פרשת מטות - מסעי תשכ"ג - רוצח בשגגה
א. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה והקריתם: אין הקריה אלא לשון הזמנה, וכן הוא אומר (בראשית כ"ז כ') "כי הקרה ה' אלוקיך לפני".
והקריתם — This verb קרה (in the Hiphil) denotes “preparing”. Similarly it says, (Genesis 27:20) “Because the Lord thy God made it ready (הקרה) before me”(Sifrei Bamidbar 159:4).
*
א. מה קשה לו?
**
ב. למה לא פירש רש"י מילה זו עם הופעתה הראשונה בבראשית כ"ד י"ב "הקרה נא לפני היום", אלא במקום המובא כאן, בראשית כ"ז כ'?
ד"ה מגואל: מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח.
מגאל — [AND THE CITIES SHALL BE UNTO YOU AS A REFUGE] מגאל — i.e. as a refuge on account of the avenger of blood, — he who is the near relative of the murdered man.
ב. האם המ"ם של "מגואל" זהה בהוראתה עם מ"ם של בראשית ו' י"ד: וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר, או שמות י"ב: ואם ימעט הבית. מהיות משה, או תהילים ס"ח ל': מהיכלך על ירושלם לך יובילו מלכים שי, או אינו דומה אף לאחד מהם?
ד"ה שש ערי מקלט: מגיד שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלוש, שנתן יהושע בארץ כנען.
שש ערי מקלט [AND AS TO THE CITIES WHICH YOU SHALL GIVE] SIX CITIES OF REFUGE (THERE SHALL BE FOR YOU] — This tells us that although Moses during his life-time set aside three cities on that side of the Jordan (Deuteronomy 4:41), they did not provide refuge until the three had been chosen which Joshua assigned in the land of Canaan on the west side of the Jordan (Sifrei Bamidbar 160:2; Makkot 9b).
**
הסבר, כיצד מגיד פסוקנו מסקנה זו, שאינן קולטות השלוש ראשונות שהבדיל משה עד שיפרישו ישראל את-השלוש בעבר הירדן המערבי?
ד"ה את שלוש הערים: אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השווה מניין ערי מקלט שלהם, משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו') "גלעד קרית פועלי און עקובה מדם"
את שלש הערים וגו׳ THE THREE CITIES [YE SHALL GIVE ON THIS SIDE OF THE JORDAN etc.] — Although in the land of Canaan there were nine tribes and here (on the east side of the Jordan) there were only two and a half, it (Scripture) gives them (the latter) the same number of cities of refuge, because in Gilead (on the east side) murderers were more numerous, as it is written, (Hosea 6:8): “Gilead is a city of them that work iniquity, it is covered with footprints of blood” (Makkot 9b; cf. Sifrei Bamidbar 160:2).
א. נסה ליישב את קושייתו בדרך אחרת, שלא בהתחשב עם אופיים הרצחני של יושבי עבר הירדן.
והרי ערי המקלט אינן אלא לשוגגין, והשוגגין לא יהיו אלא לפי ריבוי העם ומיעוטו!
ד"ה או בכל אבן אשר ימות בה: הכהו.
or with any stone, whereby a man may die, seeing him not, and cast it upon him, so that he died, and he was not his enemy, neither sought his harm;
**
מה קשה לו שהצריכו להוסיף מילת "הכהו"?
ד"ה כל מכה נפש לפי עדים ירצח: הבא להרגו על שהכה את הנפש.
כל מכה נפש וגו׳ HE WHO KILLETH A PERSON, etc. — This means: He who proposes to kill him because he had killed a person,
ד"ה לפי עדים ירצח: שיעידו שבמזיד והתראה הרגו.
לפי עדים ירצח BY THE EVIDENCE OF WITNESSES ONE SHALL SLAY [THE MURDERER] — who testify that intentionally and after due warning he killed him.
*
א. מה קשה בפסוקנו?
**
ב. בעל באר יצחק מפרש דברי רש"י אלה:
מדרך הלשון להזכיר הפעולה בלי שזכר הפועל (=הנשוא בלי הנושא).
מהו הנושא החסר?
היכן מצינו בפרקנו שנית שיחסר הנושא?
ב. על מי יסב "ולא תקחו כפר"
"וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן"
And ye shall take no ransom for him that is fled to his city of refuge, that he should come again to dwell in the land, until the death of the priest.
"ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו" – הרי שהרג את הנפש במזיד, שומע אני, אם יתן ממון יגלה? תלמוד לומר: "ולא תיקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו".
And ye shall take no ransom for him that is fled to his city of refuge, that he should come again to dwell in the land, until the death of the priest.
ד"ה ולא תיקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו: למי שנס אל עיר מקלט שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון ליתן כפר לשבת בארץ בטרם ימות הכהן.
ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו AND YE SHALL TAKE NO RANSOM לנוס TO HIS CITY OF REFUGE — The last words are the same as לַנָּס אל עיר מקלטו, "ye shall take no ransom for one who is fled to a city of refuge, i.e., one who has killed inadvertently, cannot be freed from exile by money, by giving a ransom (Sifrei Bamidbar 160:12), לשוב לשבת בארץ THAT HE SHOULD RETURN TO DWELL IN THE LAND before the High Priest dies.
