| א. "כי רבה רעת האדם" |
קאסוטו בספרו "מאדם עד נח" (עמ' 176) מצביע על ההקבלות שבין פסוקי פרקנו לבין פסוקים אחרים בפרשת בראשית:
קאסוטו, מעיר לזה:
הקבלת המילים מורה על הקבלת העניין. הפעם ההקבלה היא ניגודית.
הקבלת המילים מורה על הקבלת העניין. הפעם ההקבלה היא ניגודית.
הסבר מהי משמעותה של הקבלה זו - מה באה ללמדנו.
| ב. לשון "יצר" |
"וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע"
And the LORD saw that the wickedness of man was great in the earth, and that every imagination of the thoughts of his heart was only evil continually.
ד"ה וכל יצר: מה שהלב קורא ומציירו בדמיונו. והמילה מלשון "יצירה", כמו (ישעיה כ"ט ט"ז) "ויצר אמר ליוצרו", ומצאנו לשון יצירה במחשבה, "הנה אנכי יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה" (ירמיהו י"ח י"א), אבל (תהלים ק"ג י"ד) "כי הוא ידע יצרנו" אין עניינו כן, אלא יצירתנו ותולדתנו, מאין נוצרנו.
מה רצה לתקן בדבריו אלה?
| ג. לא אדם הוא להנחם |
"וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם"
And it repented the LORD that He had made man on the earth, and it grieved Him at His heart.
"כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם"
And the LORD said: ‘I will blot out man whom I have created from the face of the earth; both man, and beast, and creeping thing, and fowl of the air; for it repenteth Me that I have made them.’
ד"ה וינחם ה': ידוע כי לא אדם הוא להנחם, רק דיברה תורה בלשון בני אדם כי המשחית מה שעשה יראה שניהם.
ד"ה כי נחמתי כי עשיתים:
וכן (שמואל א' ט"ו י"א): "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי".
וכן (שמות ל"ב י"ד): "וינחם ה' על הרעה".
ומקשים על כל אלו (במדבר כ"ג י"ט): "לא איש אל ויכזב ובן אדם יתנחם"?
ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו עומד בדיבורו. ואף על פי שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה. וזה כזב שכוזב לו; ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לאל ידו לעשות, ומתנחם בעל כרחו מחמת האונס, ועל אלו שתיים הוא אומר: "לא איש אל ויכזב", אלא מקיים דברו, "ובן אדם יתנחם" מחמת שאין לו – והוא כל יכול; ולפי שהיה אומר לו בלק (במדבר נ"ג י"ז): "מה דבר ה'?" כלומר: "חזור מן הברכה לקללה!", לכן ענה לו: "לא איש אל ויכזב, שלא יעמוד בדיבורו, כי כל דבריו אמת, ובן אדם ויתנחם, מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו".
אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת זה שנודר, אלא מחמת אותן שנודרין להם, כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה, ודאי מדעת כן הוא אומר אם לא יעמדו במרדן, ואם שבו – ישוב מחרון אפו וייטיב להם, ודברו הוא אמת. וכן הפך, אם אמר להטיב להם, והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה.
וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו, כמו שכתוב (ישעיה מ"ב ז') "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו", וכיוון שקלקלו, הריני עושה עצמי כאילו נחמתי, ואנחם, ומכל מקום החזרה מהם באה; וכך שאול כשהמליכו, מדעת כן המליכו, שלא יעבור על רצונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עונותיו שאעשה עצמי כמתנחם, ואף על פי שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיווסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.
ד"ה וינחם ה': פירושו וירחם ה', כמו (הושע י"א) "יחד נכמרו נחומי", דתרגומו – "רחמי". וכן (יונה ג' ט) "מי יודע, ישוב וניחם האלוהים" דתרגומו "ויתרחם" ...
וטעם המקרא שהתנהג ה' עמהם במידת רחמיו, להאריך להם מאה ועשרים שנה, אולי ישובו. אף שמצד מעשיהם הרעים היו ראויים מיד להשחיתם - מכל מקום לא רצה לאבדם מיד, לפי שהם מעשה ידיו וחס עליהם...
1. שני קשיים רצו פרשנים אלה ליישב. אילו הם ?
2. התוכל להביא ראיות מספרי המקרא (תורה, נביאים וכתובים) לכל אחד משימושי ה"נחם" האמורים במפרשים?
3. מהי חולשתו של פירוש הכתב והקבלה?
| ד. הפעלים: נחם, עשה, עצב |
קאסוטו, מאדם עד נח עמוד 177.
ד"ה וינחם ה' כי עשה את האדם: שלושה פעלים יש בפסוק זה: נחם, עשה, עצב. וכל שלשת השרשים האלה באו כבר ודוקא באותו הסדר, בתחילת דבריו של למך (ח' כ"ט) "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" בודאי אין זה מקרה. לכל הפחות יש כאן הקבלה בצורה, הקושרת את שתי הפסקות זו בזו. ואולי יש גם הקבלה ניגודית בענין. למך היה מקוה שבנו יהיה מקור תנחומים מן העצבון היוצא ממעשי ידיהם של בני אדם העובדים עבודה קשה באדמה הארורה; אבל לא שם לב לזה, שכשם שמעשיהם של בני אדם במקצוע העבודה החמרית. היו גורמים עצבון לבעליהם, וכשם שבני אדם משתוקקים היו לתנחומים על העצבון הנגרם להם ע"י מעשיהם החומריים, כך הבורא מתוך עצבון לבו היה ניחם על שעשה את האדם בארץ.
