| א. העברת הבן באש |
"לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף"
There shall not be found among you any one that maketh his son or his daughter to pass through the fire, one that useth divination, a soothsayer, or an enchanter, or a sorcerer,
רמב"ם, מורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ז:
...וכשתעיין בכל המצוות שבאו בעבודה זרה אחת אחת, תמצא סיבתם מבוארת, והוא להסיר הדעות הרעות ולהתרחק מהם עד הקצה האחרון. וממה שנתעורר עליו הוא שנותני הדעות השקריות... יערימו ויעשו תחבולה לחזק אמונתם באומרם לבני-אדם שמי שלא יעשה הפעולה ההיא, המחזקת לאמונה ההיא והמקיימת אותה, תחול עליו המכה הפלונית. ואפשר שתארע המכה ההיא במקרה יום אחד לאדם אחד, ויכוין אל הפעולה ההיא ויימשך אחר הדעת ההוא. וידוע מטבע בני האדם בכלל שרוב פחדם הוא מאבידת הממון והבנים, ולזה פרסמו עובדי האש בזמנים ההם, שכל מי שלא יעביר בנו ובתו באש, ימותו בניו. ואין ספק שמפני זאת ההרחקה ימהר כל אחד לעשותו, לרוב חמלתו ופחדתו על בניו, ולמיעוט הפעולה וקלותה, שאין שם אלא להעבירו על האש. וכל שכן בהיות עניין הבנים הקטנים מסור לנשים, וידוע מהירות האמין הנשים לכל דבר וחולשת שכלם בכלל. ומפני זה עמדה התורה כנגד זאת הפעולה ועשתה בה מן החיזוקים, מה שלא עשתה בשאר מיני עבודה זרה... ודע שרושם הפעולה ההיא נשאר עד היום לפרסומו בעולם: הלוא תראה המילדות יקחו הנערים הקטנים בחיתול, וישימו עישון בלתי טוב הריח על האש, ויניעו הנער ההוא על העישון ההוא שעל האש. וזה מין מן ההעברה באש בלא ספק, אין מותר לעשותו. והסתכל רוע ערמת נותן זה הדעת, איך השאירו וקיימו בזה הדמיון עד שעמדה כנגדו התורה אלפים מן השנים, ולא נמחה זכרו ועומד רישומו.
...וכשתעיין בכל המצוות שבאו בעבודה זרה אחת אחת, תמצא סיבתם מבוארת, והוא להסיר הדעות הרעות ולהתרחק מהם עד הקצה האחרון. וממה שנתעורר עליו הוא שנותני הדעות השקריות... יערימו ויעשו תחבולה לחזק אמונתם באומרם לבני-אדם שמי שלא יעשה הפעולה ההיא, המחזקת לאמונה ההיא והמקיימת אותה, תחול עליו המכה הפלונית. ואפשר שתארע המכה ההיא במקרה יום אחד לאדם אחד, ויכוין אל הפעולה ההיא ויימשך אחר הדעת ההוא. וידוע מטבע בני האדם בכלל שרוב פחדם הוא מאבידת הממון והבנים, ולזה פרסמו עובדי האש בזמנים ההם, שכל מי שלא יעביר בנו ובתו באש, ימותו בניו. ואין ספק שמפני זאת ההרחקה ימהר כל אחד לעשותו, לרוב חמלתו ופחדתו על בניו, ולמיעוט הפעולה וקלותה, שאין שם אלא להעבירו על האש. וכל שכן בהיות עניין הבנים הקטנים מסור לנשים, וידוע מהירות האמין הנשים לכל דבר וחולשת שכלם בכלל. ומפני זה עמדה התורה כנגד זאת הפעולה ועשתה בה מן החיזוקים, מה שלא עשתה בשאר מיני עבודה זרה... ודע שרושם הפעולה ההיא נשאר עד היום לפרסומו בעולם: הלוא תראה המילדות יקחו הנערים הקטנים בחיתול, וישימו עישון בלתי טוב הריח על האש, ויניעו הנער ההוא על העישון ההוא שעל האש. וזה מין מן ההעברה באש בלא ספק, אין מותר לעשותו. והסתכל רוע ערמת נותן זה הדעת, איך השאירו וקיימו בזה הדמיון עד שעמדה כנגדו התורה אלפים מן השנים, ולא נמחה זכרו ועומד רישומו.
1. איך תופש הרמב"ם את ענין 'העברת הבן באש'? הידוע לך פירוש אחר?
2. מה הם ה'חיזוקים' שעשתה התורה כנגד העברת בנים באש, שלא עשתה דוגמתם בשאר עבודות זרות?
