| א. שאלה כללית |
**
1. אברבנאל, מקשה:
...השאלה השישית במה שציוה ה' יתברך למשה "קדש לי כל בכור" ומשה במקום שהיה לו לצוותם על קידוש הבכורות כמו שציוה, אמר אליהם "זכור היום הזה..." וציוה אותם על מצוות המצה בחודש האביב שבעה ימים...
...השאלה השישית במה שציוה ה' יתברך למשה "קדש לי כל בכור" ומשה במקום שהיה לו לצוותם על קידוש הבכורות כמו שציוה, אמר אליהם "זכור היום הזה..." וציוה אותם על מצוות המצה בחודש האביב שבעה ימים...
נסה ליישב את קושייתו.
**
2. לדעת בנו יעקב (בפירושו לשמות בכתב יד) יש בפרשתנו, פרשת בא, כמה רמזים שיום ראשון של פסח נתפש כמעין "שבת" (ובזה גם הוכחה נוספת לצדקת פירוש רבותינו המפרשים את הפסוקים ויקרא כ"ג י"א; כ"ג ט"ו "ממחרת השבת" – ממחרת יום ראשון של חג הפסח). מצא את הרמזים!
| ב. שאלות לשון וסגנון |
And it shall be when the LORD shall bring thee into the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Hivite, and the Jebusite, which He swore unto thy fathers to give thee, a land flowing with milk and honey, that thou shalt keep this service in this month.
השווה לפסוקנו פרק י"ג פסוק י"א:
"וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי"
"וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי"
And it shall be when the LORD shall bring thee into the land of the Canaanite, as He swore unto thee and to thy fathers, and shall give it thee,
"... כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"
When the LORD thy God shall bring thee into the land whither thou goest to possess it, and shall cast out many nations before thee, the Hittite, and the Girgashite, and the Amorite, and the Canaanite, and the Perizzite, and the Hivite, and the Jebusite, seven nations greater and mightier than thou;
"... כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"
And it shall come to pass, when the LORD thy God shall bring thee into the land whither thou goest to possess it, that thou shalt set the blessing upon mount Gerizim, and the curse upon mount Ebal.
הסבר למה הסתפק בשני הפסוקים שבפרשתנו בהפעיל ("יביאך"),
ולמה הביא בשני הפסוקים שבדברים גם את הקל ("אשר אתה בא")!
2. שמות י״ג:ו׳
"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'"
Seven days thou shalt eat unleavened bread, and in the seventh day shall be a feast to the LORD.
"מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים..."
Unleavened bread shall be eaten throughout the seven days; and there shall no leavened bread be seen with thee, neither shall there be leaven seen with thee, in all thy borders.
א. התוכל להסביר את השינוי בסדר המילים? (מבאר הזמן-נשוא-מושא, לעומת: מושא-נשוא-מבאר הזמן)
ב. מה ראה הכתוב להביא בפסוק ז' "שבעת הימים" ביידוע? ועיין דברים ט' כ"ה.
| ג. הטבע לשכוח בעת ההצלחה |
"וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי"
And it shall be when the LORD shall bring thee into the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Hivite, and the Jebusite, which He swore unto thy fathers to give thee, a land flowing with milk and honey, that thou shalt keep this service in this month.
ד"ה והיה כי יביאך...: דאז מטבע האדם בעת ההצלחה לשכוח מי שעשה לו החיל הזה, יותר ממי שהוא מיצר בעניות ועיניו תלויות לאביו שבשמים שבעל כרחו משריש בלבבו זכרונות טובים שמכבר. לא כן המצליח בימיו.
משום כך הקדים הכתוב: הנני מזהירך להרבות הֶכְשֵרִים (=אמצעים שיכשירו אותך) לזכירה זו.
1. על אילו מילים בפסוקנו מיוסדים דבריו אלה?
2. היכן נאמר לנו בתורה, מה שנאמר כאן "שמטבע האדם בעת ההצלחה לשכוח מי שעשה לו החיל הזה"?
3. מה הם ההֶכְשֵרִים המיוחדים לזכירה זו בעת ההצלחה?
| ד. הקשר בפסוקינו להגדה |
"וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה"
Thou shalt therefore keep this ordinance in its season from year to year.