ד"ה וינחם ה' כי עשה את האדם: שלושה פעלים יש בפסוק זה: נחם, עשה, עצב. וכל שלשת השרשים האלה באו כבר ודוקא באותו הסדר, בתחילת דבריו של למך (ח' כ"ט) "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" בודאי אין זה מקרה. לכל הפחות יש כאן הקבלה בצורה, הקושרת את שתי הפסקות זו בזו. ואולי יש גם הקבלה ניגודית בענין. למך היה מקוה שבנו יהיה מקור תנחומים מן העצבון היוצא ממעשי ידיהם של בני אדם העובדים עבודה קשה באדמה הארורה; אבל לא שם לב לזה, שכשם שמעשיהם של בני אדם במקצוע העבודה החמרית. היו גורמים עצבון לבעליהם, וכשם שבני אדם משתוקקים היו לתנחומים על העצבון הנגרם להם ע"י מעשיהם החומריים, כך הבורא מתוך עצבון לבו היה ניחם על שעשה את האדם בארץ.
העוסק קאסוטו באחת השאלות שהעסיקה את הפרשנים שבשאלתנו הקודמת? הקרובים דבריו לאחד מן הפרשנים דלעיל - או לא?
| ה. "ויתעצב אל לבו" - מבנה תחבירי |
"וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"
ויתעצב אל לבו AND IT GRIEVED HIM AT HIS HEART— He mourned at the failure of His handiwork. Similarly (2 Samuel 19:3) ‘The king grieved (נעצב) for his son”. (Similarly here: God grieved for his (man’s) heart: that it had changed from good to bad). The following extract from the Midrash Rabbah I am writing in order that you may know how to refute the arguments of certain heretics: A gentile once asked Rabbi Joshua, the son of Korcha, saying to him, “Do you not admit that the Holy One, blessed be He, knows what is to happen in the future?” He replied, “Yes.” The gentile retorted, “But is it not written ‘and He was grieved in His heart’?” He answered: “Have you ever had a son born to you?” The reply was “Yes.” He asked (the gentile): “And what did you do?” He replied: “I rejoiced and I made others rejoice also.” The Rabbi asked him: “But did you not know that he must die?” The heathen replied: “At the time of joy, let there be joy, at the time of mourning let there be mourning”. The Rabbi then said: “Such, too, is the way of the Holy One, blessed be He: although it was clear to Him that in the end men would sin and would be destroyed, He did not refrain from creating them for the sake of the righteous men who were to issue from them” (Genesis Rabbah 27:4).
...והענין, כי "המה מרו ועצבו את רוח קדשו" (ישעיה כ"ג י') בפשעיהם. וענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אלוהים, וכן הלשון במחושב כדרך (בראשית כ"ד מ"ה) "אני טרם אכלה לדבר אל לבי" וזולתו.
מדרשי התורה לאנשלמה אשתרוק:
ויתעצב אל לבו: יש אומרים שכינוי "לבו" שב אל האדם, כי ניחם ה' במה שעשה את האדם, וזה כי עשה אלוהים את האדם ישר ונתן לו בשכלו לבחור בטוב ולמאוס ברע, והוא הרבה אשמה ונתעצב ונתעצם ללכת אחרי שרירות לבו ורוע תכונתו, כמו (תהלים קל"ט) "וראה אם דרך עוצב בי"..., כי אמר דוד: ראה אם נטה לבבי בדרך עוצב ותכונה רעה ונחני בדרך מישור. או אמר "אל לבו" כמו על לבו. והרצון שלא נתעצב ה' בבריאת האדם במה שעשהו, כי כבר עשאהו בשלמות. רק נעצב וכעס על לבו של האדם ועל חפצו ורצונו לרע לו.
ויתעצב אל לבו: יש אומרים שכינוי "לבו" שב אל האדם, כי ניחם ה' במה שעשה את האדם, וזה כי עשה אלוהים את האדם ישר ונתן לו בשכלו לבחור בטוב ולמאוס ברע, והוא הרבה אשמה ונתעצב ונתעצם ללכת אחרי שרירות לבו ורוע תכונתו, כמו (תהלים קל"ט) "וראה אם דרך עוצב בי"..., כי אמר דוד: ראה אם נטה לבבי בדרך עוצב ותכונה רעה ונחני בדרך מישור. או אמר "אל לבו" כמו על לבו. והרצון שלא נתעצב ה' בבריאת האדם במה שעשהו, כי כבר עשאהו בשלמות. רק נעצב וכעס על לבו של האדם ועל חפצו ורצונו לרע לו.
1. הסבר כמה אפשרויות לפרוש פסוקנו מבחינה תחבירית קיימות (הן אלה המובאות בפירושים דלעיל, הן אלה שאינן מובאות). איזו מהן היא הנראית לך ביותר?
2. היכן מצינו במקרא 'אל' בהוראת 'על' כפי שמפרשו בעל מדרשי התורה בפרושו השני?
| ו. צחות לשון העברי |
"וְנֹחַ מָצָא חֵן"
But Noah found grace in the eyes of the LORD.
צחות לשון העברי להפך אותיות השם על אדם טוב לטובה ועל אדם רע לרעה.
מצא דוגמה בספר בראשית ההופכת אותיות שמו של אדם רע - ל... ? (במקביל למקומנו).