3. הסבר את המלים המסומנות בקו.
| ב. "מעונן" |
רלב"ג:
אחשוב ש'מעונן' הוא שיאמר שעה פלונית טובה לכך או רעה, ויהיה זה המאמר מופשט מכל סיבה אחרת מחייבת זה. אך אם יאמר שבתשרי או במרחשון ראוי לזרוע זרעים כך – כאמרו (קהלת י"א ב') "תן חלק לשבעה וגם לשמונה", ובאדר ראוי לזרוע זרעים כך, מפני טבע ההויות מהם, או שיאמר שאין ראוי להקיז דם בתקופת תמוז מפני תגבורת החם אז, או שאין ראוי לחתוך אילן אחר חידוש הירח, מפני יתרון הלחות בו או שיפסידהו ויעפשהו – כל כיוצא בו אינו מכלל העוננות.
אחשוב ש'מעונן' הוא שיאמר שעה פלונית טובה לכך או רעה, ויהיה זה המאמר מופשט מכל סיבה אחרת מחייבת זה. אך אם יאמר שבתשרי או במרחשון ראוי לזרוע זרעים כך – כאמרו (קהלת י"א ב') "תן חלק לשבעה וגם לשמונה", ובאדר ראוי לזרוע זרעים כך, מפני טבע ההויות מהם, או שיאמר שאין ראוי להקיז דם בתקופת תמוז מפני תגבורת החם אז, או שאין ראוי לחתוך אילן אחר חידוש הירח, מפני יתרון הלחות בו או שיפסידהו ויעפשהו – כל כיוצא בו אינו מכלל העוננות.
1. האם מסכים הרלב"ג עם דברי ר' עקיבא (סנהדרין ס"ד):
מעונן... זה המחשב עתים ושעות ואומר "היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח"?
מעונן... זה המחשב עתים ושעות ואומר "היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח"?
(רש"י, שם:
לשון "עונה"... שמבחין את עונה ואומר: היום יפה לצאת לדרך ויצליח; למחר יפה ליקח מקח וישתכר בו הלוקחו).
לשון "עונה"... שמבחין את עונה ואומר: היום יפה לצאת לדרך ויצליח; למחר יפה ליקח מקח וישתכר בו הלוקחו).
2. מה המשותף לכל המקרים המובאים בדברי הרלב"ג, שאין בהם לדעתו מום "מעונן"?
3. הסבר את המלים המסומנות בקו.
**
4. מה אפשר לטעון נגד הגבול שתחם הרלב"ג (כנראה בעקבות הרמב"ם) בין מעשים שיש בהם משום "לא תעוננו" ובין מעשים "שאינם מכלל העוננות"?
*
5. כיצד מפרש הרלב"ג את דברי קהלת י"א ב'? מה עניינו של הפסוק ההוא לפירוש המלה "מעונן"?
האם מסכים רלב"ג לאחד משני הפירושים הבאים:
רש"י:
ד"ה תן חלק לשבעה וגם לשמונה: חלק מלחמך ומשלך לשבעה צריכי חסד, חלק עוד לשמונה שיבואו אחריהם ואל תאמר די, "כי לא תדע מה יהיה רעה", שמא עוד ימים באים ותצטרך לכולם, אז תינצל מן הרעה על-ידי הצדקה...
ד"ה תן חלק לשבעה וגם לשמונה: חלק מלחמך ומשלך לשבעה צריכי חסד, חלק עוד לשמונה שיבואו אחריהם ואל תאמר די, "כי לא תדע מה יהיה רעה", שמא עוד ימים באים ותצטרך לכולם, אז תינצל מן הרעה על-ידי הצדקה...
הביאור, (רמבמ"ן):
ד"ה תן חלק: רבותינו ז"ל דרשו בפסוק זה מה שדרשו, ואולם לפי המשך פשוטו של מקרא ייתכן שיתן עצה לבעל הסחורה שלא ייתן את כל רכושו בסחורה אחת, או שישליך את כל יהבו בספינה אחת, כי אם מדרך התורה לתת חלק לשבעה, גם לשמונה, ואם יאבד בזה – ישתכר בזה.
ד"ה תן חלק: רבותינו ז"ל דרשו בפסוק זה מה שדרשו, ואולם לפי המשך פשוטו של מקרא ייתכן שיתן עצה לבעל הסחורה שלא ייתן את כל רכושו בסחורה אחת, או שישליך את כל יהבו בספינה אחת, כי אם מדרך התורה לתת חלק לשבעה, גם לשמונה, ואם יאבד בזה – ישתכר בזה.
| ג. "תמים..." |
"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ"
Thou shalt be whole-hearted with the LORD thy God.
התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ואל תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו.
תמים תהיה עם ה' אלהיך THOU SHALT BE PERFECT WITH THE LORD THY GOD — walk before him whole-heartedly, put thy hope in Him and do not attempt to investigate the future, but whatever it may be that comes upon thee accept it whole-heartedly, and then thou shalt be with Him and become His portion (Sifrei Devarim 173:3).
