| א. הדגשת "במקום אשר דבר אתו" |
"וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ"
And God went up from him in the place where He spoke with him.
"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ"
And Jacob set up a pillar in the place where He spoke with him, a pillar of stone, and he poured out a drink-offering thereon, and poured oil thereon.
ד"ה במקום אשר דבר אתו: איני יודע מה מלמדנו.
במקום אשר דבר אתו AT THE PLACE WHERE HE SPAKE WITH HIM — I do not know what this is intended to tell us.
ד"ה ויצב יעקב מצבה: אמר פעם אחרת "במקום אשר דבר אתו", להודיע כי יעקב אבינו הבין וידע, כי המקום ההוא נבחר לנבואה.
ואף על פי שבראשונה אמר כן: (כ"ח י"ז) "אין זה כי אם בית אלוהים", עתה התאמת אצלו יותר, שבאה לו הנבואה באותו מקום עצמו.
ויצב, the reason why the Torah repeats once more “in the place where He had spoken to him,” is to tell us that Yaakov had come to realise that that place was singularly suitable for deserving people to receive prophetic insights. Even though Yaakov had already said on the original occasion that this place must be designated as a house of G’d, now that G’d’s promises to him had materialised, seeing that G’d had spoken to him in that very place this was even plainer.
ד"ה במקום אשר דבר אתו: בצאתו ללכת לחרן, באותו המלון עצמו היה הדיבור שם. וירא אליו אלוהים ושם נסתלק. ולפיכך הציב מצבה באותו המקום בעצמו.
במקום אשר אתו, when he was on his way to Charan (34 years earlier) at that same inn. There G’d appeared to him (verse 9) and there G’d’s Presence departed from him. This is why he erected a monument at that very site.
**
ותימה לי מאד למה אינו יודע מה מלמדנו, דהרי משמע דהמקום ההוא מיוחד, דהא קרא שם המקום אשר דבר אתו "אל בית אל", ולא תמצא זה בשום מקום, אף על גב שדבר עם אברהם ועם יצחק לא קרא שם למקום חוץ מיעקב שקרא שם למקום, מוכיח כי ידע יעקב בקדושת המקום ולפיכך נאמר "במקום אשר דבר אתו" – אם כך שפיר ידענו מה מלמדנו.
התוכל למצוא סיבה למה לא יישב רש"י את מקומנו בדרך זו?
| ב. מצבה ומזבח |
"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה"
And Jacob set up a pillar in the place where He spoke with him, a pillar of stone, and he poured out a drink-offering thereon, and poured oil thereon.
ספרי (דברים ט"ז כ"ב):
"ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך". אין לי אלא מצבה - אשרה ועבודה זרה מניין (שאף היא שנואה לה')? ודין הוא (= קל וחומר) ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, אשרה ועבודה זרה ששנואה לאבות - אינו דין שתהא שנואה לבנים?
"ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך". אין לי אלא מצבה - אשרה ועבודה זרה מניין (שאף היא שנואה לה')? ודין הוא (= קל וחומר) ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, אשרה ועבודה זרה ששנואה לאבות - אינו דין שתהא שנואה לבנים?
רמב"ן, בראשית כ"ח י"ח:
וישם אותה מצבה: כבר פירשו רבותינו ההפרש שבין המצבה למזבח, שהמצבה אבן אחת והמזבח אבנים הרבה. ונראה עוד שהמצבה תיעשה לנסוך עליה נסך יין וליצוק עליה שמן – לא לעולה ולא לזבח. והמזבח להעלות עליו עולות ושלמים. ובבואם לארץ נאסרה עליהם המצבה מפני ששמו אותם הכנענים להם לחוק יותר מן המזבחות, אף על פי שכתוב בהם (שופטים ב', ב'): "את מזבחותיהם תתוצון", או שלא רצה לאסור הכל והשאיר המזבח שראוי לניסוך ולקרבנות.
וישם אותה מצבה: כבר פירשו רבותינו ההפרש שבין המצבה למזבח, שהמצבה אבן אחת והמזבח אבנים הרבה. ונראה עוד שהמצבה תיעשה לנסוך עליה נסך יין וליצוק עליה שמן – לא לעולה ולא לזבח. והמזבח להעלות עליו עולות ושלמים. ובבואם לארץ נאסרה עליהם המצבה מפני ששמו אותם הכנענים להם לחוק יותר מן המזבחות, אף על פי שכתוב בהם (שופטים ב', ב'): "את מזבחותיהם תתוצון", או שלא רצה לאסור הכל והשאיר המזבח שראוי לניסוך ולקרבנות.
