פרשת ויחי תשכ"ב - ברכת יעקב לאפרים ולמנשה
א. כובד ראייתו של יעקב
"וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן"
Now the eyes of Israel were dim for age, so that he could not see. And he brought them near unto him; and he kissed them, and embraced them.
השווה לפסוקנו:
"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת"
And it came to pass, that when Isaac was old, and his eyes were dim, so that he could not see, he called Esau his elder son, and said unto him: ‘My son’; and he said unto him: ‘Here am I.’
1. למה לא כתב גם כאן בלשון זו?
2. למה לא פתח גם כאן את הפרק בעובדה זו כשם שהעמידה שם בראש הפרק?
ב. לסגנון ברכת יעקב
"הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱ-לֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים..."
And he blessed Joseph, and said: ‘The God before whom my fathers Abraham and Isaac did walk, the God who hath been my shepherd all my life long unto this day,
1. הסבר מדוע חזר יעקב (פסוק ט"ו) פעמיים על מילת האלוקים?
2. הסבר מדוע בדברו על יחס האלוקים לאבות מוזכרים האבות כנושא המשפט ובדברו על יחס האלוקים אליו ידבר על עצמו כמושא המשפט?
3. הדימוי בו מדמה יעקב את יחס האלוקים אליו רגיל מאד במקרא, אך נמצא לראשונה בפי יעקב. התוכל למצוא סיבה לכך?
4. מה ראה יעקב לייחס את שמירת ה' בה נשמר – בפסוק ט"ו – ל"אלוקים" ובפסוק ט"ז למלאך?
5. לפי דעת בנו יעקב, בספרו Genesis:
מבין יעקב עתה בהשקיפו על כל ימי חייו מה המה "מלאכי האלוקים" אשר ראם בלכתו ללבן (בכ"ח י"ב) ובשובו (ל"ב ב').
הסבר את דבריו!
להבנת המושג "מלאך" כאן השוה דברי אברהם אל עבדו (בראשית כ"ד ז').
ג. הפנייה אל המלאך
"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע"
the angel who hath redeemed me from all evil, bless the lads; and let my name be named in them, and the name of my fathers Abraham and Isaac; and let them grow into a multitude in the midst of the earth.’
ר' אברהם בן הרמב"ם
ד"ה המלאך הגואל: אין זו תפילה אל המלאך אלא תפילה אל שולחו של המלאך לעזור לו ולשמור אותו שיברך אותם בדוגמת אותה השגחה אשר הביאה לשליחות המלאך ליטפל בשמירתו. וזהו טעם ר' סעידה ז"ל בתרגומו.
ד"ה האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו: אתה אלוקים, אשר אתה הוא שהתהלכו אבותי לפניו, עשה בזכותם!
The God. You, O Elokim before whom my fathers walked, do this in their merit
ד"ה האלוקים הרועה אותי: אתה שעשית עמדי חסד.
האלוקים הרועה אותי, the same G’d Who has acted as my own shepherd, i.e. “You Who have shown me so much love.”
ד"ה המלאך הגואל אותי מכל רע יברך: צוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים אם אינם ראויים לברכתך בלתי אמצעי.
המלאך הגואל אותי מכל רע יברך, the letter ה introducing the word המלאך is not a definitive article, identifying a specific angel [seeing that we had not previously heard about him; Ed] but acts as an appeal, instruction to such angel(s) who in the past on different occasions had been Yaakov’s guardian angels(s). Yaakov appeals to his own guardian angels to bless the children if their own merit does not suffice for the guardian angels assigned to them to do the job.
1. האם הקושי העומד בפני שני הפרשנים אחד הוא, או שכל אחד מהם מיישב קושי אחר?
*
2. מה ראה ספורנו להוסיף על המלים שבפסוק את המלים "אתה... אשר אתה"?
**
3. מה ראה ספורנו להוסיף את משפט התנאי "אם אינם ראויים...", והיכן בתורה מצא סעד לדעתו זו?
ד. בביאור "ויקרא בהם שמי"
"וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק"
the angel who hath redeemed me from all evil, bless the lads; and let my name be named in them, and the name of my fathers Abraham and Isaac; and let them grow into a multitude in the midst of the earth.’
ד"ה ויקרא בהם שמי: כי הנה כל ישראל יקראו "אפרים", גם "יוסף", גם אמר הכתוב (ל"א, י"ד) "רחל מבכה על בניה", כי היא היתה עיקר מחשבתו, על כן אמר הכתוב (מ"ו י"ט) "בני רחל אשת יעקב", וכאשר ילדה רחל, מיד אמר ללבן (ל' כ"ה) "שלחני", גם נתן לו הבכורה, כי הוא ראשית מחשבתו...