לא תחשוב שאין אדם נצרך לכל זה ההשתדלות אלא בתחילת ימי גדלו עד שיהא נשרש באמונה זו, אבל אחר כך שוב אין צריך. משום כך הזהירה תורה: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", כמו שהיה מצווה בשנים עברו כך יהיה נזהר לעולם, ואם שאין עוד זה הטעם, מכל מקום היא חוקה.
ומזה המקרא אנו אומרים בהגדה של פסח...
לאיזה מקום בהגדת הפסח הוא רומז כאן?
| ה. פדיון פטר החמור דווקא |
"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה"
And every firstling of an ass thou shalt redeem with a lamb; and if thou wilt not redeem it, then thou shalt break its neck; and all the first-born of man among thy sons shalt thou redeem.
מכילתא פרשת עמלק א':
...ועוד אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אלעזר: "מה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא פטרי סוסים וגמלים"? אמר לו: "גזרת מלך היא. ועוד: שלא היה בידן באותה שעה אלא חמורים בלבד". דבר אחר: לפי שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין כל אחד ואחד מישראל שלא העלה עמו תשעים חמורים טעונים כסף וזהב ושמלות.
...ועוד אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אלעזר: "מה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא פטרי סוסים וגמלים"? אמר לו: "גזרת מלך היא. ועוד: שלא היה בידן באותה שעה אלא חמורים בלבד". דבר אחר: לפי שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין כל אחד ואחד מישראל שלא העלה עמו תשעים חמורים טעונים כסף וזהב ושמלות.
רמב"ם, מורה נבוכים ג' ל"ט:
...וכבר ידעת גם כן חיזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד, (דברים ט"ז ג') "למען תזכור את יום צאתך..." ואמר (שמות י' ב') "ולמען תספר באזני בנך"; ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש. אם כן כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא – כבר נודע תועלתה. ובביאור אמר בבכור אדם ובכור בהמה: (שמות י"ג ט"ו) "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו... על כן אני זובח לה'..." ואמנם היות זה מיוחד (שמות י"ג י"ג; במדבר י"ח ט"ו, י"ז) בבקר ובצאן ובחמור, הוא מבואר מאד, שאלו הם הבהמות הביתיות שמגדלים אותם בני אדם, והם נמצאים ברוב המקומות, וכל שכן בארץ ישראל, וכל שכן אצל ישראל, שאנחנו כולנו רועים, אבותינו ואבות אבותינו: (בראשית מ"ז ג') "רועי צאן היו עבדיך". אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים אצל הרועים על הרוב, ולא בכל מקום: הסתכל בשלל מדין (במדבר ל"א כ"ח, ל'), לא תמצא בו מבעלי חיים רק בקר וצאן וחמור – כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם, וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים (בראשית ל"ב ו') "ויהי לי שור וחמור". אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ליחידים ובקצת מקומות. אמנם עריפת פטר החמור הוא להיות זה מביא לפדותו בהכרח, ולזה נאמר (בכורות פ"א מ"ז) "מצות פדיה קודמת למצות עריפה".
...וכבר ידעת גם כן חיזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד, (דברים ט"ז ג') "למען תזכור את יום צאתך..." ואמר (שמות י' ב') "ולמען תספר באזני בנך"; ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש. אם כן כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא – כבר נודע תועלתה. ובביאור אמר בבכור אדם ובכור בהמה: (שמות י"ג ט"ו) "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו... על כן אני זובח לה'..." ואמנם היות זה מיוחד (שמות י"ג י"ג; במדבר י"ח ט"ו, י"ז) בבקר ובצאן ובחמור, הוא מבואר מאד, שאלו הם הבהמות הביתיות שמגדלים אותם בני אדם, והם נמצאים ברוב המקומות, וכל שכן בארץ ישראל, וכל שכן אצל ישראל, שאנחנו כולנו רועים, אבותינו ואבות אבותינו: (בראשית מ"ז ג') "רועי צאן היו עבדיך". אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים אצל הרועים על הרוב, ולא בכל מקום: הסתכל בשלל מדין (במדבר ל"א כ"ח, ל'), לא תמצא בו מבעלי חיים רק בקר וצאן וחמור – כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם, וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים (בראשית ל"ב ו') "ויהי לי שור וחמור". אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ליחידים ובקצת מקומות. אמנם עריפת פטר החמור הוא להיות זה מביא לפדותו בהכרח, ולזה נאמר (בכורות פ"א מ"ז) "מצות פדיה קודמת למצות עריפה".