ד"ה לנוס: כמו לְנָס (בשווא ובקמץ) כמו (איכה ב') "שובי מלחמה" – ששבו מן המלחמה, וכן (צפניה ג') "נוגי ממועד", (יהושע ה') "כי מולים היו". כאשר תאמר "שוב" על מי ששב כבר ו"מול" על מי שמל כבר, וכן תאמר "לנוס" למי שנס כבר, וקורהו "נוס" כלומר "מוברח". ואם תאמר "לנוס" – לברוח, ותפרשהו: ולא תיקחו כפר למי שיש לו לברוח לפוטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר "לשוב לשבת בארץ", הרי עדיין לא נס, ומהיכן ישוב?
לנוס (the passive participle) has the same meaning as לַנָּס (the active participle), just as, (Micha 2:8) "שובי מלחמה”, which means “those who have returned from battle”; and so, too, (Zephaniah 3:18) “those who are removed far (נוני) from the appointed season”; (Joshua 5:5): “for they were circumcised men (מולים)”. Now just as you say שוב in reference to one who has already returned, and מול in reference to one who is already circumcised, so you can say לנוס in reference to one who has already fled. It calls him נוס (the passive participle), as much as to say “one who was made to flee”; — But you say that לנוס means “to flee” (the infinitive) explaining it thus: “ye shall take no ransom for one who ought to flee”, in order to free him from exile (cf. Sifrei Bamidbar 160:12), then I do not know how it can be said: “ye shall take no ransom … so that he should return to dwell in the land”, for you see, he has not yet fled, so from where shall he return?
ד"ה ולא תיקחו כפר לנפש רוצח: הנכון בכתוב הזה, כי בתחילה הזהירנו מן המזיד "ולא תיקחו כפר" פדיון ממון לנפש רוצח "אשר הוא רשע למות", כי על כל פנים יומת, לא ינצל בשום עניין מן המיתה, לא בגלות ולא במכות ועונשים אחרים. ואחרי כן אמר: ולא תיקחו כפר שינוס וישוב לארץ עד מות הכהן, ויחזור אל מחוייבי הגלות אשר הזכיר, שבהם עיקר הפרשה, כאילו אמר: וכן לא תיקחו כפר מן הרוצח שינוס וישב לשבת בארץ קודם שימות הכהן. ולא היה הצורך לומר שלא ניקח כפר שלא ינוס שם כלל, כי כל הורג נפש בשגגה מתחילה יפחד מגואל הדם, שלא ימיתהו בחם לבבו, או שיחשוד אותו במזיד, ולא ידבר בכפר שלא ינוס שם, אבל אחרי נוסו, ידבר בכפר שישוב אל ארצו ולא יתעכב שם כל ידי הכהן, ואחרי שיברח ויעמד לפני העדה למשפט ופטרו אותו, לא יפחד, וזה רוצה לשוב אל ביתו קודם הזמן, ועל כן הזהירנו הכתוב מזה. או יחסר וא"ו מן "לשוב" ויהיה טעמו: או לשוב. והראשון נכון בעיני.
*
1. מהו הקושי (או הקשיים) שבפסוקנו?
2. מה ההבדל בין הספרי לבין רש"י?
3. מהי מעלתו ומהי חולשתו של כל אחד משני הפירושים?
4. האם מסכים הרמב"ן עם הספרי או עם רש"י, או הולך בדרך שלישית?
(שים לב: היש בדברי הרמב"ן דעה אחת או שתיים?)
הסבר בדברי הרמב"ן (בפסקה ראשונה):
א. "שינוס וישב לארץ" – מהיכן ישוב?
ב. "ויחזור אל מחוייבי הגלות" – מי יחזור?
ג. "כאילו אמר וכן לא תקחו כפר" מה ראה להקדים לפסוקנו "וכן"?
6. נגד איזה פירוש פונים דברי הקטע השני ("ולא היה צורך לומר")?
הסבר בקטע השני:
א. "ולא יתעכב שם" – היכן?
ב. "ופטרו אותו" – ממה פטרוהו בית דין?
**
8. מה ראה רש"י לפרש מילת "עד" שבפסוקנו בלשון "בטרם"?
ג. הלכות רוצח בשגגה
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו':
א. שלושה הם ההורגים בלא כוונה.
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו':
ב. יש הורג בשגגה והעלמה גמורה וזהו שנאמר בו (שמות כ"א) "ואשר לא צדה..." ודינו שיעלה לערי המקלט ויינצל.
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו':
ג. ויש הורג ותהייה השגגה קרוב לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם – נהרג עליו.
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו':
ד. ויש הורג בשגגה ותהייה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר ודינו שאינו גולה, לפני שעוונו חמור, אין גלות מכפרת לו ואין ערי המקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא את המחוייב גלות בלבד, לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והורגו – פטור...
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו':
ו. כיצד? הזורק אבן לרשות הרבים והרג... הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין ואחר כך לזרוק...
רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו':
י"ב. מי שהיה דולה את החבית להעלותה בסולם ונפל על חברו והרגו – פטור מן הגלות, שזה כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העיתים. אלא כמו פלא הוא, אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חברו, היה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתהו – גולה... שהרי דרך נפילה מצוי ברוב המקרים להזיק ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה, והואיל ולא זירז עצמו ולא תיקן מעשיו יפה בשעה ירידה – יגלה.
1. הסבר, למה קיצרה התורה בפרשת משפטים (במקום המוזכר ברמב"ם בהלכה ב') בדברה לראשונה על ערי המקלט, והאריכה במקומנו?
2. מהי תכלית הישיבה בערי המקלט היוצאת מן האמור בדינים דלעיל, ואיזו דעה מקובלת אינה מתאימה כלל לדינים הנ"ל?
3. מהם סוגי השוגגים הפטורים מן הישיבה בערי המקלט, ומהי סיבת הפטור הזה?