וטעם ויקרא בהם שמי: אמר ר' אברהם שנקראו ישראל על שם אפרים, כאשר הם נקראים זרע אברהם יצחק ויעקב. ואיננו נכון, כי הכתוב אמר "בהם" והנה לא נקראו על שם מנשה, ואולי בעבור שיקראו "בית יוסף" (זכריה י' ו'). והנכון שיעמוד זרעם ושמם ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם.
ר' אברהם בן הרמב"ם:
ד"ה ויקרא בהם שמי: אמר אבי אבא ז"ל שטעמו, כי בירך שיהיו במצב המשמעת אל ה' יתעלה, אשר על ידה יהיו ראויים להתיחס אל אבותם. (לפי שבזמן שאינם מן המשמעת לא נתיחסו אל אבותם אלא נתיחסו אל הדומים להם במידותיהם, כמו שאמר להם (ישעיה א' י') "שמעו דבר ה' קציני סדום... עם עמורה"). וזה ביאור טוב. ולי אני נראה, כי כוונתו במה שאמר "ויקרא" לברך אותם, להיות מידותיו ומידות אברהם ויצחק סגולות בהם, ויהיה טעם "שמי" ענין או מצב וכזה טעם "שם אבותי". וזה כעין השלמה לפירוש אבי אבא ז"ל או פירוש לו.
**
1. מה ההבדל בין ארבעת הפרשנים (הראב"ע, הרמב"ן, ר' מימון ונכדו) בתפישת המושג "שם"?
2. כמה מפרשני הראב"ע מביאים כהוכחה לדבריו את הפסוקים הושע ז' א'; תהלים פ' ב', ודוחים את הראיה מירמיהו ל"א י"ט. הסבר, במה עדיפים שני הראשונים על האחרון?
3. מהו הקושי בבראשית מ"ו י"ט המתיישב בדברי ראב"ע?
לאיזו מארבע התפישות הנ"ל יש להביא ראיה מן הפסוקים:
"וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל"
And if the man like not to take his brother’s wife, then his brother’s wife shall go up to the gate unto the elders, and say: ‘My husband’s brother refuseth to raise up unto his brother a name in Israel; he will not perform the duty of a husband’s brother unto me.’
"וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל"
And all the people that were in the gate, and the elders, said: ‘We are witnesses. The LORD make the woman that is come into thy house like Rachel and like Leah, which two did build the house of Israel; and do thou worthily in Ephrath, and be famous in Beth-lehem;
ה. פרנסה וגאולה
"המלאך הגואל אותי מכל רע" ר' אלעזר אמר: הקיש גאולה לפרנסה. מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום. ר' שמואל בר נחמן אמר: וגדולה פרנסה מן הגאולה, שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה על ידו של הקב"ה. גאולה ע"י מלאך, שנאמר "המלאך הגואל אותי", ופרנסה ע"י הקב"ה שנאמר (תהלים קמ"ה) "פותח את ידך ומשביע לכל חי" (במדבר תהלים כ"ב: ופרנסה ע"י הקב"ה שנאמר "האלקים הרועה אותי מעודי".)
1. הסבר את דברי ר' אלעזר ש"גאולה בכל יום".
2. היכן הראיה לכך מפסוקי פרקנו?
3. התוכל להסביר את הרעיון הכלול בדברי ר' שמואל בר נחמן?
ו. לשון "פללתי" - שאלות ברש"י
"רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱ-לֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ"
And Israel said unto Joseph: ‘I had not thought to see thy face; and, lo, God hath let me see thy seed also.’
ד"ה לא פללתי: לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך עוד.
לא פללתי I HAD NOT CONTEMPLATED — I had never dared to cherish the thought that I would again see your face. פללתי is an expression for thinking, like the noun in (Isaiah 16:3) “Give counsel, carry out the thought (פלילה)”.
ד"ה פללתי: לשון מחשבה, כמו (ישעיה ט"ז) "הביאי עצה עשי פלילה".
לא פללתי I HAD NOT CONTEMPLATED — I had never dared to cherish the thought that I would again see your face. פללתי is an expression for thinking, like the noun in (Isaiah 16:3) “Give counsel, carry out the thought (פלילה)”.
מקשה הרא"ם:
למה הוצרך לומר "לא מלאני לבי" ולא אמר "פללתי" – חשבתי.
ענה לשאלתו!