רש"ר הירש, בראשית כ"ח י"ח: וישם אותה מצבה; פרק ל"ג פסוק כ': ויצב שם מזבח:
מצבה שאינה עשויה בידי בני אדם, אלא שהיא אבן אחת במצבה הטבעי, מעשי ה', מתאימה לשמש אבן זכרון לחסדי ה' אשר עשה עם בני אדם, לכן היתה "אהובה לאבות", כי מתפקידם היה בראש ובראשונה להכיר את בוראם ולהודיע שמו בעולם כמי שפועל פעולותיו בטבע ובהיסטוריה. עדיין לא ניתנה תורה ולא נדרש מאת האדם לתת כל חייו – חיי הפרט וחיי הכלל – להגשמת רצון הבורא. לכן היה מקום גם למצבה – סמל מעשי ה' עם בני אדם, ועל ידה גם למזבח – סמל הקרבת ישות האדם ומעשיו לרצון הבורא. בהתאם לזה היתה המצבה מקום הסכת הנסכים, המביעים הכרה בטובה שהרעיף ה' במתנותיו לאדם, והמזבח היה מקום הקרבת הקרבנות, המביעים מסירת נפש כל חי לה'. ואולם משניתנה תורה, לא רק נסוגה מצבה אחור, אלא נעלמה כליל, נכללה כולה במזבח. התהילה לה' על חיינו המסורים בידו ועל נשמותינו הפקודות לו ועל נסיו שבכל יום עמנו – היא המצבה – בנפרד מן מסירות הנפש מצדנו, בנפרד משעבוד כל חיינו הפנימיים והחיצוניים לעשות רצונו – שהוא "המזבח" – נאסרה כליל. כי לא ירצה ה' עוד שנכיר שמו במעשיו וחסדיו עם בני אדם, אלא במעשינו אנו לפניו, ולא ירצה שנכירהו כמי שהודו על שמים וארץ בלבד, אלא כמי ששלטונו במעשי בני אדם. ואין רצונו שיהיו מעשינו תוצאה מותנית ממאורעות חיינו הבאים עלינו, אלא שיהיו חיינו, הטוב והרע, כל המוצאות אותנו, תולדה של מעשינו לפניו, על פי מוצא פיו ורצונו. לכן נאסרה המצבה, והמזבח הוא מעתה המיועד לעולה ולמנחה, לזבח ולנסכים, וזו משמעותו: מעשי בני-אדם, אשר יגשימו את רצון ה' שהתגלה בתורתו, יהפכו את הארץ להראל, והאש אשר תוקד על המזבח היא א ש ד ת המאירה על פני הארץ. בהציבו מזבח, כלומר בהקימו מזבח כמצבה, כאבן זכרון, סימל בכך את המפנה. אומה זו תסתפק בכך לקבל כל הבא עליה, שְׂשוֹנָהּ ויגונה מאת ה' בְּבָרְכָהּ על הרעה כשם שתברך על הטובה, אלא היא תשעבד את כל הבא עליה, את כל המוצאות אותה עלי אדמות למימוש רצונו של ה'. על אדמה זו יהיה הבנין אשר תקים האומה בכל פרט מחייה הציבוריים והפרטיים אבן מצבה להתגלות ה'. ה' ורצנו יתגלה מתוך מעשי בני –אדם.
