, כי לא נקרא רק לפתור החלום. ונראה לי, שאין זו עצה מדעתו, אבל גם זה הוא לפתרון. מדהזכיר בסוף חלום הראשון "ויקץ פרעה", וכן פרעה, בספרו חלומו ליוסף הזכיר בסוף חלום ראשון "ואיקץ", וכל זה מיותר, כי מה לנו אם הקיץ בינתים אם לא?
ומזה למד יוסף, כי פרעה בעצמו צריך להיות מתעורר לתת לבו על הענין הנודע לו בחלומו, להיות זריז ומקיץ על הרע המעותד לבוא בארצו ולעשות כל ההכנות וההזדמנות בזמן ההטבה, להמעיט בו בכל יכולתו את הרע שיבוא אחריו, כי כמו שהיקיצה תורה על ההתעוררות מן השינה, ככה תורה על ההתעוררות אל המעשה.
כמו "העירה והקיצה למשפטי", כי כמו שהישן אין לו כוונה, והער יש לו, ככה המתעורר לכוון אל דבר יכונה מעיר משינה.
במה מסכים בעל הכתב והקבלה עם הרמב"ן ובמה הוא שונה ממנו?
ועתה ירא פרעה: ...העצה הזאת כולה אמר אותה יוסף מכח רוח הקודש, כי הנה הנביא לא יוכל לכבוש נבואתו ויתאמץ לאמר מה שראה, והמתחייב ממנו, וכמו שאמר ירמיהו (כ' ט') "והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל"... כי מטבע רוח הקודש, כאשר יחול בלב האדם שיגידהו ולא יוכל לכבשו...
א. מה הקושי בפסוקנו שרצה ליישב?
ב. במה שונה דעתו מדעת הרמב"ן ובעל הכתב והקבלה?
ג. התוכל להביא סעד מלשון הפסוקים לאחת מן הדעות הנ"ל?
| ג. החכם עיניו בראשו |
"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם"
Now therefore let Pharaoh look out a man discreet and wise, and set him over the land of Egypt.
ד"ה ירא פרעה איש נבון וחכם: אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם: "נבון" - שידע לנהל עם מצרים בלחם לפי טף מידו ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות אחרות לאסוף עושר וממון לפרעה, ו"חכם" - שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו (= מיני מלחים המשמרים את הפירות לבל יתליעו), והכסף החי הממית את הכנימה וכיוצא בהן.
ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו, כי החכם עיניו בראשו.
A man of understanding. He would have to reckon how much the Egyptians themselves required so that the rest could be sold to other countries for Pharaoh’s enrichment. And wisdom. He would have to know how to store the grain in such a way that it would not spoil.
1. מה הקשיים בפסוקנו שרצה ליישב?
2. מה המוזר בפירושו שבו הוא שונה מדעת רוב המפרשים לפסוקנו?
3. היש להביא ראיות מפסוקי פרשתנו (וכן מפסוקי הפרשה הקודמת) בעד או נגד פירושו זה של הרמב"ן?
| ד. יוסף נבהל מבשורת הממשלה |
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם"
And Pharaoh said unto Joseph: ‘See, I have set thee over all the land of Egypt.’
ר' אנשלמה אשתרוק, בעל מדרשי התורה:
ד"ה ראה נתתי אותך: יתכן שיוסף היה נבהל על דבר בשורת הממשלה ונסתפק אם אמר לו זה דרך היתול ולעג, על שאמר לו "ירא פרעה איש נבון", ויהתל בו פרעה, באמרו: "אין נבון וחכם כמוך". וזה אמר לו כשראהו מתבהל דרך קיום וצווי: ראה והבן, כי נתתי אותך על כל ארץ מצרים.
ד"ה ראה נתתי אותך: יתכן שיוסף היה נבהל על דבר בשורת הממשלה ונסתפק אם אמר לו זה דרך היתול ולעג, על שאמר לו "ירא פרעה איש נבון", ויהתל בו פרעה, באמרו: "אין נבון וחכם כמוך". וזה אמר לו כשראהו מתבהל דרך קיום וצווי: ראה והבן, כי נתתי אותך על כל ארץ מצרים.
1. מה הקושי המתורץ בדבריו?
2. במה שונה דעתו מדעת הרמב"ן? (המובאת בשאלה ג').
| ה. שאלות בדברי ראב"ע |
ד"ה רק הכסא אגדל ממך: ידוע כי "אגדל" פועל עומד, וטעמו לא תהיה לי גדולה ממך, רק גדולת הכסא.
ואין (איוב ל"א י"ח) "כי מנעורי גדלני כאב" פועל יוצא, רק פירושו: גדל עמי.
ודרך "אגדל ממך" במקרא ידוע, כמו (ישעיה א' ל') "נובלת עליה", וכמו (תהלים ב' י"ב) "ותאבדו דרך".
א. מה קשה לו?
ב. מדוע נראה לו איוב ל"א י"ח לכאורה כסותר את פירושו, עד שהוא צריך לפרשו?
ג. הידוע לך פירוש אחר לאיוב ל"א י"ח, שלא כפי פירוש ראב"ע?
ד. מה המשותף לפסוקנו ולפסוקים ישעיה א' ל'; תהלים ב' י"ב?
ד"ה אברך: כל אדם קורא לפניו: אכרע ואשתחוה, זו המלה מבנין הכבד הנוסף, (דברי הימים ב ו' י"ג): "ויברך על ברכיו" מהקל, וכולם מגזרת "ברכים". ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי, כי אברך שם הפועל, והאל"ף תחת ה"א, כמו (ירמיהו כ"ה ג') "ואדבר אליכם אשכם ודבר"; ולפי דעתי, שאל"ף אשכם לשון המדבר.
א. מה ההבדל שבין פירוש הראב"ע לבין פירושו של ר' יונה המדקדק?
ב. כיצד מפרש הראב"ע את הפסוק בירמיהו כ"ה, והאם פירושו פשוטו של מקרא או לא?
ד"ה כהן און: עובד השם או עובד עבודה זרה כי כהן בכל המקרא, כי אם משרת על דעתי.
מה קשה לו בפסוקנו?
ד"ה את כל אוכל: אין פירוש "כל" כי היו מתים ברעב, וכן (בראשית מ"א נ"ז) "וכל הארץ באו מצרימה", רק טעמו שקיבץ כל אשר יכול.
All the food. That is, all that was possible to gather without causing the people to starve.
א. מה קשה לו בפסוקנו?
ב. באיזו דרך הוא מיישב את הקושי?
**
ג. הידועים לך עוד פסוקים שגם אותם יש לפרש בדרך זו?