ד"ה וכל פטר חמור תפדה בשה: ...כי אין שינוי רצון אצל ה' יתברך, רק הכל בסבוב הסבות ועלילות בהשגה נפלאה, וכאשר תבוא צרה על אדם וינצל ממנה בישועת ה' יתברך, אין זה שנוי ברצונו יתברך, רק היה גלוי לה' שהאדם צריך לבוא לצרה ולהנצל ממנה. ובפרט יציאת מצרים, אשר הכנסתן למצרים היה בגזרה מוחלטת, ועל זה נכרת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו, אשר היה צריך ליתן אותם בכור הברזל לצרף אותם, שיהיו מוכשרים לייגע את נפשותם, וילמדו החכמות הרמות אשר התנוססו אז במצרים, שהיתה הממלכה האדירה בתבל, ועוד טעמים כמוסים וגלויים לחכמת הבורא.
לכן כאשר פסח ה' על כל בכור בבני ישראל והרג כל בכור באדם ובבהמה אשר במצרים, שמזה ראו ההשגחה הפרטית, ודביקות ה' יתברך לנבראים השומרים דרכיו וחוקיו, ציוה לזכרון, אשר יקדישו כל בכור באדם ובבהמה, ובזה נכלל גם ביאתן למצרים ע"י יוסף בכור רחל; וייחד את החמור, וזכור את כניסתן למצרים ע"י החמורים, כמו שמבואר בפרשת מקץ (מ"ב כ"ו) "וישאו את שברם על חמוריהם", לרמוז שהכניסה למצרים עד היציאה היה שלשלת ארוכה סיבות שונות, אשר כולם כאחד התלכדו ללמד מפעלות תמים דעים, אשר הכל בהשגחה...
1. מהי סיבת פדיון פטר החמור דווקא – לפי הדעות הנ"ל?
2. מהו מוסר ההשכל שב"דבר אחר" שבמכילתא, והיכן מצינו רעיון זה בדברי חז"ל (וכן ברש"י) לפסוקי חומש שמות?
3. התוכל להביא פסוקים מן המקרא המאשרים את דברי הרמב"ם על שכיחות החמורים ועל נדירות הסוסים והגמלים?
4. במה שונה בעל משך חכמה בטעם הניתן בדבריו לקידוש פטר רחם מן הנאמר בתורה עצמה?
| ו. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה לי הוא: לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים.
לי הוא IT IS MINE — I have acquired him for Myself through My having smitten the first born of the Egyptians.
**
מה קשה לו?
ד"ה זכור את היום הזה: למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום.
זכור את היום הזה REMEMBER THIS DAY — This teaches that one must make mention of the Exodus from Egypt every day (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 13:3; cf. Rashi on Deuteronomy 27:9).
מהיכן בפסוקנו למד לומר כן?
ד"ה בחדש האביב: וכי לא היינו יודעים באיזה חודש? אלא כך אמר להם: ראו חסד שגמלכם, שהוציאכם בחודש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים. וכן הוא אומר (תהלים ס"ח) "מוציא אסירים בכושרות" - חודש שהוא כשר לצאת.
בחדש האביב IN THE MONTH ABIB — But would we not know in which month they went out (even though it were not stated here)? But Moses spake to them as follows: See the kindness which God has bestowed on you — that He brought you forth in a month that is fitted for going out, not hot, nor cold nor rainy. In the same sense it says (Psalms 68:7) “He bringeth forth the prisoners בכשרות” i. e. in a month that is fitted (כשר) for going out (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 13:4:1).
**
בעל לבוש האורה, על רש"י:
נראה לי דגרסינן: "וכי לא היו יודעין", ופירושו, שאמר להם משה לישראל שבאותו דור "היום אתם יוצאים בחודש האביב" ועל זה מקשה רש"י: "וכי הם בעצמם לא יודעים באיזה חודש יצאו"...
נראה לי דגרסינן: "וכי לא היו יודעין", ופירושו, שאמר להם משה לישראל שבאותו דור "היום אתם יוצאים בחודש האביב" ועל זה מקשה רש"י: "וכי הם בעצמם לא יודעים באיזה חודש יצאו"...
הסבר מה הכריחו להגיד כך?