מצבה שאינה עשויה בידי בני אדם, אלא שהיא אבן אחת במצבה הטבעי, מעשי ה', מתאימה לשמש אבן זכרון לחסדי ה' אשר עשה עם בני אדם, לכן היתה "אהובה לאבות", כי מתפקידם היה בראש ובראשונה להכיר את בוראם ולהודיע שמו בעולם כמי שפועל פעולותיו בטבע ובהיסטוריה. עדיין לא ניתנה תורה ולא נדרש מאת האדם לתת כל חייו – חיי הפרט וחיי הכלל – להגשמת רצון הבורא. לכן היה מקום גם למצבה – סמל מעשי ה' עם בני אדם, ועל ידה גם למזבח – סמל הקרבת ישות האדם ומעשיו לרצון הבורא. בהתאם לזה היתה המצבה מקום הסכת הנסכים, המביעים הכרה בטובה שהרעיף ה' במתנותיו לאדם, והמזבח היה מקום הקרבת הקרבנות, המביעים מסירת נפש כל חי לה'. ואולם משניתנה תורה, לא רק נסוגה מצבה אחור, אלא נעלמה כליל, נכללה כולה במזבח. התהילה לה' על חיינו המסורים בידו ועל נשמותינו הפקודות לו ועל נסיו שבכל יום עמנו – היא המצבה – בנפרד מן מסירות הנפש מצדנו, בנפרד משעבוד כל חיינו הפנימיים והחיצוניים לעשות רצונו – שהוא "המזבח" – נאסרה כליל. כי לא ירצה ה' עוד שנכיר שמו במעשיו וחסדיו עם בני אדם, אלא במעשינו אנו לפניו, ולא ירצה שנכירהו כמי שהודו על שמים וארץ בלבד, אלא כמי ששלטונו במעשי בני אדם. ואין רצונו שיהיו מעשינו תוצאה מותנית ממאורעות חיינו הבאים עלינו, אלא שיהיו חיינו, הטוב והרע, כל המוצאות אותנו, תולדה של מעשינו לפניו, על פי מוצא פיו ורצונו. לכן נאסרה המצבה, והמזבח הוא מעתה המיועד לעולה ולמנחה, לזבח ולנסכים, וזו משמעותו: מעשי בני-אדם, אשר יגשימו את רצון ה' שהתגלה בתורתו, יהפכו את הארץ להראל, והאש אשר תוקד על המזבח היא א ש ד ת המאירה על פני הארץ. בהציבו מזבח, כלומר בהקימו מזבח כמצבה, כאבן זכרון, סימל בכך את המפנה. אומה זו תסתפק בכך לקבל כל הבא עליה, שְׂשוֹנָהּ ויגונה מאת ה' בְּבָרְכָהּ על הרעה כשם שתברך על הטובה, אלא היא תשעבד את כל הבא עליה, את כל המוצאות אותה עלי אדמות למימוש רצונו של ה'. על אדמה זו יהיה הבנין אשר תקים האומה בכל פרט מחייה הציבוריים והפרטיים אבן מצבה להתגלות ה'. ה' ורצנו יתגלה מתוך מעשי בני –אדם.
הרב א"י קוק זצ"ל, אגרות ראיה (הוצאה ראשונה עמ' 190) במכתב מי"ג טבת תרע"ו:
ראינו שמצבה היתה אהובה בימי האבות ונשנאה אחר כך לגמרי, בלא שום היתר זמני. מהו תוכן מצבה, ביאר הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, שהוא בניין שמתקבצים לעבודה סביבו. וראוי להתבונן על הקו המבדיל בין מרכז שמתקבצים לעבודה סביבו, שנתרחק, ובין בניין שמתקבצים לעבודה בתוכו, שנשאר אהוב. הנה בפסחים פ"ח, ע"א אמרו חז"ל: "מאי דכתיב (ישעיה ב' ג'): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב"? – לא כאברהם שקראו 'הר' (בראשית כ"ב י"ד) ולא כיצחק שקראו 'שדה' (שם כ"ד, ס"ג) אלא כיעקב שקראו 'בית' (שם כ"ח י"ז). ביאור הדבר, כי מראש אמנה, כשהחל איתן האזרחי (אברהם) לקרא בשם ה', הלא לא היתה הקריאה מפורטת בדרך עבודה מיוחד ומסודר להלכותיו (כוונתו לעבודת ה' שלפני מתן תורה, בטרם היות מצוות, חוקים ומשפטים המיישרים דרכי אדם בכל פעולה הנעשית, בכל שטחי החיים), כי אם להפנות את הלבבות בכלל לשם ה' אל עולם קונה שמים וארץ. וסגנון זה אינו מניח הבדל בין עם לעם, וכל באי עולם יוכלו יחד להתקבץ לעבוד את