פרשת מצורע תש"ל - נגעי בתים
עיין גם גליון מצורע תשכ"ב ובייחוד עלון ההדרכה שם!
א. משמעות הצרעת
ויקרא רבה מצורע א:
"זאת תהיה תורת המצורע" – הדא הוא דכתיב (משלי ו'): "שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו"... דאלו הן: "עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות אוון, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מוגים בין אחים", ואמר ר' יוחנן: וכולהו לקו בצרעת...
רש"ר הירש: רואה בלשון הפסוק ממשלי הוכחה לכך,
"שאין נגע הצרעת אלא ביטוי לחרון אף ה' המיידה אותו (את הנגע) בגופו של אדם, העושה עצמו בכל אברי גופו נושא ומפיץ כל התכונות הרעות הנ"ל, במקום שיהיו כל אברי גופו כלים להרבות ענוות צדק, דרישת האמת, עשיית הטוב והשכנת שלום בין אדם לרעהו"
הסבר מהו הרמז הלשוני בפסוקנו ממשלי לרעיון המובא בדברי הרב הירש?
ב. "כנגע" ולא "נגע"
"וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת"
then he that owneth the house shall come and tell the priest, saying: ‘There seemeth to me to be as it were a plague in the house.’
ד"ה כנגע נראה לי בבית: שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר "נגע נראה לי" אלא: "כנגע נראה לי".
כנגע נראה לי בבית SOMETHING LIKE A PLAGUE HATH SHOWN ITSELF TO ME IN THE HOUSE — Even if he (the owner of the house) be a learned man and knows for sure that it is a plague he shall not decide the matter as a certainty saying, "a plague hath shown itself to me" but, “something like a plague hath shown itself to me" (Mishnah Negaim 12:5; Sifra, Metzora, Section 5 10).
לדברי רש"י אלה מעירים פרשניו ופרשן המשנָה בעל תוספות יום טוב:
ר' אליהו מזרחי, (טורקיה במאה ה-16):
מפני דרך ארץ, שלא יאמר אדם אפילו על דבר הברור לו ודאי אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ד' ע"א): למד לשונך לומר: איני יודע.
...On account of proper behavior, such that a man should not say even about something that is clear to him, "[It is] certain," but rather, "[There is] a doubt." And this is what the Sages, may their memory be blessed, said (Berakhot 4a), "Teach your tongue to say, "I don't know.'"
גור-אריה, (ר' ליווא בן בצלאל מפראג – מהר"ל מפראג – סוף המאה ה-16):
טעם הדבר הזה משום (תהלים ק"א ז') "דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני". דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן – לאו נגע הוא, ואיך יאמר: "נגע נראה לי בבית".
תוספות יום טוב, (ר' ליפמן הלר 1579- 1654, אשכנז):
לכן הקפידה התורה, שלא יאמר "נגע נראה לי", כדי שלא יפתח פה לשטן, כדרשינן (כתובות ח ע"ב): לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר ר' יוסף: מאי קראה? (=היכן מצינו רמז לכך במקרא?) שנאמר (ישעיה א'): "כמעט כסדום היינו". מאי אהדר להו? "שמעו דבר ה' קציני סדום" (עד כאן דברי הגמרא). הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן.
1. מה ההבדל העקרוני בין שלושת החכמים הנ"ל בבואם לנמק את דברי המשנה המובאים ברש"י?
2. מהו מוסר ההשכל היוצא מדברי כל אחד מהם?
3. על דברי רש"י דלעיל מקשה בעל דברי דוד:
למה לא נקט רש"י את לשון המשנה (נגעים פרק י"ב משנה ה') "אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי..." ונקט לשון "שאפילו חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור"...
יישב קושייתו!