הרשב"א, שאלות ותשובות סימן תי"ג (מתוך תשובה בעניין לחשים ונחשים ותרופות ורפואות וסגולות, אלו מהם מותרים ואלו אסורים):
ואמנם כתב יתעלה בתורתו (דברים י"ח) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". ו"תמים" הכתוב כאן פירושו אצלי כולל האזהרה וההבטחה: הזהיר שלא נשתבש ונחוש להבלי הגויים הקוסמים והמנחשים ואוכלי הדם בכוונתם הרעה להמשיך להם "שדים לא אלוה", רק היות תמים עם ה', רוצה לומר: לך עמו בתמימות, מלשון (תהלים כ"ו) "ואני בתומי הלכתי". והבטיח שבעשית מצוותיו ובעבודתו יהיה תמים, לא יגע בו רע, מלשון (שמות י"ב) "שה תמים", היפך מה שיחשבו אותם הטועים, והוא אמרוֹ לאות (דברים שם) "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו".
ואמנם כתב יתעלה בתורתו (דברים י"ח) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". ו"תמים" הכתוב כאן פירושו אצלי כולל האזהרה וההבטחה: הזהיר שלא נשתבש ונחוש להבלי הגויים הקוסמים והמנחשים ואוכלי הדם בכוונתם הרעה להמשיך להם "שדים לא אלוה", רק היות תמים עם ה', רוצה לומר: לך עמו בתמימות, מלשון (תהלים כ"ו) "ואני בתומי הלכתי". והבטיח שבעשית מצוותיו ובעבודתו יהיה תמים, לא יגע בו רע, מלשון (שמות י"ב) "שה תמים", היפך מה שיחשבו אותם הטועים, והוא אמרוֹ לאות (דברים שם) "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו".
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
**
2. היכן במקומנו מצא רש"י רמז לשכר המובטח לתמים, כפי שכתב בפירושו "ואז תהיה עמו ולחלקו"?
3. העתק פסוקנו פעמיים, וסמן בסימני פיסוק לפי פירוש רש"י ולפי פירושו הראשון של הרשב"א!
4. האם מסכים הרשב"א באחד משני פירושיו עם פירוש רש"י?
5. מה היא "מחשבת הטועים" אשר היפוכה מובטח לנו בפסוק זה לפי דעת הרשב"א?
| ד. נביא האמת |
"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן"
A prophet will the LORD thy God raise up unto thee, from the midst of thee, of thy brethren, like unto me; unto him ye shall hearken;
רש"ר הירש
, (תרגום מגרמנית):
פסוק ט"ו
...אין לך צורך בעוננים וקוסמים, וגם אין לך צורך בתחליף טהור יותר, אמתי יותר, במקום עונן וקוסם. ואם מובטח לך כאן שיקים ה' לך נביאים, הרי שאין תכליתם למלא מקום העוננים והקוסמים אשר לגויים האלה, תכלית זו כבר נשללת בפסוק י"ד. אין תכלית שליחת הנביאים, שנוכל לשאול על המכוסה מאתנו, ולא יבוא הנביא כדי לספק את תאוותנו להשיג את אשר לא נוכל להשיגו בשכלנו. לא כדי שנדע את אשר ברצוננו לדעתו, אלא כדי שיודיענו את אשר ברצון ה' שנדעהו – לשם זה נשלח אלינו הנביא.
...אין לך צורך בעוננים וקוסמים, וגם אין לך צורך בתחליף טהור יותר, אמתי יותר, במקום עונן וקוסם. ואם מובטח לך כאן שיקים ה' לך נביאים, הרי שאין תכליתם למלא מקום העוננים והקוסמים אשר לגויים האלה, תכלית זו כבר נשללת בפסוק י"ד. אין תכלית שליחת הנביאים, שנוכל לשאול על המכוסה מאתנו, ולא יבוא הנביא כדי לספק את תאוותנו להשיג את אשר לא נוכל להשיגו בשכלנו. לא כדי שנדע את אשר ברצוננו לדעתו, אלא כדי שיודיענו את אשר ברצון ה' שנדעהו – לשם זה נשלח אלינו הנביא.
היכן נרמז רעיון זה – הנאמר בסוף דבריו – בפסוק?
| ה. מדוע נכתב "מקרבך"? |
"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי"
A prophet will the LORD thy God raise up unto thee, from the midst of thee, of thy brethren, like unto me; unto him ye shall hearken;
ד"ה מקרבך: כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, שלא על פי אות ומופת בלבד נודע שהוא נביא, אלא על פי שיודעין שראוי לכך על פי חכמתו הרחבה ופרישתו ומעשיו שנתעלה על בני גילו. וזה אי-אפשר לדעת על בוריו אלא כשהוא מקרבך.
מה קשה לו בפסוקנו?