ה', וזאת היא הוראת ה מ צ ב ה, נקודה מקודשת מרכזית, שהכל מתקבצים לעבודה סביבה באין הבדלה. אבל מעמד כזה הוא רק מעמד של הכשרה. מגמתה העליונה היא, שתבוא לעולם אותה הסגולה של העבודה הרצויה, המסודרת ברוח ה' ומיוחדת לישראל, עם סגולה, ולזאת המדרגה אין כל באי עולם ראויים להשתתף בשווה. ויעקב, כאשר ראה את הסגולה המיוחדת, העתידה להופיע מזרע ברך ה' אשר יפרח ממנו, אמר אז: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" – לא תהיה עוד מצבה חופשית, שהעבודה תהיה מרוכזת סביבה בלא הבדלת מחיצות, כי אם "יהיה בית אלוהים", בית מיוחד מוקף מחיצות, שרק הראויים לו יכולים לבוא אליו. וכל העמים אין להם עדיין שום מושג איזו תועלת יש בכל אותה הפרטיות המסודרת, בכל אותם גופי הלכות של תורה ומצוותיה, שישראל מצטיינים בהם בכל מעשיהם... אבל אף על פי שבזמן הזה עדיין לא זרח האור, ולא הוכר הכוח החי העליון מההופעה העליונה המברכת אשר לחלק יעקב בגופי תורתו המיוחדת לו, העולה על הכלליות של הקריאה "בשם ה' אל עולם" בכמה מעלות, לעתיד לבוא, כשיראו כל באי עולם מה פעלו אלה החוקים והמשפטים, הדקדוקים וגופי ההלכות על אומה זו הנפלאה, שנתקיימה בנסי נסים; וצצה ופרחה בקדושתה המיוחדת גם בימי עוניה ומרודה וזכתה לאורה גדולה בעת תבוא התגלות צדקתה וכבודה, יאמרו כולם: מעתה נדע שלא די לנו באותה ההכללה של קריאה בשם ה' לבד, במושג האמונה הערום, אשר חשבנו אותו למספיק לכל התפקידים הנשמתיים, אלא צריכים אנו לעלות אל הר ה' הקורא בכללות לקדושת אמונת ה' והכרתו בכלל, למען נבוא אל הבית פנימה, "אל בית אלהי עולם". לא נסתפק עוד בהכרה כללית ובמושגים כלליים שראינו כבר שאינם מספיקים להאיר את הסגולה העליונה בעולם ולבסס את האנושות על בסיס יסודי, כי אם נשוב לאשר זנחנו, ואבן מאסנו מוכרח להיות לראש פינה, והם הם הלימודים הפרטיים, שהם נחלת יעקב המיוחדה לעד, ונקח מהם רטייה למחץ העולם והאדם הלקוי בכל ערכיו. "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".
ראינו שמצבה היתה אהובה בימי האבות ונשנאה אחר כך לגמרי, בלא שום היתר זמני. מהו תוכן מצבה, ביאר הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, שהוא בניין שמתקבצים לעבודה סביבו. וראוי להתבונן על הקו המבדיל בין מרכז שמתקבצים לעבודה סביבו, שנתרחק, ובין בניין שמתקבצים לעבודה בתוכו, שנשאר אהוב. הנה בפסחים פ"ח, ע"א אמרו חז"ל: "מאי דכתיב (ישעיה ב' ג'): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב"? – לא כאברהם שקראו 'הר' (בראשית כ"ב י"ד) ולא כיצחק שקראו 'שדה' (שם כ"ד, ס"ג) אלא כיעקב שקראו 'בית' (שם כ"ח י"ז). ביאור הדבר, כי מראש אמנה, כשהחל איתן האזרחי (אברהם) לקרא בשם ה', הלא לא היתה הקריאה מפורטת בדרך עבודה מיוחד ומסודר להלכותיו (כוונתו לעבודת ה' שלפני מתן תורה, בטרם היות מצוות, חוקים ומשפטים המיישרים דרכי אדם בכל פעולה הנעשית, בכל שטחי החיים), כי אם להפנות את הלבבות בכלל לשם ה' אל עולם קונה שמים וארץ. וסגנון זה אינו מניח הבדל בין עם לעם, וכל באי עולם יוכלו יחד להתקבץ לעבוד את ה', וזאת היא הוראת ה מ צ ב ה, נקודה מקודשת מרכזית, שהכל מתקבצים לעבודה סביבה באין הבדלה. אבל מעמד כזה הוא רק מעמד של הכשרה. מגמתה