| א. בביאור הפסוק "הוי גוי חוטא" וכו' |
"הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן
זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים
עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל
נָזֹרוּ אָחוֹר"
Ah sinful nation, A people laden with iniquity, A seed of evil-doers, Children that deal corruptly; They have forsaken the LORD, They have contemned the Holy One of Israel, They are turned away backward.
1. הסבר מה משמעות היעדר וי"ו החיבור בין כל חלקי הפסוק.
2. מלבי"ם:
גוי, עם: ההבדל בין "גוי" ל"עם": "גוי" יקרא מצד הקיבוץ לבד וזה יהיה על פי ארבעה דברים: (א) מצד הארץ והמדינה שיושבים בה; (ב) מצד שפתם שמדברים בה; (ג) מצד משפחתם שיצאו ממנה; (ד) מצד הסכמתם וקיבוצם להיות גוי אחד על פי נימוסים שחקקו להם לאחד הקיבוץ שלהם. אבל "עם" יקרא מצד הממשלה אשר עליהם אשר תשימם לגוי אחד, ותנהיג אותם כנפש המנהיגה את הגוויה. חוטא, כבד עון: "חטא" הוא מעניין חסרון, כמו (שופטים כ' ט"ז) "קולע את השערה ולא יחטיא" ומחטיא מעשיו מצד השגגה, שמדמה שהדבר מותר, או מצד התאווה, שמעוורת את עיניו. אבל "עוון" נגזר מצד עוה ועיוות. והוא שמעוות דבריו במזיד...
גוי, עם: ההבדל בין "גוי" ל"עם": "גוי" יקרא מצד הקיבוץ לבד וזה יהיה על פי ארבעה דברים: (א) מצד הארץ והמדינה שיושבים בה; (ב) מצד שפתם שמדברים בה; (ג) מצד משפחתם שיצאו ממנה; (ד) מצד הסכמתם וקיבוצם להיות גוי אחד על פי נימוסים שחקקו להם לאחד הקיבוץ שלהם. אבל "עם" יקרא מצד הממשלה אשר עליהם אשר תשימם לגוי אחד, ותנהיג אותם כנפש המנהיגה את הגוויה. חוטא, כבד עון: "חטא" הוא מעניין חסרון, כמו (שופטים כ' ט"ז) "קולע את השערה ולא יחטיא" ומחטיא מעשיו מצד השגגה, שמדמה שהדבר מותר, או מצד התאווה, שמעוורת את עיניו. אבל "עוון" נגזר מצד עוה ועיוות. והוא שמעוות דבריו במזיד...
א. המלבי"ם מביא כהוכחה להגדרתו של "גוי" את בראשית י' ה'. הסבר במה זו הוכחה לדבריו.
ב. הסבר בהתאם לדברים הנ"ל גם את ההבדל בין "מרעים" לבין "משחיתים"! (ועיין ישעיה י"א י"ט.)
ג. כיצד בנוי פסוקנו לפי פירוש המלבי"ם? (עיין גם עלון ההדרכה!)
3. האם "זרע מרעים" כאן נסמך וסומך או שם ותמורה? נמק דעתך.
4. מהי הפליאה התחבירית שבפסוקנו, וכיצד יש להסבירה? (עיין גם ישעיה ה' כ"א!)
| ב. בביאור הפסוק "על מה תוכו" וכו' |
"עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה"
On what part will ye yet be stricken, Seeing ye stray away more and more? The whole head is sick, And the whole heart faint;
תי"ו "תוכו לרגליך" (דברים ל"ג) שורש, כמו (איוב ל"ג כ"א) "שופו עצמותיו". ובמקום הזה הוא לנוכח: והטעם: כל מה שתוכו - תוסיפו אתם עוד למרוד, כי הראוי היה לעשות תשובה, כמו (דברי הימים ב' כ"ו כ"ב) "ובעת הצר לו ויוסף למעול".
תֻּבּוּ. Should ye be stricken. The ת in תֻּבּוּ, they sat down. (Deuter. 33:3), is part of the root—תֻּבּוּ being Pual of תכה ; comp. וְשֻׁפּוּ and they stick out (Job 33:21)—but here it is the prefix representing the second person; תֻּבּוּ being Hophal of נכה.—You will revolt more and more. The more you are smitten, the more you revolt, while the proper way for you would be to repent; comp., And in the time of his—Ahaz, king of Judah’s—distress did he trespass yet more against the Lord. (2 Chr. 28:22.)
לא תעלו על לבבכם על מה אתם מוכים, כי עוד תוסיפו סרה, ולא תחשבו, כי האל הוא המכה אתכם על עוונותיכם, אלא תלכו בקרי, ותאמרו, כי הרע בא עליכם דרך מקרה ולא עונש עוונותיכם.
ויש מפרשים: "על מה תוכו" – מה יועיל הכות אתכם, כי לא תיווסרו בזה, כי עדיין אחר המכות תוסיפו לחטוא, ולא תיווסרו על ידי המכות. ו"סרה" שם תואר, כלומר: דרך סוררת ומעוותת.
1. מה הוא שורש מילת "תוכו" ומה בניינה כאן לפי ראב"ע?
2. מהי חולשת פירושו?
3. מה ההבדל בין שני פירושי הרד"ק?
4. האם אחד מן שלושת הפירושים הנ"ל מפרש את פסוקנו בדומה לירמיהו ב, ל'?