העליונה היא, שתבוא לעולם אותה הסגולה של העבודה הרצויה, המסודרת ברוח ה' ומיוחדת לישראל, עם סגולה, ולזאת המדרגה אין כל באי עולם ראויים להשתתף בשווה. ויעקב, כאשר ראה את הסגולה המיוחדת, העתידה להופיע מזרע ברך ה' אשר יפרח ממנו, אמר אז: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" – לא תהיה עוד מצבה חופשית, שהעבודה תהיה מרוכזת סביבה בלא הבדלת מחיצות, כי אם "יהיה בית אלוהים", בית מיוחד מוקף מחיצות, שרק הראויים לו יכולים לבוא אליו. וכל העמים אין להם עדיין שום מושג איזו תועלת יש בכל אותה הפרטיות המסודרת, בכל אותם גופי הלכות של תורה ומצוותיה, שישראל מצטיינים בהם בכל מעשיהם... אבל אף על פי שבזמן הזה עדיין לא זרח האור, ולא הוכר הכוח החי העליון מההופעה העליונה המברכת אשר לחלק יעקב בגופי תורתו המיוחדת לו, העולה על הכלליות של הקריאה "בשם ה' אל עולם" בכמה מעלות, לעתיד לבוא, כשיראו כל באי עולם מה פעלו אלה החוקים והמשפטים, הדקדוקים וגופי ההלכות על אומה זו הנפלאה, שנתקיימה בנסי נסים; וצצה ופרחה בקדושתה המיוחדת גם בימי עוניה ומרודה וזכתה לאורה גדולה בעת תבוא התגלות צדקתה וכבודה, יאמרו כולם: מעתה נדע שלא די לנו באותה ההכללה של קריאה בשם ה' לבד, במושג האמונה הערום, אשר חשבנו אותו למספיק לכל התפקידים הנשמתיים, אלא צריכים אנו לעלות אל הר ה' הקורא בכללות לקדושת אמונת ה' והכרתו בכלל, למען נבוא אל הבית פנימה, "אל בית אלהי עולם". לא נסתפק עוד בהכרה כללית ובמושגים כלליים שראינו כבר שאינם מספיקים להאיר את הסגולה העליונה בעולם ולבסס את האנושות על בסיס יסודי, כי אם נשוב לאשר זנחנו, ואבן מאסנו מוכרח להיות לראש פינה, והם הם הלימודים הפרטיים, שהם נחלת יעקב המיוחדה לעד, ונקח מהם רטייה למחץ העולם והאדם הלקוי בכל ערכיו. "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".
1. מה השאלה העומדת בפני שלושתם?
**
2. מה ההבדל בין ישוביהם?
3. לאיזה פסוק בתורה רומזים דברי הרב: "יאמרו כולם מעתה נדע שלא די לנו.."
4. למה יכוון הרב באמרו "ואבן מאסנו מוכרח להיות..." - מהי האבן?
5. מה הקושי בל"ג כ' שאותו מנסה הירש ליישב?
| ג. מתי "ויצב" |
"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה"
And Jacob set up a pillar in the place where He spoke with him, a pillar of stone, and he poured out a drink-offering thereon, and poured oil thereon.
ויתכן להיות פירוש "ויצב" - וכבר הציב בפעם הראשונה, או עשה כן פעם שנית, והראשון קרוב אלי.
1. And it is possible that it could be interpreted as "he erected?" It could be that he erected it for the first time or that he did so for a second time. The first interpretation seems closest to me.
**
1. מה קשה לו?
**
2. למה נראה לו הראשון יותר?
**
3. השוה לדבריו כאן את דברי רש"י י"ג ד':
ד"ה אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם: ואשר קרא שם בשם ה'. וגם יש לומר "ויקרא שם עכשיו בשם ה'"
ד"ה אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם: ואשר קרא שם בשם ה'. וגם יש לומר "ויקרא שם עכשיו בשם ה'"
הסבר מדוע אין רש"י רואה גם במקומנו אפשרות לשני פרושים כפי שרואה אותה הראב"ע במקומנו?