*
5. התוכל לפרש פסוקנו – על סמך ההקשר – פירוש אחר, שלא ככל שלושת הפירושים הנ"ל?
| ג. בביאור הפסוק "ארצכם שממה" וכו' |
"אַרְצְכֶם - שְׁמָמָה עָרֵיכֶם - שְׂרֻפוֹת אֵשׁ
אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ
וּשְׁמָמָה - כְּמַהְפֵּכַת זָרִים"
Your country is desolate; Your cities are burned with fire; Your land, strangers devour it in your presence, And it is desolate, as overthrown by floods.
1. מהו הקשר שבין פסוקנו לבין הקודמים לו, ה-ו?
2. הגאון ר' אליהו מוילנא, אדרת אליהו:
"ארצכם" – הוא המדינה, "אדמתכם" – הוא השדות. ואמר "ארצכם" שהיא לסחורה – שממה, אין יוצא ואין בא. ו"עריכם" – שהוא לדירה שרופות אש. ו"אדמתכם" – שהוא לתבואה זרים אוכלין...
"ארצכם" – הוא המדינה, "אדמתכם" – הוא השדות. ואמר "ארצכם" שהיא לסחורה – שממה, אין יוצא ואין בא. ו"עריכם" – שהוא לדירה שרופות אש. ו"אדמתכם" – שהוא לתבואה זרים אוכלין...
א. האם הפסוקים הבאים סותרים פירושו או מסייעים לו?
"וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה"
And it came to pass in the six hundred and first year, in the first month, the first day of the month, the waters were dried up from off the earth; and Noah removed the covering of the ark, and looked, and behold, the face of the ground was dried.
"... בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ"
בשבעה עשר יום ON THE SEVENTEENTH DAY — From here you may infer that the Ark was submerged in the water to a depth of eleven cubits. For it is written (next verse) “In the tenth month on the first day of the month the tops of the mountains were seen” and this was Ab which is the tenth month after Cheshvan — after the rain began to fall. Now the waters were 15 cubits high above the mountains so that they subsided from the first of Sivan to the first of Ab 15 cubits for those 60 intervening days, which is one cubit each four days. Consequently by the sixteenth of Sivan they had subsided only 4 cubits, and since the Ark rested on Ararat on the next day, you may learn that it was submerged eleven cubits in the waters which were then still above the mountain tops (Genesis Rabbah 33:7).
"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ"
And there was no bread in all the land; for the famine was very sore, so that the land of Egypt and the land of Canaan languished by reason of the famine.
מ"ז י"ט
"לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ"
"לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ"
"וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם... וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה"
ותהי הארץ לפרעה SO THE LAND BECAME PHARAOH’S — possessed by him.
ב. היכן מצינו במקרא שאכילת היבול תיקרא אכילת האדמה?
**
3. לפי דעת רוב פרשנינו אין פירושו של "זרים" השני כ"זרים" הראשון בפסוקנו, שאם לא כן אין המילים כמהפכת זרים אלא חזרה על הנאמר כבר. מהי ההוראה השניה שאפשר לפרש על פיה את סוף הפסוק?
| ד. בביאור הפסוק "כמעט כסדום" וכו' |
"לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ
לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ"
Except the LORD of hosts Had left unto us a very small remnant, We should have been as Sodom, We should have been like unto Gomorrah.
ד"ה לולי הותיר לנו שריד: מאליו וברחמיו ולא בצדקתנו.
He left us a remnant out of His own mercy, and not because of our merits.
ד"ה כמעט כסדום היינו: כולנו כלים.
Completely destroyed.
ד"ה כמעט: מוסב על שריד והאתנח עד, והכ"ף – כ"ף האמיתות כמו "השבעה לי כיום".
ד"ה כסדום היינו לעמורה דמינו: העברי ידבר בערך הדמיון לפעמים בפועל "דמה" ונקשר עם למ"ד – "לעמורה דמינו"; ולפעמים בפועל "היה" ונקשר לרוב עם כ"ף – "כסדום היינו".
ויש הבדל גדול ביניהם, כי פועל "היה" הנקשר עם כ"ף מורה שהיה כן ממש; אבל פועל "דמה" עם למ"ד, מורה שנדמה לו רק במקצת או בדבר אחד: (איכה ב' ה') "היה ה' כאויב" – היה כן ממש, אבל (שיר השירים ב' ט') "דומה דודי לצבי" היא רק במהירות מרוצתו.
ואחרי שהמליצה הזאת תפארתה, שהמושגים יתעלו מן הקטן אל הגדול, מן הקל אל החמור, הנה מחוק המליצה וכלליה, שלא תרד, רק תעלה במושגיה, ולפי זה – אחר שאמר "כסדום היינו" שהוא השווי המוחלט, איך יאמר "לעמורה דמינו" שהוא הדימוי במקצת? והיה ראוי לומר בהפך: לעמורה דמינו (ויותר מזה) כסדום היינו? וכמו שאמר המתפלל (תהילים קי"ב) "דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות" – שזה בהחלט. ומזה תראה כי מה שאמרתי בפירושי לא דבר ריק הוא:
אם לא היה ה' משאיר לנו שארית מעט בחסדו, "כסדום היינו", רוצה לומר אחר שהיינו במעשינו כסדום; "לעמורה דמינו" – היינו דומים בעניין החורבן והאביון לעמורה שלא נמלט מהם איש, ולא כסדום שניצלו שם לוט ושתי בנותיו.
1. בשני דברים נבדל פירוש המלבי"ם מפירושו של רש"י. מהם ההבדלים?
2. מהי חולשתו של פירוש המלבי"ם?